לפני הרבה שנים, בימים רחוקים, היה סוחר עשיר אך קמצן. ולסוהר היו שבעה בנים זכרים ובת אין לו. והיה הסוחר שמח ומאושר שאין אשתו יולדת בנות, כי המלך החדש שמלך בעת ההיא, הכביד עול המיסים על נתיניו. מלבד שגבה מסים חדשים נוסף על הרגילים הטיל מס גם על כל בת-נודדת פי עשרה ממס הגולגולת, בייחוד אם היה אבי הבת איש עשיר. על כן לא יפלא אם הסוחר הקמצן היה נתקף חרדה גדולה כל אימת שאשתו היתה בהריון, בחודש בו עמדה אשתו ללדת – היה מרבה בתפלה ובצום לבעבור יצילנו אלהים מהולדתה של בת. ואכן נסתייעא מילתא, ואשתו היתה יולדת רק בנים זכרים. שכניו שקינאו בו, היו מלגלגים בפניו ואומרים: חשוך בנות… והוא היה טוען להם בכגון זה: רק המשוגע מערבב… היינו, מערב בנים ובנות. לימים, נאלץ לרגל מסחרו לנסוע להודו, שבאותם ימים נמשך המסע אליה ובחזרה שנה שלמה, דווקא באותו חודש בו עמדה אשתו ללדת. הספינה, המבקרת במקום זה רק פעם בשנה, עמדה להפליג בעוד שלשה ימים בלבד. כך, שלא יכול היה לעכב עצמו כדי להתפלל ולצום כדרכו, לבעבור שלא תלד אשתו בת. כל אותם לילות שנותרו לו עד נסיעתו, תקפוהו נדודי שינה וחרדה מילאה את לבו על כך. ולבסוף החליט לזמן את שבעת בניו ולספר באזניהם את מצוקת לבבו. בליל הפרידה באו הבנים, לפי הזמנת אביהם, ושאלוהו לפשר הדבר. עתה, עלי לגלות סודי לכם אמר האב כל ימי הייתי חרד שמא תלד אמכם בת. כל עוד והייתי מצוי בחודש הלידה בביתי הייתי מרבה בתפלה ובצום לפני המקום והשם היה מסייע בידי והיתה אמכם יולדת בן-זכר, ואתם עדיי!… ואולם עתה, שנאלץ אני לעזבה לפני זמן לידתה ולא יהיה סיפק בידי להתפלל כדרכי, חוששני שמא ח"ו תלד אמכם בת להוותי, לפי שאנו עלולים להתרושש בגינה, בגלל מס-המלכות. לכן החלטתי, ואני מצווה עליכם, שאם תלד אמכם בת עליכם להרוג אותה. ואם תלד בן הנה מה טוב, תעשו לו מילה בדין ותשמרו עליו היטיב, כי אחיכם השמיני הוא. תמהו ונדהמו הבנים לבקשתו – מצוותו החמורה של אביהם, והשפילו עיניהם לארץ בדממה, האב קם על רגליו, נטל צרור כספו עימו ויצא בדרכו אל הספינה.
ב. לאחר כמה שבועות, ילדה אשת הסוחר בת. והבת היתה יפהפיה. מאין כמוה. באו הבנים, שמצוות אביהם כבדה עליהם, לקחת את הבת ולהוציאה להורג, כמצוות האב. ניגשו אל ערשׂה של הבת, הביטו בה ונרתעו לאחורם הבת היתה יפת תואר להפליא, פניה, דמו לפני השמש הזורחת, עיניה כשני אוקיינוסים רגועים וחולמניים ואור שבעת-הימים נגה מסביבה. ראו שהנה אחותם היא, יפה יותר מאמם וחמלו עליה, אמר האחד, אם נהרגנה אנו מכבים את השמש. אמר השני, אנו מחללים את נזר הבריאה, אמר השלישי, מעשה חרפה מאין כמוהו… נמנו שבעת האחים וגמרו להניחה בחיים, ומה שיהיה, יהיה !
ג. שבוע לפני שובו של האב ממסעו, נתמלאו שבעת האחים חרדה גדולה. כי ידעו את אכזריותו של אביהם. עלול הוא להורגם על שהפרו מצוותו. על כן גמרו שבעת האחים בינם לבין עצמם לברוח מן הבית לכל אשר תשאם רגלם. לפני כן ראו חובה לעצמם ללכת ולהפרד מאמם, הלכו אליה ואמרו לה. הגיע הזמן שעלינו לברוח מכאן. תמהה האם, כי לא ירדה לסוף דעתם, ושאלה. מי זה המציק לכם, בשל מה תאמרו לעזבני בודדה ואין איש שיגן עלי, אביכם איננו. וכי מה רעה עשיתי לכם בני יקירי ? סיפרו שבעת האחים לאמם: כי אביהם צווה עליהם להרוג את אחותם, וכי הם ריחמו עליה ועל הבת ולא בצעו את מצוות אביהם, ועל כן החליטו לברוח, כי פוחדים הם מעונשן האכזרי של האב. פרצה האם בבכי מר והרבתה לקונן, הן על מחשבתו הרעה של האב ושבכדי לא לשלם מס-גולגולת על הבת, זמם להורגה, והן על החלטתם של בניה לברוח מפני עונש הצפוי של אביהם. נשקו שבעת האחים לאחותם ולאמם, ויצאו את הבית למלט נפשם. האם הלכה אחריהם בוכה ומתייפחת על גורלה ועל בניה כי עזבוה. כשחזר האב ממסעו נכנס וראה שאין בניו בבית ושאל את האם. היכן הם הבנים ? אמרה האם לבעלה. לבניך אתה שואל ? בניך ברחו מן הבית, בגללך. תמה האב: בגללי, אמרת, וכי מה רעה עשיתי להם ? בגללך, אני אומרת. התריסה האשה בגלל הפקודה האומללה שלך. וכי לא אתה הוא שצווית עליהם שאם אלד בת, עליהם להרוג אותה.. כך ? קרא האב בחמת זעם, והחל סוטר על לחייו בשתי ידיו, לא די לי שאת ילדת בת להוותי, אלא שגם אחיה ברחו ! אוי לי על כספי ואוי לי על בני ! נטלה האשה את הבת, הראתה אותה לאב ואמרה ! ראה, איזה כוכב היית מכבה מן העולם, והכל בגלל כסף, הכי לא שווה היא כל ממון שבעולם ? אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה ! אמרה ופרצה בבכי, ראה האב את בתו, את יופיה ונחם על מחשבתו, כי נכמרו רחמיו עליה, הוא החל מגפפה ומנשקה. דומה שאותה מדה של שנאה לבת שקיננה בלבו שנים, הפכה בן-רגע לאהבה לוהטת ללא שיעור.
ד. כל הימים היתה נפשה של האם דואבת על בניה הנעדרים. היא חיפשה לה ניחומים באותם שבע הכותנות של חג שהם השאירו בבית. כל יום היתה מתעסקת בהם. מנערת ומקפלת אותם, ושוב מנערת אותם ומקפלת. ופעם בחודש, מדי חודש בחודשו היתה מכבסת אותן, מרוב כביסה, נעשו הכותנות חוטים, חוטים… הבת, כל אימת שגדלה, גדל תמהונה עמה למעשה הכביסה המסתורי של האם. כל כמה שהתענינה בדבר היתה אמה פוטרת אותה, במענה שלא מן הענין. משבגרה הבת והגיעה לגיל חמש-עשרה שנה אזרה עוז ותבעה מאמה ! סוף סוף ספרי לי, בשל מה את כובסת חוטים אלה. מדי חודש בחודשו ? זה שנים, שאת מפשפשת בהם, מנערת ומאוורת מבלי שאיש יזקק להם. חוששתני שדעתך נטרפה עליך… אמרה לה האם, עתה שאת נערה בוגרת, יכולה אני לספר לך עיקרה של החידה. והאם סיפרה לבתה את סוד חייה, מהחל ועד כלה, נתמלא לבה של הנערה, צער גדול על העלם אחיה, בגלל שהשאירוה בחיים. ומאידך גברה תשוקתה לחפש ולמצוא את אחיה האבודים, ויהי מה !
ה. באחד הימים, עזבה הנערה את ביתה והלכה מעיר לעיר וממדינה למדינה לחפש אחר אחיה האובדים ולראות אם עוד בחיים חייתם. הלכה והלכה ימים רבים, עד שהגיעה לכפר נידח וישבה לפוש בצלו של בית הרוס ועלוב. הצמא הציק לה. נשאה ראשה אנה ואנה וראתה על גג החורבה, איש שהיה יושב לבדו. קראה אליו ובקשה ממנו מעט מים להפיג צמאונה. ירד האיש מן הגג והביא לה מלבד מים, גם מזון לסעודה. שעה שהנערה ישבה לאכול היה האיש מרבה לשאלה, מה שם אביה ושם אמה, מאיזו מדינה באה ולאן פניה מועדות וכו'. סיפרה הנערה לאיש את כל קורותיה, מתוך דבריה, הכיר שאכן אחותו היא ! התוודע האיש אל הנערה, נפל האח על צואר אחותו ובכו משמחה וגעגועים. אחותי ! אמר האח השארי פה עמנו ונחיה יחדיו, אך עליך להזהר מלהיראות בפני אחי, כי חוששני פן יהרגו אותך בגלל הסבל שנגרם להם בגינך. לכן שמעי לעצתי: כשתראי את אחי הולכים ובאים מהרי והתחבאי בגג. בינתיים, ניגשה הנערה לנקות, לכבס ולהכין תבשיל לארוחת הצהרים. עם הגיע האחים לסעוד ברחה הנערה והתחבאה על הגג, משהחלו האחים בסעודתם, הרגישו שהתבשיל שונה בטעמו מזה שאחיהם רגיל לבשל להם ודומה יותר לאותו תבשיל שהיו רגילים לאכול אצל אמם. שאלו את אחיהם, עקר-הבית. מה זה קרה היום, שהתבשיל טעים מן הרגיל, מי לימד אותך היום לבשל, זה לא אתה שבשלת, הטעם דומה יותר לתבשיל שאמנו היתה מבשלת… אמר להם. השבעו לי שלא תגעו לרעה באדם שבישל, ואגלה לכם מי הוא. נשבעו לו. קרא האח לאחותו, והיא ירדה מן הגג. הנה היא שבישלה היום ! אמר האח בחדוות נצחון – זאת אחותנו ! האחים הכירו בה מיד, לפי שהיתה דומה מאד לאמם. האחים עטו עליה, הרימוה בידיהם והעתירו עליה חיבוקים ונשיקות ושמחו לבואה שמחה גדולה. גם הנערה רב אושרה, על שעלה בידה למצוא את שבעת אחיה כשהם בריאים ושלמים. מאותו היום והלאה נשארה הנערה בקרב אחיה, ניקתה את הבית, כבסה את בגדיהם ובשלה את ארוחותיהם.
ו. באחד הימים – עברה על פני הבית קבוצת לסטים. ראו את הנערה היפהפיה, שישבה אותה עת בחלון והחליטו לחטפה ולמכרה לאחד המלכים, אותה שעה, חזרו האחים מן העבודה.. ראו הלסטים את אחיה הולכים וקרבים, ומיד נמלטו על נפשם. אם כך – החליטו הלסטים ביניהם עלינו לכשף את שבעת האחים. הלכו למכשפה זקנה (עגוזת אלכאהנה) וביקשו ממנה לכשף את שבעת אחיה של הנערה ולהפכם לבהמות, כדי שלא יפריעו להם לחטוף את הנערה, הם שילמו לה מאה ריאל, שכר טרחתה. נטלה הזקנה שבע שושנים והלכה אל הנערה. אמרה לה: בתי, קחי שושנים אלו ממני, מתנה לאחיך, חלקי להם לכל אחד שושנה. אני מאד מחבבת אותם. בבוא אחיה חילקה להם האחות את השושנים כמצוות המכשפה הזקנה, רק הריחו בשושנים, ומיד נהפכו ברגע לשוורים, שבעה שוורים בריאים וטובים. בכתה הנערה על שנהפכו אחיה לשוורים וגם הם היו בוכים וגועים ללא הפוגות על גורלם המר. מעתה הפנתה הנערה כל דאגתה לחיפוש מזון טוב ומתאים לאחיה השוורים. היא הלכה לאחד האכרים בסביבה וביקשה ממנו להביא לה, מדי יום ביומו, חציר ירוק ורך משא עגלה, חציר שאך התחיל לנבוט, הבטיחה לו מחיר כפול ומכופל במטבעות-זהב. היה האכר משכים קום, הולך לשדות שכניו וקוצר-גונב כל החציר הירוק, שזה עתה התחיל לנבוט, והיה מובילו בעגלתו עד ביתה של הנערה. היא היתה משלשלת חבל ומעבירה את החציר דרך החלון, כי לא רצתה שזרים יראו את אחיה במצבם המדכא.
ז. האכרים, בראותם כי החציר שלהם, שקדמת שלף – – נקצר ונגנב על ידי האכר שכנם – הלכו והתלוננו עליו. בפני המלך. שאל המלך את האכר: בשל מה אתת משחית את שדות החציר של שכניך ? אמר האכר: אדוני המלך, מטבעות הזהב שהנערה משלמת לי – עבור החציר הירוק והרך – – הוא שמפתה אותי. כי מי פתי ולא, יעשה זאת, אם משלמים לו מחיר כפול ומכופל, ועוד במטבעות-זהב ?… שאלו המלך ! ומי היא הנערה הזאת ? אמר האכר. ישתבח הבורא על מה שיצר, עין לא ראתה נערה יפהפיה כמוה, מכחישה את הירח ביפי תוארה וקוטלת כל היונים בקסם עיניה, וכל המלים שבעולם אין בהם כדי לתאר ולו מעט מזער מיופיה. ראויה יפהפיה זו להמצא בארמון המלך ולא בבית הרוס ועלוב. אמר המלך לאכר, לאחר שסילק את הנוכחים מעל פניו: רוצה אני מחר להלוות אליך בלכתך אל הנערה. בתנאי שלא תגלה לאיש. האכר הסכים, התחפש המלך בבגדי אכרים ונלווה עם האכר על עגלת-החציר. ראה. המלך שאכן כנים דברי האכר והנערה אמנם יפהפיה מאין כמוה – – החליט לחזור ולהובילה, לארמונו. חזר המלך לארמונו, לבש בגדי-מלכותו, נטל עמו פלוגת-פרשים, עלה על הסוס ודהר – אל עבר ביתה של הנערה, בלווית פרשיו.. ירד המלך מעל הסוס ודפק על דלת ביתה של הנערה. השקיפה הנערה מן החלון וענתה: מה אדוני רוצה מנערה מסכנה ובודדה ? עליך לפתוח לי את הדלת אמר המלך בקול מצווה. אינני יכולה לפתוח, ענתה הנערה בקול מתמרד. צווה המלך על פרשיו ופרצו את הדלת, נכנס המלך ואמר לנערה: אני הוא המלך של המדינה. ורצוני לקחתך לי לאשה, תגורי בארמוני היפה, שבע נערות ישרתונך, תהיי מלכה ואתן לך עד מחצית המלכות. אך אם תסרבי אוציאך להורג בככר העיר כמורדת. עמדה הנערה אין אונים, אך ענתה בגאווה. יש לי שני תנאים. האחד – שתבנה לי שתי דירות צמודות, שוות בצורתן, אחת עבורי והשניה עבור שבעת השוורים שלי. התנאי השני – שאני במו ידי אטפל בשוורים. המלך הסכים לכל תנאיה. בנה לה המלך שתי דירות לה ולאחיה כמוסכם. כל יום טיפלה הנערה בשוורים, רחצה אותם בחלב והאכילה אותם ממיטב הירק שבגנת הארמון, ותוך כדי כך, היו השוורים גועים בבכיה והיא בוכה יחד אתם.
ח הלסטים, שלא ידעו כי הנערת נלקחה לבית המלך – באו לאחר הרבה זמן כדי לחטוף את הנערה, והנה אין הנערה בביתה. הלכו אל המכשפה הזקנה ודרשו ממנה: או הנערה, או הכסף ! הלכה המכשפה הזקנה אל ארמון המלך ואמרה לשוער: המלכה היולדת היא בת בתי, באתי מדרך רחוקה ורצוני לבקרה. השוער, בתומתו, נתן לה להכנס. נכנסה הזקנה בחשאי אל חדר היולדת, כישפה אחת מנעליה והסתתרה מאחורי המטה. היולדת קמה מעל המטה ונעלה את נעליה ובן-רגע נהפכה דייה והחלה להתעופף בחדרה אנה ואנה. נכנסה המכשפה לתוך מטת היולדת וכסתה עצמה בשמיכה. למחרת בבוקר, צווה המלך על שר-הטבחים לשחוט את השור הגדול. הלך שר-הטבחים ועוזריו לעקוד את השור לשחיטה. החל השור להשתולל ולנגח כל מי שהיה מנסה להתקרב אליו, והדייה גם היא היתה עטה על הלה ומנקרת את עיניו בחמת-זעם. כל כמה שירו עליה לא יכלו לפגוע בה בדייה. עלה המלך וסיפר ליולדת. ליגלגה התריסה "היולדת" ואמרה. איך תתיימר לערוך מלחמות עם מדינות, שעה שאין עולה בידך וביד חייליך לשחוט אפילו שור אחד ?… הלא באין תושיה יכחד מלך ! האין בכל מלכותך חייל טוב. אחד המיטב לקלוע?
ט. והמלך הכריז: כל איש אשר ייטיב לקלוע ולהרוג את הדייה במעופה, יעשירנו המלך עושר גדל וימנהו למשנה לו. לאחר שעה קלה, התייצב אחד מחיילי המלך בפני המלך ויאמר: אייה הדייה, הנני ואהרגנה ביריה אחת ולא אשנה. הוציאו את השור בפעם השניה כדי לשחוט אותו והחייל הצלף אתם. שוב, החל השור משתולל מנגח בכל הנוגע בו, והדייה עטה בחמת-טרף ומנקרת לו את עיניו, אותה שעה קלע הצלף בדייה, אמנם לא הרגה, אך פגע בנעלה המכושפת. הנעל נפלה מעל רגלה – והכשוף סר מעל הדייה-היולדת. עמדה לה היולדת במלוא הדרה ויופיה, זקופה ליד המלך. ראה. המלך כי היולדת עומדת לצדו ושאל: מה מעשיך בכאן יקירתי ? למה ירדת למקום זה, אין זה לא לפי כבודי ולא לפי כבודך ! ענתה היולדת ואמרה לבעלה-המלך: בוא איתי אל חדרי, דבר סוד לי אליך. בהגיעם לחדר – משכה יולדת האמיתית את -השמיכה מעל הזקנה-המכשפה לעיני המלך. המלך, שהכיר את המכשפה, זעם עליה ! מה מעשך בחדר המלכה, הנני ואוציאך להורג. אל נא בחפזה, מלכי אמרה המלכה – מקודם עליה לרפאות את אחי מן הכשוף שכישפה אותם, שכן היא, היא שהפכה את שבעת אחי היפים והבריאים לשוורים נלעגים וחדלי-אונים. מיד, צווה המלך על המכשפה לרפאות את שבעת האחים. מיד, נטלה, הזקנה ופתחה את תיבת-הקסמים אשר לה, הוציאה צנצנת-בשמים וקירבה-הריחה לחוטמו של כל שור ושור. לאחר שהריחו – הפכו השוורים להיות כאשר היו מלכתחילה: שבעה בחורים כארזים. לאחר ששרף המלך את המכשפה-הזקנה (עגוזת אלכאהנה) בנה ארמון לשבעת האחים, וכן שלח להביא אליהם את אביהם ואת אמם.
לבסוף, ישבו בארמון המלך, הבת, שבעת הבנים והוריהם והיו בשקט ובשלווה כל ימי חייהם.
כתיבת תגובה