הרב אברהם הנזכר, לא לבד בעושר כסף ונכסים גדל, אלא גם השיגה ידו שדות וכרמים, ויהי איש מצליח בכל, ויהי לו כרם נחמד ביותר בנחל הנקרא "ואדי צ'הר" על יד כרם של גוי אחד: ואין מפסיק ביניהם אלא גדר, כרם של גוי היה כחוש, והכרם של הרב אברהם היה טוב מאוד, והיו אשכולות יורדות מכרמו של הרב אל תוך פרדס הגוי עד שהיו אשכולות של גוי מתבישות מאלו מאשכולות והיו כלא היו, וגריעתן נכרת לעין.
פעם אחת היה מטייל בנחל הזה בין הכרמים משנה המלך שמו "אלקידאסי" והמשנה הזה לבו מלא איבה ושנאה על היהודים ועינו צרה בהם, ויגיע אל הפרדס הזה של הגוי שכנו של הרב, ויראה אשכול ענבים אחד גדול נחמד למראה וטוב למאכל, משתלשל ובא מכרמו של הרב אל תוך הפרדס הזה, התחיל משבח ומפאר לשם אשר בראו, אמרו לו העומדים שם זה האשכול שאתה רואה הוא מפרדס כרם של יהודי אחד מחשובי צנעא, תמה ואמר וכי יש ליהודים כרמים בארצנו? אמרו לו יש ויש הרבה, והתחילו לספר לו שמות היהודים שיש להם פרדסים, כיון שהזכירו לו אחד ממשפחת בית אלקאפח- היושבים בקרית אלקאבל" אשר אצל "ואדי צ'הר" חזר אל הקריה סר וזעף, וישלח אחרי בית אלקאפח ויבא אחד מהם לפניו, אמר לו שמעתי שיש לכם פרדסים, אמר לו כן אדני, יש בחסדי ה' ובחסדי המלך אדונינו, אמר לו כלום יש יהודים אחרים שיש להם, אמר לו הין, אמר לו ספר לי שמותם והתחיל כותב על פתקא, והוא מפני אימת מלכות לא יכול היה לכחד, ויגד לו כל היהודים שיש להם בנחל ובקריה ובכפר "אלרוצ'ה" אבל מה שיש עוד בשאר מקומות אמר אין לי ידיעה. בחזרתו אל צנעא נכנס ופתח למלך בדבריו שאין ראוי ליהודים שיהיו להם שדות וכרמים כחשובי המוסלמים, ומה עוד יש חשיבות לנו יותר מהם, ואין מן הראוי אלא שיהיו בשפל המדרגה פן יגבה לבם עליהם וימרדו עלינו, ועוד הרי מפקיעים אותם מן החוקים הראויים "לבית אלמאל", ואם כן מפסיד בית אלמאל מחמת קנינם, ועוד ערבובים כאלה דבר, עד ששמע לו המלך ונתן לו רשות לעשות כטוב בעיניו, כדרך שפתה המן לאחשורוש עד שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך.
מיד ביום ששי שלח והביאו לפניו מה שמצאו מבעלי הכרמים ויערוך דין לפניהם : עתה נודע לי שיש לכם כרמים כחשובי מוסלמי צנעא, ומדוע משך כמה שנים לא הבאתם את החוק הקבוע לבית אלמאל, עתה בואו ועשו חשבון ושלמו עד פרוטה אחרונה. הם הרגישו בערמתו איך הוא בא להוציא מתחת ידם כרמיהם בטענה זו, כי לא יספיק עוד מחיר הכרם לתשלום חק בית אלמאל שהוא בא לחדש עליהם עתה. השיבו לו עכשיו יום ששי והוא לכם קודש ולא עת לעשות בו דין, ולמחר שבת קודש לנו ולא יתכן לעמוד בדין, אבל ביום א' הננו מזומנים לפניך.
בחזרם מן המדינה מאת פני המשנה באו אצל הרב הנזכר, ומצאוהו בבית הכנסת ועמדו כנגדו בחצר, והוא הבין כי הם רוצים לדבר אתו. יצא ועמד לפניהם אמר להם כמדומה לי שיש בפיכם דברים. אמרו לו הין. סיפרו לו כל המאורע. אמר להם יהיה בחרם מי שיוציא שמץ דבר מזה היום ומחר שלא יכנסו היהודים ביגון ובצער לשבת, אבל שבתו בשלום ויום א' נראה מה יהיה משפט הגזרה.
ביום ש"ק אחר תפלת שחרית, עמד על פתח בית הכנסת ואמר, רבותי, אל יצא איש מכם לאיזה צורך, אבל היו מזומנים למה שאומר. שליח ציבור הוציא ספר תורה לקרות בו והניחו על התבה, מיד עמד הרב אצל התבה ואמר: רבותי, כוונו דעתכם לדעתי. פתח ואמר באסכרה תהא מיתתו. ענו הקהל אמן בכוונת הלב. פתחו ס"ת וקראו וגמרו כל הסדר.
הקידאסי משנה למלך הזה, ביום ש"ק בשחרית נכנסה בו רוח תזזית וירכב על פרדו וירץ בה בשגעון אל "ואדי צ'הר" והנם בוצרים. אמר להם צריך אני לאכול ענבים. אמרו לו יאכל אדונינו כנפשך שבעך, אמר להם לא מאלו אני רוצה אלא מאותם שעדיין במחובר. אמרו לו אנחנו נבצור ונניח לפניך ואכול כאות נפשך. אמר להם לאו. אני רוצה לנשוך אותם במחובר. ויפצירו בו לבל יטריח עצמו ולא אבה וינחוהו כרצונו. ויחפש בין הכרמים אחר אשכול אשר ישא חן בעיניו. הוא הפיל עצמו על הכרם לנשוך האשכול בשניו ברעבתנות ככלב, ויתקע עץ בבטנו ויקוב את בני מעיו וימת ויפל שדוד לפני הכרם וימהרו הרצים ויבואו אל צנעא ויגידו למלך כך וכך אירע למשנה ויכהו לבו לאמר זהו גמולו על אשר בקש לשלוח יד בממון היהודים. הוא נתקנא על דבר הכרם, ונפרעו ממנו על ידי כרם, ויחדל גם הוא מאותה הגזרה.
הנתבעים ההם הלכו לפי תומם ביום א' אל המדינה למועד אשר קבעו לו, עודם בדרך ויפגשום גוים וישאלום אנה הם הולכים כל זאת הקהלה הגדולה. ספרו להם הענין. אמרו להם אין לכם עוד צורך בהליכה זו, כבר אלוהיכם דן דינכם. אמרו להם כיצד, ספרו להם כל אותו המאורע של משנה. בשמעם כך נטו מן הדרך ויפנו דרך שוק של בהמות וימצאו שם טבח ישראלי. ויבקשו ממנו שימכור להם שני גדיי עזים טובים ויוליכם אל בית הרב וישחטם שם וינתחם לצורך הסעודה וכן עשה.
בראות הרב הטבח והגדיים בביתו הבין שודאי נעשה שם נס, והיום באים לעשות סעודת שבח והודאה למקום. ויכין עצמו לאורחים הבאים. הגיע זמן הסעודה נתקבצו כל בעלי הכרמים לביתו יותר מארבעים איש, ועשו משתה גדול על הנס. ובמשתה היין אומר השותה "צרור פלוני" והמסובין עונין אחריו "ישע"ב" (ישחקו עצמותיו בגיהנם) כדרך שעושים ביום פורים לומר על הכוס ארור המן. ונתנו תודה ושבח לה' שקיבל תפלתם וקדש שמו לעיניי הגוים באמרם עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ולא ימלט.
כתיבת תגובה