כשחרב הבית בשנייה ונגזרה גלות על ישראל נתפזר העם למדינות העולם. בארצות גלותם המשיכו ישראל להחזיק במסורת הדת והתרבות, שהביאו עמם מארץ ישראל. והדברים אמורים בתורה ותפילה, במצוות ובמנהגים ובהליכות-חיים, מסורת זו עשירה היתה בראשית הגלות, אך נצטמצמה והלכה במרוצת הדורות, בהשפעת התמורות שהתחוללו בחיי הקהילות ובהשפעת הסביבה הנוכרית. אולם החדש לא דחה לחלוטין את הישן, ומסורות קדומות נשתמרו בקהילות ישראל עד ימינו, מי ברב ומי במעט.
מבחינה זו שפר חלקן של קהילות המזרח, יותר משל קהילות המערב. הצדדים השווים שהיו לישראל ולעמי המזרח-מכוח הקירבה הגיאוגרפית והתרבות החומרית והרוחנית המשותפת בלשון ובמנהגות-חיים – גרמו לכך שיהודים שנדדו לארצות המזרח עלה בידם לשמר מן הישן יותר מאחיהם, שנקלעו לתרבות חדשה וזרה של המערב, שטישטשה הרבה מתרבותם העתיקה. דוגמה לכך ישמש היגוי הלשון. מכוח ההיגוי המשותף של הלשונות השמיות, נשתמר הביטוי העברי הצח בפי קהילות המזרח יותר מאשר בפי יהודי המערב: הן בעיצורים והן בתנועות. ואל יאמר אדם שהגייתם של בני המזרח שאולה מדיבורם של העמים השמיים שגלו לתוכם. טול למשל את מבטאם של יהודי תימן ותמצא שהגייתם שימרה את העיצורים פ"א (P) ובי"ת רפויה (V) שאינם קיימים כלל בערבית. כנגד זה תמצא שתנועות הקמ"ץ והחול"ם בהגייתם של יהודי ליטא דומות להפליא לאלא של בני תימן, אף על פי שהיו רחוקים זה מזה מאוד. הווה אומר, אלה ואלה שימרו על הגיית אבותיהם הקדומה.
אם בתחום חיי החומר, מעין מזון ולבוש, פעלה השפעת הסביבה על יהדות אשכנז, לא כן הדבר במעגלות הרוח והדת. וכאן אסתפק בדוגמה אחת. לימוד התורה לקטנים פותח ב'חדר' האשכנזי ספר 'ויקרא' ולא בספר 'בראשית' טעם לדבר מצינו במדרש, 'מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין. יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין' (ויקרא רבה ז ג).
כאן נדון במספר מסורות המלמדות על חיי אבותינו הקדמונים ושמהן מתבארים לנו לשונות ועניינות במקורותינו. נפתח תחילה בתקופת המקרא.
עונשין בישראל ובעמים
הקורא במקרא ובספרות הערבית העתיקה ימצא צדדים שווים המלמדים על מנהגים משותפים של עמי המזרח. והרי שלוש דוגמאות: בתוכחתו הנמרצת של יחזקאל על ירושלים, שזינתה עם העמים שכניה, מאיים הנביא כי ישפוט אותה 'משפטי נואפות' (יחזקאל טז לח). בהמשך מפרש יחזקאל מהו דין הנואפות: 'והעלו עליך קהל ורגמו אותך באבן' (שם, טז מ).
הסופר גאחט (מת בשנת 869) מספר כי בכראסאן נהגו להלקות בפומבי את הזנאי מאה מלקות, ואילו את המנאף רגמו באבנים למוות (רסאלה פי מנאקב אלתרך, מהדורת 1324 ה, חמ"ד עמ' 47).
עונש מקובל אחר היה: לתת את החוטא למרמס ברגלי אדם או סוסים ולהשליך את נבלתו מאכל לכלבים (ראה מלכים ב ז יז, ט, י). בעונש זה נענש שמר בן די אלגושן, האחראי לטבח חסין, נכד נביאם ואנשיו. את הנקמה בשמר מתאר ההיסטוריון אלבלאדרי כלהלן: עבד אלחמאן בן עבדאללה אלהמדאני דקר את שמר בחוטמו והמיתו. ובעוד נשמת רוח חיים באפיו נתן אותו למרמס לסוסים עד שמת. אח"כ התיז את ראשי והביאו אל מכתאר ראש השיעים, ואת נבלתו השליך לכלבים (בלאדרי, אנסאב אלאשראף, ירושלים תרצ"ו, ח"ה עמ' 238 שו' 17-16).
ומן העונש אל השכר. אזרח שעשה שירות חשוב למען השליט, זכה למתת של בגד פאר ללבישה וסוס לרכיבה. כך גזר אחשורוש על המן: 'קח את הלבוש ואת הסוס… ועשה כן למרדכי היהודי' (אסתר ו י).
מכתאר, שסופר עליו לעיל, העניק למשורר אבן המאם אלסלולי, שהשמיע לפניו שיר תהילה לכבודו, סוס ובגד משי רקון (בלאדרי, ח"ה עמ' 229, שו' 21).
ולא במנהגות חיים בלבד מתגלה הדמיון בין ישראל לעמי המזרח אלא אף באומר ובשיר. דוד בקינתו על שאול ויהונתן מקלל את הרי הגלבוע. מקום שנחלו גיבורי ישראל תבוסה. שלא יזכו לטל ומטר ושלא יצמיחו שדות תבואה. 'אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות' (שמואל ב א כא). בשיר על מלחמת מכתאר אומר המשורר אעשא המדאן:
לא החרידונו זולתי בני שבאם, שחשו אלינו בחרבותיהם
מי יתן לא תושקה [ארצם] מטר ענן (בלאדרי, ח"ה, עמ' 235 שו' 6)
השמן כיסוד תזונתי
יש שמקומות סתומים במקרא מתפרשים על נקלה באמצעות הווי-חיים. בתיאור גדולתו של אליקים, שיבוא במקום שבנא, אומר הנביא ישעיה: 'ונתתי מפתח בית דוד על שכמו' (ישעיה כב כב). מה גדולה יש במפתחות על השכם? תרגום יונתן יישב את העניין בתוספת פרשנית 'ושלטון בית דוד בידו'. ר' סעדיה שינה בתרגומו, וכתב 'ואתן מפתח בית דוד בידו'. הרד"ק ציין את הקושי במלים 'והמפתח לא ישא אדם אותו על שכמו'. לנוסע יעקב ספיר שסייר בתימן בשנת תרי"ט נתבאר הכתוב יפה, לאור מנהגי המקום. בעמראן התאכסן בבית ר' סלימאן אלתנעמי, עשיר ונכבד נשיא המקום. כשחזר הלה ממסחרו בשוק הופתע ספיר לראותו נושא 'קשר מפתחות חנותו ובית אוצרו על שכמו מפה ומפה'. מיד נתברר לו כי 'זה להם דרך הכבוד להודיע כי איש סוחר הוא, כמנהג ארצות הקדם להתכבד ברוב מפתחות'. בעקבות מראה עיניו מעיר הנוסע, כראותי המנהג הבנתי מליצת הנביא 'ונתתי מפתח בית דוד על שכמו', שהוא אות לנגיד על האוצרות (מסע תימן, מהדורת א' יערי, ירושלים תשי"א, עמ' קעה-קעו).
כיוצא בו הכתוב, בפרשת יעל וסיסרא, 'מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקירבה חמאה' (שופטים ה כה). פשוטו של מקרא: סיסרא נס משדה הקרב. כיוון שהיה אחוז בולמוס של צמאון ביקש מים לרוות צמאונו. מנהג המזרח, שהאורח מבקש דבר מועט וקל ערך, ובעל הבית משפיע עליו במצרך נכבד ובריבוי. ומכאן הניסוח המנוגד של הכתוב: הוא- 'מים שאל', היא-'חלב נתנה'. עד כאן פשוט וחלק. אבל המשך הכתוב קשה. 'בספר אדירים הקריבה חמאה'. מה צורך יש לצמא בחמאה? אף כאן יישר את הקושי אורח החיים, בני תימן אינם צורכים את החמאה כשהיא מוצקת, אלא כשהיא מותכת, כנוזל חם. החמאה (סמנה בלשונם) היא מצרך תזונתי חשוב, שלדעתם מחזק את הגוף והעצמות. והם מגרגרים אותו בכוח לתוך גרונם של תינוקות, מתוך אמונה שזה יעמוד לגופם לעת זקנה. לאור מנהג זה של שתיית החמאה יובן הכתוב על נדיבותה של המארחת, שבצד חלב כיבדה אותו בחמאה-נוזלית, שהיא יקרה יותר מן החלב. ואף הכתוב הסדיר את הדברים מן הקל אל הכבד: מים, חלב, חמאה. ואכן בתפסיר מבית מדרשו של רס"ג ניתרגם הכתוב 'ופי פסל גליל קדמת לה סמנא' (סיני שנה יג, תש"ט, עמ' קעב).
מפרשי המקרא, שנעלם מהם מנהג זה, התלבטו בפירוש הלשון: רד"ק- 'ובספל אדירים הקריבה לו חמאה לאכול, רלב"ג-'והרצון בחמאה- חלב שמן, שלא הוסרה ממנו החמא, כי הוא משכר יותר'. כנגדם ר' סעדיה, שאורח השימוש בחמאה היה מוכר לו מחיי יום יום תירגם כל 'חמאה' הסמוכה לנוזל (חלב, דבש) בתיבה 'סמנה' (בראשית יח ח, דברים לב יד, ישעיה ז טו, איוב כ יז). יהודי תימן בדיבורם קבעו לה, בעקבות הערבית, את השם 'שמן' שאין בינו לבין השמן כלום, לבד שזה מוצאו מן הצמח וזה-מן החי. בני תימן, שהאמינו בסגולת 'הסמנה' לחזק את מאור העיניים, קראו עליה את הכתוב 'מן למאור' (שמות כה ו).
ואגב הדברים, גם במקורותינו צויין השמן כמזון יסוד מהולל לתינוקות, על המן, שאכלו ישראל במדבר, נאמר 'והיה טעמו כטעם לשד השמן' (במדבר יא ח). ודרשוהו על התינוקות, שטעמו בו טעם שמן (שמות רבה כה ג). ר' עקיבא דרש את הכתוב 'תחת התפוח עוררתיך' (שיר השירים ח ה) על נשים צדקניות במצרים, שכאשר הגיעה שעתן ללדת היו הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, והקב"ה היה שולח מלאך משמי מרום 'ומנקט להם שני עגולים, אחד של שמן ואחד של דבש' (שיר השירים רבה על הכתוב).
הארבה כמעדן
יהודי תימן הם העדה היחידה בגלויות ישראל, שהתירה אכילת ארבה, מחמת שהיתה בקיאה בסימניו. כשיצא שמואל יבנאלי בשנת תרע"א לתימן, בשליחות ההסתדרות הציונית, שיגר בידו הרב קוק עשרים ושש שאלות לבתי-דין שבתימן. שאלה יז נוגעת לחגבים, וזה לשונה: 'אם אתם נוהגין לאכול חגבים טהורים על פי סימנים או מסורת או באיזה אופן היא המסורת' (ש' יבנאלי, מסע לתימן, תל-אביב, תשי"ב עמ' 188).
בני תימן, שידעו שנות בצורת ומכת ארבה תכופות, ידעו להפיק תועלת גם מקללת הארבה. ר' יוסף קאפח הקדיש בספרו 'הליכות תימן' (ירושלים תשכ"א, עמ' 218-221) פרק לדרכי אוסף הארבה, בישולו ואכילתו, המעקב אחרי תחנות הארבה ואופן ליקוטו היא מלאכה מפרכת ומתוחכמת, שאין להסבירה אלא במחסור ובעוני, שהיו מנת חלקם של בני תימן בגלותם, אלה, שהצליחו ללקט יותר מכדי צרכם, הציעו את העודף לממכר בשוק. ר' יוסף מעיד שלילדי החדר היו מחלקים ארבה ממגדנות, ומוכרי קליות סחרו בו כשאר קליות.
במדרש אנו נתקלים במאמרות על אוסף הארבה וטיבו כמזון. כשפרצה מגיפה במחנה אשור בימי חזקיה ניבא ישעיה לישראל שיאספו את שללם כ'אוסף החסיל' (ישעיה לג ד). התלמוד מפרש את משמעות הדימוי, וזה לשונו: 'אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: כל אחד ואחד לשלל או לחלק? אמר להם: כאוסף החסיל, מה אסיפת החסיל כלאחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו (סנהדרין צד ב, ילקוט שמעוני, ח"ב רמז רלה בסופו). הרי שבתקופת המקרא מקובל היה איסוף הארבה לאכילה.
במכת הארבה במצרים דימו המצרים ליהנות מן הארבה, והקב"ה קלקל מחשבתם. וכך כותב המדרש: 'אמר ר' יוחנן: כיון שבא ארבה שמחו המצרים. אמרו: נקבוץ ונמלא מהם חביות, אמר הקב"ה: רשעים, במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים? מיד ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד (שמות י יט).. מהו 'לא נשאר ארבה אחד' (שם)? אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם' (שמות רבה, סוף פרשה יג). דורשי-מזונות ילמדו מכאן, שאכלו את הארבה מבושל וכבוש.
מן המדרש למדים, שהחגבים ערבו לחיך הבריות כבשר ודגים ומעדנים. בפרשת המטעמים, שעשו יעקב ועשו לאביהם יצחק, מסופר במדרש: אמר לו (עשו ליצחק): עיקרו של דבר, מה האכילך? אמר לו: איני יודע. אלא טועם הייתי טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, כל מעדנים שבעולם (בראשית רבה סז ב).
תורה בהליכה ובמסע
בימי קדם, כשהמסע ממקום למקום היה ברגל וברכיבה על בהמה, ארך המסע שעות וימים. כיוון שמחמת הסכנה לא יצאו לדרך יחידים אלא בחבורה ובשיירה, ניצלו את הזמן לגרוס בתורה. שעל כן מצווה התורה 'ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך', (דברים ו ז). אף המדרש מזהיר על כך: אמר ר' יהושע בן לוי: כל המהלך בדרך, ואין לו לויה יעסוק בתורה. שנאמר: כי לוית חן הם לראשך (משלי א ט –תנא רבי אליהו זוטא, סוף פרק טז). ר' יהושע בן לוי דרש 'לוית חן' מלשון ליווי. ר' שמעון ראה בחומרה רבה אדם הפוסק ממשנתו בדרך, כדי להזין עיניו ביופיו של עולם, ואמר עליו: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו (משנה אבות ג ז). בני תימן בגלותם. שלא ידעו שעונים מה הם, כשהיה אדם נשאל על שיעור המרחק בין יישוב ליישוב היה עונה: כדי קריאת כך וכך מזמורים.
קריאת הבנים בתורה
בגלות תימן אין קריאת הבן בתורה משתהה עד לגיל בר-מצוה. היא מתחילה בגיל רך דל ארבע-חמש, בטרם שידע קרוא בספר. משננים לו ושמים בפיו את ברכות התורה ומברך ששי קצר (מברך ששי נתייחד לילדים). הוא עולה ומברך וקורא על פה, אך אין הוא מצטרף לשבעה גוברי, ואין מתרגמים אחריו. בגיל שש, לאחר שלמד לקרא בספר עולה הוא לתורה כגדול ואף מתרגם בציבור. קריאה ראשונה כשרה שלו היא מאורע חגיגי למשפחה, ואף המלמד נהנה ממנה במתת סמלית על העמל שהשקיע בבן. לפנים היתה עלייה ראשונה זו מלווה בתפילה נמלצת סדורה בסדר א"ב, שעניינה פתיחת הלב לתורה ולחכמה. התפילה חותמת בברכה לאב ולמלמד. 'ולכן יזכה אלי אבי/ לשמוע קולי וניבי/ להגות בתורה אשר למדני רבי/ .. ואענה במענה רך/ ברכו את ה' המבורך', ואחריה הברכה והקריאה. כיוון שגיל הבר-מצווה אינו זוכה לציון כלשהו, לא במשפחה ולא בבית-הכנסת, נתעלה מעמד זה גם במשפחה וגם בעולמו של הילד.
עיון במדרש מגלה ששורשו של המנהג קדום. 'ועוד אמר דוד לפני הקב"ה: בשלמא העשיר יקרא שמו לפניך על שם עשרו.. אבל העני במה יקרא שמו לפניך? אלא יקרא שמו על שם בנו. הא כיצד? אם עומד בנו בבית-הכנסת ובבית המדרש וקורא בתורה, ואומרים הבריות: בן מי זה? אומר: בן איש פלוני עני הוא. ונמצאו הרבים מברכים שמו הגדול על ידו' (תנא רבי אליהו רבא, סוף פרק יח). על פי העניין המדובר במאמר בבן קטן, שכן בן גדול הקורא בתורה אין בו שום רבותא.
עיטור בזהובים
במשנה (תענית ד ח) מסופר על בנות ישראל שבט"ו באב וביום הכיפורים יוצאות במחולות בכרמים, ומבקשות זיווגן מבחורי ישראל שצפו במחולותיהן. התלמוד מסווג את הבנות לשלושה סוגים: יפיפיות, מיוחסות ומכוערות. מכוערות, שלא היה להן במה להיתלות, מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים (תענית לא א).
'תעטרונו בזהובים' מה פירושו? על פי הכתוב 'בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו' (שיר השירים ג יא) יש להבינו הנחת כתר ועטרה בראש. זהוב-הוא דינר של זהב.
כסות הראש של האשה בתימן (קרקוש) משמשת גם כתכשיט. היא מקושטת בחוטי כסף וזהב ובתכשיטים למיניהם, כולל מטבעות זהב. כובע זה אינו מש מראשה בבית ובחוץ. דומה שכובע זה היה נהוג בישראל בתקופת התלמוד, והכוונה ב'תעטרונו בזהובים' לאותן מטבעות זהב יקרות המקשטות את עטרת האשה, שהיא כסות ראשה. רש"י שהיה רחוק מהווי זה פירשו דרך הכללה 'שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין'.
אשה נוטשת בעלה
האשה בתימן נישאה בגיל רך, במעשה שידוכין של אביה או אחיה. הסתגלותה לבית בעלה היתה כרוכה בקשיים. יש שהחיים החדשים של בני הזוג לא התנהלו על מי מנוחות. פעמים שהתגלעו ריב ודברים בין השניים. כשהודגשה הסאה היתה האשה צוררת בגדיה, נוטשת בחימה את בית בעלה וחוזרת לבית אביה. אשה במצב זה מכונה בפי הבריות 'חאנקה', דהיינו כועסת. ואז אין היא חוזרת לבית בעלה עד שיבוא בכבודו ובעצמו לבית חמיו ויפייסנה. כיוון שהחזרת האשה כרוכה בהשפלה נזהרו הבעלים בכבוד האשה. וכמה קולע הפתגם השגור בפיות 'חב בשמק מרתך פי אלבית ולא דקן עמך פי אלסוק' (עדיף שתנשק נעל אשתך בבית משתנשק זקן חמיך בשוק).
מצב זה של התחדדות יחסים בין איש לאשתו ונטישת בית הבעל נזכר בתלמוד. במסכת פסחים (פז ב) נחלקו האומראים על שום מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל דווקא. ר' יוחנן סבר, ששיגרן לבית אמן. שהרי האבות ישבו תחילה בארם נהרים. והוא נתן לדבריו משל. 'לאדם שכעס על אשתו. להיכן משגרה? לבית אמה'. ודאי שיש כאן דבר והיפוכו: בתימן האשה נוטשת ובתלמוד הבעל משלח. הצד השווה שבהם, שבית אביה של האשה משמש לה מקום מנוס גם לאחר נישואיה.
טפיחת יד על יד
תנועות הידיים למיניהן ומשמעותן תורה היא, וללמוד אנו צריכים. כאן נצטמצם באחת המבטאת צער ואבלף הכאת כף אל כף בלשון המקרא, וטפיחת יד על יד בלשון חכמים כשאלקים מודיע ליחזקאל על חרב משולשת, שתפיל חללים רבים בעם, הוא מקדים ואומר לו 'הנבא והך כף אל כף' (יחזקאל כא יט). תירגם יונתן 'וטפח יד על יד'. נבואת החורבן שניבא נחום על נינוה חותמת 'כל שומעי שמעך תקעו כף עליך' (נחום ג יט). תירגם יונתן 'טפחו ידיהון עלך', נמצאנו למדים שהכאת כף אל כף ו'תקיעת כף על' עניינן אחד. תנועה זו של טפיחה בכף ימנית על גבי כף יד שמאלית נהוג הוא עד היום בעדת תימן, להבעת צער וחרטה.
זכרה של תנועה זו עולה מן המדרש. 'אמר הקב"ה: אביא את השמים ואטפחם זה בזה ואחריב את כל העולם כולו מפניהם (של ישראל), שנאמר 'גם אני אכה כפי אל כפי' (יחזקאל כא כב- תנא דבי אליהו רבא, וילנא תרס"ה, פרק ל עמ' 242). ובמאמר אחר: 'לפי דרכך אתה למד שבכל דור ודור שהקב"ה מוצא בני אדם צדיקים וחסידים הוא טופח שתי ידיו זו על זו ונותנן כנגד לבו ובוכה עליהן בין בסתר בין בגלוי' (שם עמ' 249).
ואגב, אין זאת התנועה היחידה של הידים המסמלת אבל. בצידה נוהגות עד היום במשכנות תימן: הנחת כפות הידים על הראש, טפיחה בכף יד ימין על ירך ימין, והשענת הלחי הימני על כף היד הימנית. טפיחה על ירך נוהגת היתה בתקופת המקרא. 'ספק אל ירך' (יחזקאל כא יז). תירגם יונתן: טפח על ירכא. ופירש רש"י: לנהי ולקינה.
מסורות קדומות מעין אלה שמנינו נשתמרו בכל קהילה מקהילות ישראל, הן במזרח והן במערב רגליים לדבר, שאין מסורות אלו מחידושי הגלות, אלא הן מסורות עתיקות שהגולים העתיקו עמם לארץ גלותם. עם קיבוץ גלויות בתקופתנו והקשת מסורתן זו לזו, אפשר להבחין בנקל במטבעות ראשונים הללו ייטיבו החוקרים לעשות אם ילקטו אותן אחת לאחת, טרם יישכחו ויאבדו.
כתיבת תגובה