בעיר אחת היה חי יהודי עני. דך מך. ולו אשה ושמונה או עשרה ילדים. וחג הפסח הולך וקרב. היתה אשתו אומרת לו: – "יא רג'אל, אנחנו צריכים מזון לחג. יא רג'אל. הילדים בלי נעלים. בלי בגדים. אין לנו חטה ולא קטנית. לא בשר ולא שום דבר". מסכנים, לא היה להם שום דבר. עניים דבקים. היה מפייס לה ואומר: "עא-ידי יתברך, יתברך אכבר" (עוד יתן יתברך ,יתברך יודע). החג כבר עמד בשער. נותרו יומים בלבד. והוא אומר: " יתברך אכבר". וכאשר כלו כל הקצים. ישב וכתב מכתב לרבש"ע וביקש ממנו להחיש לו עזרה. אמר לו: "הו מועדך, מא הו מועד-אומי*". והמכתב עף ברוח. הלאה הלאה הלאה, ונחת על הגג של בית השופט מושל העיר. מעשה ה' – אותו יום עלה השופט על גג ביתו, שלא כמנהגו. ומצא את המכתב. התבונן בו וראה שהכתב כתב עברי ולא ידע לקרוא בו. שלח להביא את הרב אליו. והרב בא. אמר לו. – "קרא נא את הכתוב בפתק הזה"! הרב קרא וצחק. אמר לו: "למה אתה צוחק" ? אמר לו: "האיש שכתב מכתב זה אינו אלא שוטה, הוא כתב לרבש"ע לתת לו את צרכי החג של ילדיו"… אמר לו. – הלא אתה רבה של הקהילה?י הלא אתה צריך לדעת מי הם העניים והנזקקים? למה לא ערכה מגבית לחג בין היהודים? אמר הרב: – ומה אעשה לו? אלך לחפש אותו? הוא היה צריך לפנות אלינו והיינו עוזרים לו. אם יבוא נעזור לו… טוב. הרב חזר לביתו. והמושל שלח להביא אליו את היהודי כותב המכתב. והיהודי בא, סעיה סעיה (בריצה בריצה). אמר לו המושל: האתה הוא שכתבת את המכתב הזה? – כן. זה מכתבי וזו חתימתי. – מה ראית על כך לכתוב לרבש"ע? – כתבתי לבעל הרחמים. אב הרחמים. הזכרתי לפניו את צרכי החג למרות שאין שכחה לפני כסא כבודו. – למה לא פנית אל הרב שלכם? הוא בודאי יכל לעזור לך. – מה? אני? אלך להתחנן בפני בשר ודם? לא אתחנן בפני בשר ודם! אתחנן רק בפני רבש"ע שבראני… – אבל אתה אומר שאין לך צרכי החג. מה תעשה בינתים? – אקבל עלי את הדין באהבה, וכי מה בידי לעשות? – טוב. הואיל והזמן דוחק אני אלוה לך בינתיים לצרכי החג, אמר המושל ונתן לו אלף קרש. אילו לא היה היהודי מטופל בילדים, לא היה נותן לו אפילו קרש אחד. המושלים נוהגים אך לקחת, לא לתת.
היהודי לקח את הכסף ולא הוגיע מוחו בשאלת מה יהיה? ואיך? קודם חג. ואח"כ – יפרגהא יתברך (יושיע אלהים יתברך). קנה בגדים. נעל, חטה. חמאה. בשר. יין וכל הנצרך. לא החסיר דבר. הוא חגג את חגו בשמחה ובהרחבה ועוד נשאר לו כסף. לאחר החג הלך היהודי אל המושל, כפי שנתבקש. וזה אמר לו: – עכשיו כבר החג מאחריך, החזר לי את ההלואה!… אמר לו: – הלא יודע אדוני שאני איש עני. אין לי בלתי אם גווייתי וילדיי מהיכן אחזיר לך את ההלואה? אמר לו: – אתה חייב להחזיר את ההלואה מיד, ואם אין בידך – אעוץ לך כיצד להחזיר לי וכיצד תוכל גם אתה להרויח כסף… – איך? מה העצה? – מכיר אתה בודאי את הסוחר פלוני. וכי מי לא מכיר אותו? איש זה לא משלם מסים וארנוניות. אוכל כספי בית-אלמאל. בולע את הקטנים מערים על המלכות, מדמה עצמו שהוא הוא המושל ולא אני המושל. לא יכולתי להגיע אליו, אני רוצה שתתחכם לו, שתגרור אותו אלי בתחבולות שתתן לי סיבה משפטית להניח ידי עליו. אתם היהודים חכמים. ומכך שנצא נשכרים… – טוב. אדוני. אחשוב בדבר. בקרוב תשמע ממני… והסוחר שמדובר בו היה עשיר אדיר ובעל זרוע. היתה לו שורה שלמה של חנויות בשוק ומחסנים גדולים מלאים סחורות – בדים יקרים מכל העולם רק סוחרים גדולים ובעלי ממון יכלו להיכנס לחנויותיו, אבל לא אנשים קטנים. מה יעשה היהודי ? ישב וגזר כמות גדולה של עיגולי פחים ועיגולי חרס ומילא בהם את ילקוטו. אח"כ לבש את בגדי החג החדשים. נטל את הילקוט ושם פעמיו אל חנותו הראשית של הסוחר. עמד בפתח וראה חנות ענק מלאה עד אפס מקום. בדים מינים ממינים שונים. איש מהעובדים והפקידים לא השגיח בו אלא לאחר שנענע בילקוטו והפחים והחרסים צלצלו. "הו, סוחר עשיר בפתח" – אמרו הפקידים זה לזה. – "מה מבוקשך, יהוד, אמר להם: – רצוני בד מן המובחר שבמובחר. סקרו אותו וראו שהוא לבוש נאה. מכובד. ואמתחתו כבדה בקרוש, הפכו לפניו את כל החנות. אבל שום דבר לא מצא חן בעיניו. שום דבר… הפנו אותו אל החנות השניה, וגם שם נטרדו כל הפקידים והמוכרים בחיפושים ולא מצאו את הבד שהוא מבקש. הוא נכנס לכל החנויות שבאותה שורה. וכל חנות הציגה לפניו את מבחר הסחורה, והוא אינו קונה ולא כלום. שום בד לא מצא חן בעיניו…
עמד ללכת. אך הפקידים עצרו בעדו ואמרו לו: – אל תלך! חכה עוד מעט. עד שיחזור הסוחר הגדול מן הדוארה**, הוא, לבטח, ישיג לך את מבוקשך. אין בד בעולם שאינו מצוי אצלו… עודם מדברים. והסוחר הגדול שב מטיולו היומי. פקידיו יצאו לקראתו ואמרו לו: – הנה יהודי עשיר שמחפש בד מיוחד במינו. אמתחתו מלאה קרושים וחבל יהיה להפסיד אותו. טוב. הסוחר פתח את המחסן הראשי לפני היהודי – ובשם הרחמן! שלף חבילה אחר חבילה, מן המובחר שבמובחר. וערם אותן בערמות על השולחנות. והכל לשוא. אף חבילה לא ישרה בעיני היהודי. משהפך את כל המחסן. נמצאה סוף סוף חבילה אחת. נדירה מסוגה. שסיפקה אותו בקושי. – "טוב. כמה אתה רוצה ממין זה"? – שאל הסוחר. ועל ראש היהודי היתה כיפה. שהיה בה חור קטן בגודל מטבע. היהודי הסיר כיפתו מעל ראשו. הורה באצבעו על אותו חור ואמר: – רצוני חתיכה מהבד הזה. שיהיה בה כדי להטליא את החור שבכיפה… – "מה"? – צרח התגר בחרי אף ולא יכל עוד לשלוט בעצביו. הוא סטר ליהודי שלש סטירות על פניו ובעט בו שלש בעיטות ברגליו… צעק היהודי חמס. אבל לא היו עדי ראיה במקום שיעידו על התקיפה. אז יצא היהודי החוצה וקרא בקול באזני כל באי השוק. – עדים אתם שאני מזמין לו לסוחר פלוני לדין בפני השופט! עדים אתם!… ברוך דיין האמת! עוד לא קרה שאדם כלשהו העיז לתבוע את הסוחר רב- ההשפעה לדין בפני השופט. עוד לא קרה כדבר הזה!… היהודי פנה אל השופט. קבל בפניו על התקיפה שתקף אותו הסוחר. והשופט לא הסתיר את נחת רוחו מהמקרה. הוא שיגר מיד עסכרי להביא את הסוחר לפניו. אך הסוחר שילם לעסכרי את האגרה שלו והוא עצמו סירב להתייצב למשפט. שלח לו עסכרי שני, ולא בא. שלישי, ולא בא. הסוחר הזה היה מתעיסר – בלחי נכפף. חזק. והיתה בו גאוות סוס. רק לאחר שנשלח לו עסכרי רביעי כבש גאוותו והופיע. "למה הזמנתני, יא סידי?" – שאל הסוחר בגובה אפו. – למה שיגרת חייליך אלי? מה אני חב לך?" – לא אני הזמנתי אותך. אלא היהודי הוא שתבע אותך למשפט: היהודי טוען שתקפת אותו. בעטת בו וסטרת על פניו. – יהודי טמא זה ראוי להלקותו באבות אבותיו ולרמסו ברגלים. הוא עשה צחוק מכל העובדים שלי והתל בי עצמי. והענין היה כך וכך. ודאי שבעטתי בו וסטרתי לו, ועדיין אין זה מספק אותי. וכי מי אביו? יהודי כלב… אמר היהודי: – הנה שמעת באזניך, יא סידי, את הודאתו של בעל דיני.
הוא הודה, ללא כל מורא, שהוא בעט בי וסטר על פני, בזדון ובגבהות לב. אני דורש משפט אללה, משפט אללה… ברוך דיין האמת! משפט אללה? – לא משפט אללה, יא יהודי, נעשה ביניכם פשרה – אמר השופט. – לו יתן לי את כל עושר הארץ לא אסכים לפשרה. אני דורש משפט אללה ואך ורק משפט אללה… ברוך דיין האמת! איך משפט אללה? משפט אללה קובע: עין תחת עין. סטירה תחת סטירה. בעיטה תחת בעיטה… האם יסכים הסוחר העשיר. שהיהודי יבעט בו ויסטור על פניו בפני אומייא ועלמייא? בודאי שהוא לא יסכים. הוא יעדיף להפסיד כל עשרו ובלבד שלא יושפל כבודו… אמר השופט: – אני נותן לכם זמן שלשה ימים להתיעצות, והיה אם תסכימו לפשרה – מה טוב! ואם לאו אין לכם אלא משפט אללה. הסוחר שב לעסקיו, והיהודי יצא מלפני השופט וחזר שוב אליו להתייעצות. אמר לו השופט: – אל תזוז מעמדתך! המשך לתבוע משפט אללה, ואני אכנס ביניכם ואכפה עליך פשרה… אפסוק לך פיצויים, ומה שנצליח להוציא ממנו, נתחלק בו לחצאין, חצי לי וחצי לך… טוב. כעבור שלשה ימים הופיעו שוב שני בעלי הדין למשפט, והשופט יעץ להם להתפשר על פיצויים. היהודי לא הסכים, הוא רוצה רק משפט אללה… הסוחר נכנע. הוא הסכים לשלם פיצויים, אך לא פיצויים מופרזים. הנה והנה, הנה והנה, אלה מעלים ואלה מורידים, עד שהגיעו לעמק השוה. היהודי "נכנע" ללחצו של השופט להסתפק בפיצויים, והסוחר שילם לידו ארבעים אלף ריאלים… היהודי נטל חלקו והשופט נטל חלקו – לחצאין כשרה .היהודי העני הפך לעשיר גדול, סולטאן בפני עצמו. ואנחנו כאן והם נשארו שם.
* "הוא המועד שלך. לא המועד של האמא שלי". שהרי כתוב: אלה מועדי ה' מקראי קודש
**דוארה – סיבוב, טיול קצר
כתיבת תגובה