המסע האחרון של
מאת: איתמר פנחס
"בקבר הזה קבור חיים אלחֲרַּאץ' (המסית/הסתת). האיש הזה היה בין הראשונים, שעלה במבצע "מרבד הקסמים" יחד עם משפחתו, דהיינו, בשטיח המעופף, כיוון שבאותה תקופה, עדיין לא שכרה "הסוכנות היהודית" מטוסים. כשהגיעו, הוא ומשפחתו על השטיח, ניצל חיים אלחראץ' את החשיכה והחביא באחת התעלות את השטיח, המכונה "מרבד הקסמים", וכסהו בחול.
בבית העלמין של ראש העין ישנו קבר, שאין עליו מצבה, מזה כחמש שנים. באחת הלוויות עמדתי והתבוננתי בקבר ותהיתי: מי האיש הערירי הזה, שלא היה לו יורש, להציב על קברו מצבה? לימיני, עמד מורי חֲסַן אלקֲצִיר (הקצר, הנמוך), שהחליט לספר לי את סיפורו הקצר של הנטמן:
"בקבר הזה קבור חיים אלחֲרַּאץ' (המסית/הסתת). האיש הזה היה בין הראשונים, שעלה במבצע "מרבד הקסמים" יחד עם משפחתו, דהיינו, בשטיח המעופף, כיוון שבאותה תקופה, עדיין לא שכרה "הסוכנות היהודית" מטוסים. כשהגיעו, הוא ומשפחתו על השטיח, ניצל חיים אלחראץ' את החשיכה והחביא באחת התעלות את השטיח, המכונה "מרבד הקסמים", וכסהו בחול.
אנשי "הסוכנות היהודית" חיפשו את השטיח ולא מצאו אותו. ב"סוכנות היהודית" הייתה בוקה, מבוקה ומבולקה ולא ידעו, כיצד להמשיך ולחלץ את יהודי תימן. כיוון שכך, החליטו ב"סוכנות היהודית" לשכור מטוסים וכן לשנות את שם המבצע, מ"מרבד הקסמים" ל"על כנפי נשרים", כיוון שהשטיח- שהיה יחיד מסוגו בעולם ונארג ע"י תלמידי חכמים בתקופת המשנה – אבד ואיננו.
לחיים אלחראץ' היו חמישה בנים זכרים ולא נותר אחד מהם בראש העין. חיים אלחראץ' היה פועל פשוט, שלא זכה לגִמלה (פנסיה) וחי מתשלומי "הביטוח הלאומי". דירת החדר, שחי בה, הייתה של "עמידר" וכיוון שלא שילם דמי שכירות, תפח חובו, ונראה שבניו, במקום לזכות בירושה, עלולים לזכות בריש, בחוסר כל ובחוב גדול ולכן, ניערו חוצנם מעל אביהם.
כיוון שחיים אלחראץ' הגיע לגבורות והיה אלמן, מזה כעשרים שנה, ואין מי שיטפל בו, כי ילדיו היו מגיעים אליו רק בתקופת החגים, החליט ללמדם לקח. באחד החגים סיפר לילדיו, שהוא מותיר אחריו ירושה רבת ממון. העיזבון הראשון – חבית מלאה במטבעות זהב טהור, שגנב מתחנת המכס, בדרכו לעדן והעיזבון השני – השטיח המעופף, המכונה "מרבד הקסמים" וכאן סיפר להם כיצד הגיע לידיו. בצוואתו, שתיפתח לאחר מותו, הוא יגלה להם היכן החביא את החבית, המליאה במטבעות זהב, וכן יגלה להם את הסיסמא להפעלת השטיח המעופף, כל זאת בתנאי, שימלאו אחר התנאים שידרוש מהם והם: שכל אחד מבניו יארח אותו לחודש ימים, עד יום מותו. כלותיו, נשי בניו, יכינו לו, מדי יום, אוכל ו"גַּעְלֵה" (תקרובת), לפי מנהג יהודי תימן: בבוקר – ארוחה חלבית, בצהריים – מרק וחִלְבֵּה, לְחוּח חם מהמחבת ופיתות חמות מהתנור, יום – בשר עוף, יום – בשר פרגיות ויום – בשר צלוי (שֲוִויֵּה), צימוקים, שקדים ואגוזים, "רֻבְּטַה" (אגודה) של "קַאת" ונרגילה מוכנה לעישון ובערב – "עִגֵּה" (שקשוקה) וירקות. כמו כן, יכבסו את בגדיו ויציעו את מיטתו ובסיום החודש, יגלחו את שיער ראשו ויעשו את צפורני ידיו ורגליו ("מניקור" ו"פדיקור").
במוצאי החג, הוציא חיים אלחראץ' את "מרבד הקסמים" ממחבואו, שטיח באורך עשרה מטרים וברוחב ארבעה מטרים, גדילים בארבע כנפותיו, גדילי חוטי השתי בצבע תכלת וגדילי חוטי הערב בצבע לבן ועל השטיח רקום: "הנה כנשר, יעלה וידאה ויפרוש כנפיו… אל יושבי תימן".
חיים אלחראץ' ביקש מילדיו, כלותיו ונכדיו לשבת על השטיח המעופף, לחש את הסיסמא והשטיח החל לעוף, מעל שמי ראש העין.
תחילה, דאה מעל "שיכון גימל", המשיך ל"שיכון וי"ו", המשיך מזרחה ל"שיכון ה"א", פנה מערבה ל"שיכון בית" ול"שיכון דלת" ושוב פנה מזרחה ל"שיכון אלף". מעל בית העלמין, נכנס השטיח ל"כיס אוויר" והשטיח נעשה כעין צינור.
אחד מילדי השכנים על הקרקע, שראה את המחזה הזה, רץ הביתה ואמר לי: "מורי חסן אלקציר, מורי חסן אלקציר!, יש אנשים מגולגלים בתוך שטיח, ווי… ווי ווי ווי". בינתיים, כשיצאתי לראות את המחזה, הספיק השטיח לצאת מ"שיכון אלף", ודרך "שיכון בית", חזר ל"שיכון גימל".
"לאחר הנחיתה, קיבלו ילדיו של חיים אלחראץ' את התנאים,חתמו על ההסכם וחיים אלחראץ' החל לחיות בכבוד: בכל חודש, עבר לבֵית אחד מבניו. כלותיו בישלו, אפו, כיבסו, גילחו וגזזו, קטפו "קאת" וחיים אלחראץ' חי כמו "שיך סעודי"".
"והנה לא חלפו חמש שנים וחיים אלחראץ' החזיר את נשמתו לבורא עולם. מיד בתום השבעה, ניגשו בניו לפתוח את הצוואה, שהופקדה בידי עורך דין. ואכן, בצוואה הייתה מפה, עליה שורטט המקום המדוייק של החבית המלאה במטבעות זהב וכן הייתה כתובה הסיסמא, המפעילה את השטיח המעופף".
"הבנים יצאו לחפש את החבית, שהייתה קבורה במגרש: "מהבית, עשרה מטר לצד ים (מערב), בין הגדר הצפונית לגדר הדרומית, במרכז, בעומק שני מטר". רק לאחר החפירה, נזכרו הבנים, שבמקום הזה היה "בור הספיגה" של בית השימוש המשפחתי, לפני שהתקינו אסלה במקלחת".
"ואכן, החבית הייתה חתומה ומלאה במי שופכין מצחינים ועל מכסה החבית היה רשום: "ברוך מי שהחבית מידו"".
"הבנים הבינו שזו הייתה נקמת האב והתנחמו בכך, שהשטיח נותר בידיהם".
"הבנים הוציאו את השטיח ממחבואו, התיישבו עליו: הם ונשיהם וטפם, הבכור אמר את סיסמת ההמראה והשטיח המריא לכוון דרום, במסעו האחרון." – כך חתם מורי חסן אלקציר את סיפורו הקצר והלך לכוון הברזייה, המצויה בכניסה לבית העלמין.
"רק רגע, רק רגע… אבל מדוע לא הציבו מצבה לאביהם"? – צעקתי לעבר מורי חסן אלקציר.
ומורי חסן אלקציר השיב: " כי אביהם, חיים אלחראץ'… שכח לתת להם את סיסמת הנחיתה".
כתיבת תגובה