ר' שי"ח נפטר בודד בביתו בחודש אדר בשנת התרסה (1904), שנת המצור על צנעא (הידוע בשם "חוזת אלנפר") שנעשה ע"י האמאם יחיא נגד התורכים. בימים ההם עזבו רבים מהיהודים את צנעא ומאלה שנשארו בעיר היו מתים יום יום כעשרים. שלשה מאנשי העיר עסקו בתחלה בקבורת המתים ואולם לבסוף היה כל אחד נושא את מתו מלפניו וקוברו. וזה אשר ספר לי איש שהשתתף בקבורת ר' שי"ח. באותו יום בא המודיע אליו הביתה לאמר: נפטר הרב שלום חבשוש. הוא ועוד מספר אנשים, ביניהם ר' סלימאן חבשוש, (מחבר חוברת "אשכלות מרורות") שהוא גם קרוב משפחה, הגיעו אל בית הרב הנפטר והנה הוא יושב במקומו הרגיל ורגליו מכוסות. על ההדום הקטן שלפניו מונח התפלין שעדיין פשט אותו ולא הספיק לקפל רצועותיו. לידו כלי רחצה, ובכלי קטן שארית ארוחת הבוקר שאכל. ר' סלימאן חבשוש אסף את המטלטלין של הרב הגלמוד והיתר טפלו בקבורתו. משהתחילו ברחיצתו הבחינו בכתב שהיה כתוב בדם על כף ידו. נסו לפענח את הכתוב ואולם היד והדם היו צהובים מדי וגם המים טשטשו את הכתוב. מלווים אחר מטתו לא נמצאו באותה שעה בעיר לבד מתשעה. בבית הקברות היו כמה קברים חפורים שהיו מכוסים. בקש הקברן קבר ראשון ולא מצא, קבר שני ולא מצא. חיפש בריחוק מקום ומצא. עודם מטפלים בקבורתו והנה ראו איש זקן זר ושק על שכמו, הולך וקרב אליהם. בלי אומר ודברים נגש ההלך, אמר "צדוק הדין", "השכבה" לנפטר ו"קדיש", ופנה לדרכו. הזקן לא אמר כלום ולא ענה על שאלות העומדים: מי הוא, מאין בא ולאן הוא הולך.
כתיבת תגובה