י"א חשון התשע"ד
לכבוד הרב הגאון שלום נגאר, שיחי' בטוב ובנעימים לאורך ימים ושנים טובים
אח"ד שלומכם הטוב כראוי וכיאות
באתי בזה לשאול אתכם ולברר אודות האתרוג התימני.
היות שאני החתום מלמטה משתדל כבר שנים רבות להשיג אתרוג תימני מהודר בשביל מורי ורבי מגדולי מנהיגי ישראל בדורינו מר"ן האדמו"ר מבעלזא מירושלים, הגאון הצדיק, הרב ישכר דוב רוקח שליט"א. לשאול אתכם אודות המסורת שיש אצלכם על האתרוג. המעלות שיש באתרוג התימני ידועות הן. שיש בו חדרי זרע חלולים כסמפונות הריאה, ממש כדברי הגמרא בסוכה לו. ועוד ועוד שא"צ לבאר כאן כי זה ידוע לכל הרוצים לידע. אך היות ששמענו שמועות שונות סותרות בענין המסורת, לכן רצינו לברר את הנכון. שמועה אחת, שבארץ תימן יצאו היהודים את חובת המצוה בחג הסוכות עם אתרוגים שנקטפו ונקצרו מהפרדסים של הגוים של שם, ולפני החג היו מביאים שקים גדולים של אתרוגים גדולים לבתי כנסיות וכולם נטלו אתרוג אחד לצאת בו. ועיקר גידול האתרוגים אצל הנכרים היה למכור בשוק הפירות לאכילה. אבל אם כן היאך נדע שהאתרוג לא היה גדל על ידי שהיו מרכיבים בתחיבת יחור של אתרוג בתוך סדן של לימון או תפוז? וכמו שעשו הגוים בשאר ארצות או קלי הדעת בארצינו הקדושה. שמועה שנית, שכמעט כל יהודי בתימן היה לו נטוע בחצירו אילנות של ארבעת המינים. שמועה שלישית, שבערים הגדולות כמו צנעא ועדן לא היה שייך כלל שיהודי יהיה לו חצר שראוי ליטע בו, ורק בערים הקטנות ובכפרים היה שייך שבחצר כל בית היה נטוע ארבעת המינים. רצינו לברר את הנכון, ואם היו הרבה כפרים ועירות קטנות שבהן גרו יהודים?
גם רצינו לברר, אם נכון מה שיש אומרים שבעת העליה לארץ ישראל מתימן בשנות הקמת המדינה היו כמה רבנים חשובים מתימן שהביאו יחורים או זרעים מן האתרוגים התימנים ונטעו אותם בארץ ישראל. מה שמם של אותם רבנים? ואם הביאו אותם מהאתרוגים שגדלו בחצריהם? או מן השוק של הגוים? כי אם זה בא מאילנות שבחצריהם הרי זה יותר מיוחס ומוסמך. ואיפה בארץ ישראל נטעו אותם? כי אנחנו רוצים לצאת עם האתרוג היותר מיוחס.
גם מהו הטעם שהרבה יהודים תימנים נטעו עצי אתרוג בחצרותיהם בארץ ישראל, כגון בראש העין ובכפר סבא, ובעוד כמה מושבים. האם זה בשביל שכך היו רגילים בארץ מוצאם? או בשביל שבא"י לא מצאו את מין האתרוג שבו היו רגילים בתימן לכן השתדלו שיוטעו בא"י כמה שיותר עצי אתרוג מזן התימני. אבל אם כן למה לא השתדלו הרבנים והגדולים לקנות שטח גדול וענקי של אדמה באיזה מושב או כפר ולנטוע בו עצים רבים מאוד של האתרוג התימני כדי שיספיק לכל העדה ולשאר אחינו בנ"י?
אבקש ממעלתכם בכל לשון של בקשה ותחינה לענות אותי בכתב, והקב"ה ישלם פעלכם עם כל הברכות הכתובות בתורה. דברי הצעיר באלפי ישראל (המסתופף בצל מר"ן מבעלזא שליט"א בירושלים בימי חודש תשרי) שלמה שטערנליכט מתגורר פה ברוקלין נ"י ארה"ב.
תשובה
לכבוד היהודי היקר באדם אשר הגיע אלי מגילת קלף, כולה שושנים וכולה מחמדים. שזורה שושנים ועטופה בזהבים מפז ויהלום. בכבוד קדושת הדרו של מופת הדור זיו והדרו בשאלת יסוד נביאים ויסוד הגאונים, האמוראים ומהתנאים עד משה רבינו מהר סיני. כי יסוד הדברים הן הן הלכה איש מפי איש עד משה רבינו ומשם ההרה. השם הטוב הרה"ג הרב שלמה שטערנליכט שליט"א. הודו ויקר יפעתו, שדר נאמן, צנצנת המן, אשר נעלמה במסתרים עם ארון הכרובים.
דע ידיד יקר ששאלותיך הן יצוקות עמוק עמוק בהררי קודש, וממעין טהור הן נובעות.
ולכן לשאלותיך:
שאלה ראשונה: דע לך חבר יקר, איש יקר ורב יקר, שדבר זה נכון שהגוים אשר סביבות היהודים הם אשר נתנו את האתרוגים לשווקים. ודע לך שדבר זה בעינהם, א. דבר קדוש שיהודים צריכים דבר זה לדבר שבקדושה, וכך התיחסו לדבר. ובתמותם לעשות כלכלה טובה, טוב להם עם היהודים שזה נהנה וזה לא חסר. ב. הגוי אשר נמצא בסביבת היהודי אינו תחמן לחשוב מה אפשר להציר ליהודי על ידי הרכבת אתרוג בלימון. אין הוא מספיק חכם לעשות דבר זה כי אין לו שום הבנה בדבר. הוא יודע דבר אחד, שיהודים בחג הזה שלהם משתמשים בדבר זה, ומזה אפשר לעשות עסק וכלכלה, בגדר זה נהנה וזה אינו חסר. ולכן מחשבתם אין כמחשבת אחרים החושבים על כסף ועל שקר גם יחד. כי המושג יהודי כופר או חילוני אין בתוכם. או שיהיה יהודי או מוסלם. ג. דבר ידוע שהאתרוג התימני הוא הרי נראה וניכר שאינו מורכב. שאם היו פותחים ורואין בו את פלח הלימון, באופן אוטומט לא היו קונים מן אותו הגוי אתרוגים ולא היו סומכין עליהן. בשום פנים ואופן אין לחשש הזה שום קיום, ואין לנו לחשוש למעילה כזו, כי יודעין הם שיאבדו את כלכלתם. ולכן נרחיק חשש זה מאיתנו, ואפילו לא תעלה מחשבה זו על ליבנו.
לשאלה ב: אמת זה היה הנוהג שיהודי תימן השתדלו שבחצרם יגדלו ארבעת המינים, וזה היה במדת האפשר ובמקום שיש חצר גדולה שאפשר לעשות כן. אך במקום שלא היה אפשר, אז לקחו ממקומות אחרים, ויודע אני מאבותי שבסביבתם לא נמצאו אתרוגים ורק היה במרחק יום או יומים. ספרו לי אבותי שכבר לפני החגים נהגו הבית דין למנות אנשים מיוחדים ללכת לשם לקטוף אתרוגים כדי לקיים מצות ארבעת המינים. וכך היה דרכם וכך היתה עלילתם. ודע שבכל תימן היו שני סוגי אתרוגים. סוג אחד, המגדל גדולים והם לאכילה. והסוג השני, מגדל קטנים והן למצוה. ועדויות של הרה"ג הרב יוסף קאפח זצוק"ל. בספרו הליכות תימן, הוצאת מכון בית צבי ירושלים, דף צד, ואלו דברי האחד הבקי במנהגי תימן ומכמניה וזה לשונו. בחדר הסוכה מניחים אתרוגים המיועדים לאכילה כדי שיפיחו בה ריחם הנעים, וכן מקשטים חדר הסוכה באגרטלים מלאים בדי הדס. כך מתערבים הריחות זה בזה ונעשים ריח ניחוח נפלא שאפשר לכנותו בשם ריח חג הסוכות. מציעים חדר הסוכה במצעות הנאים ביותר שברשותם, וכשנכנסים חולצים מנעליהם ומניחים אותן בחוץ, מפני כבוד הסוכה. לקראת חג הסוכות הולכת וגדלה התכונה בבית וברחוב. בתימן ישנם שני סוגי אתרוגים ושניהם בלתי מורכבים, הזן האחד גדול מאוד, משקלו כשלשה קילו ופעמים מגיע עד שמונה קילו בערך. ואין משתמשים בו למצוה מחמת גודלו, אלא לעיתים רחוקות מאוד. לפיכך הוא מיועד לאכילה בייחוד שהוא מתוק וערב. בכל בית קונים אתרוגי אכילה לחג, וכן גם לשבתות בעונה שהאתרוג מצוי. הזן השני אינו נותן פרי גדול, וגדולים שבו אינם עולים על שני קילו. בזן הזה משתמשים למצוה (כמובן גם לאכילה) האתרוגים הקטנים נקראים בפי הערבים "שעאנין".
עוד מלפני כיפור מביאים הערבים ארגזים מלאים "שעאנין", אנשי העיר בוחרים להם כרצונם אתרוגים נקיים מכל מום. כל מוכר פירות מחזיק ערימה גדולה של אתרוגים ועל הקונה להפך בהם בזהירות כדי שלא יפגמו כשרים שבהם. בימים אלה רבה התנועה בבתי הרבנים, זכורני ערבי חג הסוכות בבית סבי מהר"י קאפח ז"ל, מהבוקר ועד שקיעת החמה זה נכנס וזה יוצא, ולפעמים נכנסים ויוצאים בקבוצות כדי להראות לו אתרוגיהם לולביהם והדסיהם, אם הם כשרים בתכלית הכשרות. והשאלות מתרבות בייחוד בשנה ברודה, שהאתרוגים נגועים ממכת הברד. גם אצל סוחרי שאר ארבעת המינים מרובה התנועה לפי שנוהגים לקנות ד' מינים לכל אחד ואחד בפני עצמו, גדולים נערים וקטנים. רק לעתים רחוקות ביותר אפשר למצוא שני שותפים בלולב אחד, עכ"ל.
ועוד עיין בספר סערת תימן, שחובר ע"י הרה"ג הרב עמרם בן הרה"ג יחיא קרח זצ"ל, הרב הראשי האחרון לגלות תימן. בדף קכא וזה לשונו. לאחר יום הכיפורים זהירים וזריזים במצות סוכה ולולב. וכל אחד עושה סוכה בחדר שדר בו כל השנה, לאכול ולישון שם הוא ובניו, ומעטרים אותה בכלים נאים כפי מסת היד. כל אחד קונה ארבעה מינים מהיפה והיותר כשר, ואפילו לבניו הקטנים קונה לכל אחד לולב ואתרוג בפני עצמו. חביבה להם מצוה זו, הגדולים והקטנים. כבר קרה באיזה שנים שנתיקרו האתרוגים, ולפעמים ההדסים, ועמדו חכמי הדור לתקן שיקחו לכל בית כנסת שלשה או ארבעה לולבים בשותפות. וכל אחד יצא ידי חובה בהגבהה בזה אחר זה, ולא נשמעו דבריהם. לפי שכל אחד רואה את עצמו, שאלו יכנס לחג ואין לו לולב לשמו כאלו לא חג, ועוד כמה יהי בוש כשיכנס לבית הכנסת להתפלל ולקרות את ההלל ואין בידו לולב לנענע ולהשמיע קול רינונו. ולכן נוח לו למכור מכלי ביתו כדי לקיים מצוה כתקנה, עכ"ל.
הנה רואים שני גדולי דור מהדור הקדום, מעידין שאין שום בעיה בענין האתרוג שלהם כי ודאי סמכינן על המציאות אשר היתה בתימן.
וכן ברצוני להודיעך שאני כד הוינא טליא בין שבע, שמונה, בשנות החמישים בתחילת העליה, השתדל אבי מו"ר ודודי הרה"ג סאלם אבן סאלם זצוק"ל, לנטוע עץ אתרוגים. תימנים וכל אחד כאן בשכונתנו לפני ששים שנה, כמעט בכל בית ראיתה וחזיתה את האתרוג התימני מתנוסס בתוך גינתו. כי זו אהבת השם אמיתית אשר נטועה היא בלבם מאז ומתמיד. וכך הנוהג היה. אלא הדא עקא שהאתרוג התימני מרוב עדינותו אין מחזיק הרבה שנים, אלה בין שש לשבע שנים ולאחר מכן הוא לבד מתייבש וכלה והולך. ולכן קשה מאוד גדולו והעם עייף. ולכן שוק הסוחרים גדול בכיון זה ורבו המשגים. אני במשך שנים על גבי שנים אין אני סומך על שום נייר אלא אני בעצמי הולך מתחת העצים התמנים ולוקח וקונה במחיר אשר יגיד בעל הבית. ורק השנה נמצא אתרוג תימני בגינתי לאחר כששים שנה, כי עסוקים אנו בצרכי ציבור.
השאלה השלישית: בענין עלית תימן. היו יהודים אשר הגיעו לארץ וראו שאין אתרוג תימני בקשו מן הבאים אחריהם להעלות אתרוג או זרעי האתרוגים לארץ. והדברים ברורים שאין לנו ידיעה מי הם. אך אנו עדים ומעידים שיהודי תימן, הגדול והקטן היתה לו אהבת התורה וחיבת המצוה. כי כל אחד בדבר זה רב גדול הוא, כי אין הבדל בינו לבין הרב. אם תורה היא אינה נבדלת בין אחד לחבירו, זו היא השיטה התמנית ודרכם. אם הרב מהדר גם הוא רוצה להדר. וכך היא הדרך.
וגם בנקודה השניה, האם הביאו אותם מן היער של הגוים או מן החצר, אין הבדל ביהודי תימן בדבר זה, כי האתרוג אשר גדל אצל הגוי הוא האתרוג שגדל אצל היהודי, ואין שום הבדלה, אך ליהדות אשכנז אשר הדבר נמסר מדין מסורת אז שייך לומר, זה חזון איש, זה גריינמן, זה רב אחר. כי הכל הולך לפי המוסרה. כגון בדין העוף שאין נאכל אלא על ידי מסורת. אבל ביהדות תימן הזן הוא אותו הזן בין בשטחי הגוי בין שטחי היהודי. וכך היה.
ואם הרה"ג יעיין בספר ארבעת המינים השלם מאת אליהו וייספיש בדף שכג. ותראה שדבריך מפי השמועה בשם מר"ן בעל חזון איש זללה"ה. סעיף ב'. אחד שאלו על כשרותו של האתרוג התימני. ואמר שכשר לברכה (אמנם יש להעיר, מאחר שבמהלך השנים נתרבו המרכיבים ואומנות ההרכבה נתגלתה לכל, אם כן גם באלו יש לחקור ולברר היטב) עכ"ל.
אך במחילה מכבוד תורתו הלא אני נטעתי רק לפני שנה בסוכות שעבר, וכן השנה מן הזרעים של האתרוג התימני ועלה, וכולך יפה רעיתי, וכשנפתח נמצא רגיל כאותו אתרוג שנזרע ממנו. אך אילו הסוחרים שבעיניהם רק הכסף, צריך לבדוק הרבה הרבה ולפתוח אתרוג אחד מאותו זן ולראות ולוודא שהוא אחד הוא, ולצערי הגיעו אלי שמועות משמועות שונות שקנו אצל היהודים שיש להם תעודת נייר, ולצערי לאחר החג התברר שהוא מורכב ואינו תימני וחבל, כי יש בזה אונאה וחשש לברכה לבטלה.
ועוד יש לי לומר שבענין האתרוג התימני צריך משנה זהירות לא לגדלו ליד עצי הדר משום מעשה שהיה. לפני כמה שנים הגיע אלי יהודי ומראה לי אתרוג, ושאלני מה אני אומר בזה. במחשבה ראשונה אמרתי אתרוג תימני, אך ברגע שחצינהו לשנים, חצי אתרוג והחצי השני לימון. ושאלתי מה זה, אמר דע שבגנתי נמצאים אתרוגים ונמצאים פרי הדר. והדבורות ההולכות לבקש את נופת הצוף של העצים לעשות דבש. עוברות מאילן לאילן, ומעבירות את הצוף מעץ לעץ ולכן נעשה חציו תימני וחציו לימון. ולכן בצד זה גם צריך זהירות, כי האתרוג התימני עדין הוא ומהר הוא קולט את ההרכבה, ולכן גם זה צריך זהירות.
והשאלה הרביעית: מה סיבת הדבר שנטעו בגינותיהם אתרוג תימני, בודאי ברגע שראו את האתרוגים אשר הן על המסורת, לא נרגעה נפשם. כי זה האתרוג שלהם שהם רגילים מדורי דורות. ולכן השתדלו לעשות כל אחד ואחד בגינתו כדי לזכות לאתרוג אמתי, ולהמשיך את המסורת העתיקה והנפלאה הזאת.
אך מה ששאל כבוד תורתו מדוע לא עשו מזה פרדסים. א. האמת להאמר יש בזה הרבה עבודה והרבה השקעה ולא כל אחד יכול להשקיע, ולכן היה נהוג להשקיע באחד או שניים בתוך חצרו ותו לא.
ב. באמת היום יש כמה יהודים מן המושבים אשר כל מרצם וכל אונם, משקיעים בזן התימני ויש להם פרדסים וברוך ה' מזה מתפרנסים, אך לא רבים הם. מחמת הקושי בגדול וגם מחמת שאינו מאריך ימים רבים, ולכן המפח נפש גדול בגידולו.
ואם הגעתי עד הלום ברצוני להודיע בשער בת עמי בענין האתרוגים התימנים שלכאורה בראש הפטם רואים אנו חור חלול עד עומק. בזה רבו הפוסלים והאומרים הכי עד בית הזרע. ועיין בדברי האחרונים שלוקחים מין מחט ומכניסים אותה בחור ואחר מכן מוצאים אותה ומודדים בראש הפטמה, אם עברה את החצי הרי הגיעה לבית הזרע ופוסלים. ולכן עיין בשו"ת הראב"ד בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים בדף יט, וזה לשונו. ועוד דלשון מפולש אינו אלא כשהוא מפולש משני צדדים, כעין מבוי מפולש. ועיין בהערה שם 56. הנה מקום איתי להעיר על מה שנמצא באתרוגים שאינם מורכבים, נקב בראש חוטמו ועובר לתוכו פעמים בעומק אצבע או שתים, ופעמים עד חציו ואפילו יותר. והא מהמוני העם שהיו בודקים אם הגיע עד חציו, שאז טוענים שהגיע עד חדרי הזרע. ודברים בטלים הם, כי נקב זה מכוסה קליפה ירוקה או צהובה כקליפתו החיצונה שהיא נמשכת ונכפלת לפנים עד סוף הנקב להיכן שיגיע וברייתו היא, וכשר הוא למצוה מן המובחר שאין זה נקב שדברו בו חכמים. וכך היה מורה בפשטות כמהר"ר סבי זצ"ל. ופעמים רבות היה פותח אתרוגים ומראה לנו שהקליפה החיצונית נמשכת עד הסוף, להוציא מדעת המהבילים, עכ"ל.
הנה תראה ותחכים ותשכיל, שאם חלילה וחס תהיה בעיה של מורכב לא היו נותנים להם חכמי ישראל להמשיך לסחור איתנו, כי אנחנו עדה קדושה ויכול אני לומר שאנחנו מעדת דור המדבר, שלא נשאנו פנים לאף אחד וזה מה שאנו רואים לאורך הדרך, כי אנחנו עקשנים ואמתיים למען האמת שלנו. ואני תפילה לאבי שבשמים, שירעיף עלינו טל של ברכה ויטהר אותנו מעונותינו ומדאבון לבנו. אמן כן יהי רצון.
ואתה תראה נפלאות אמן כן יהי רצון. אמן.
בכבוד התורה ולומדיה ממני הצב"י שלום נגר
כתיבת תגובה