מבוסס עפי נ .ב .גמליאלי מתוך הספר חביון תימן עמוד28
מעשה בשלושה יהודים עניים מקרית אלג'רוף. שהלכו לחפש עבודה במחוז בני מטר. הגיעו לאמצע ואדי אחד וראו קבילי יושב ואוכל את פתו ליד מחרשתו ושווריו. והם היו רעבים מאד. אביונים מסכנים. והשעה רעה. אמרו לו: – אנא, יא ג'ארי. תן לנו פרוסת לחם לשבור את צומנו, כי זה כמה ימים שלא בא אוכל אל פינו! הקבילי סירב להם. קילל אותם וגירשם מעל פניו בעזרת כלבו. ככה? אך חלפו מעל פניו. והשמים התחשרו בעבים והרעמים רעמו וזלעפות רוח בישרו את בוא הגשם. הקבילי התיר את שווריו ואת מחרשתו ושב מהר הביתה לפני שהגשם ידביק אותו. משעזב את המקום שבו שלושת היהודים אל השדה של הקבילי, עקרו את מקלות הסימון שבין החלקות והסתלקו. והגשם ירד. הרס תעלות וטשטש גבולות.
למחרת היום השכימו הקבילים אל שדותיהם וראו, שהגבולות טושטשו ונמחקו ומקלות הסימון נעלמו. כל הבא ראשון. רץ לתקוע מקלות-סימון בגבול חלקהו והלך והוסיף לעצמו מהאדמה של שכנו. התחוללה קטטה גדולה והוחלפו צעקות ומהלומות. זה אומר "הישגת גבולי" וזה אומר "לקחת משלי". מה עשו? הזמינו את המושל וכל השיכים הגדולים לבוא לסמן את הגבולות מחדש ולשים קץ למהומה והמריבה. ואלה באו. כדרכם. עם המון חילם ומשרתיהם והנלוים אליהם והקימו מחנה אוהלים בשטח המריבה. ישבו שם שלושה ימים ושלושה לילות אוכלים ושותים ומתעדנים על חשבון בעלי השדות. גם שלושת היהודים הנזכרים יצאו נשכרים. הם התערבו בתוך ההמון החוגג את חגיגת סימון הגבולות. אכלו עם כולם מלווח והריש וסמן. ולא החמיצו שום ארוחה. מסכנים היו ומחוסרי עבודה. הקבילי סירב לתת להם פרוסת לחם. צדקה למען ה'. והוצרך עתה להוציא כמחצית יבולו בשביל האירוח של המודדים…
כתיבת תגובה