זמן מילה בתשעה באב ובשאר ימות השנה
שו"ע סימן תקנ"ט הלכה ז', אם יש תינוק לימול, מלין אותו אחר שגומרים הקינות, שת"ז: שהרי אמרו פסוקי דנחמה ושמחה, ומילה צריך לעשותה בשמחה, כדכתיב שש אנוכי על אמרתך ( לבוש ). שו"ע: ויש ממתינים לימולו עד אחר חצות. שת"ז: דסבירא להו דקודם חל אבילות ומילה צריך שמחה כדלעיל, שו"ע: ומברכין ברכת המילה בלא כוס ובלא בשמים. הגה"ה: והמנהג כסברא ראשונה ע"כ.
רבינו השמיט הגהת רמ"א, וזה אפשר לפי שהגהה זו היכן שהיא כתובה אין לה מקום, וכבר עמד בזה הרב "משנה ברורה" בס"ק כ"ח וז"ל, הגהה זו צריכה להיות קודם תיבת ומברכין, ע"כ.
אבל זה אינו נראה, דאי מטעם זה גרידא, לא היה לו לרבינו להשמיט דברי הגהת רמ"א לגמרי, שכן מצינו לרבינו פעמים שלוקח דברי הגה"ה ממקומה ומעבירה למקום אחר הראוי לה.
וכמו שכתב בשו"ת "רביד הזהב" חלק החידושים סימן תרנ"ח הלכה ה' וז"ל, כתב הגה"ה וצריך לחזור וליתנו וכו', צריך עיון, שהרי סעיף זה הוא דבר בעל "העיטור" שהביא הרא"ש, ורבינו בב"י בהדיא כתב, והמקבל מחזיר לו סתם, ע"כ. ולכן נראה לי שהגה"ה זו אין מקומה אלא בסעיף ד', ע"כ. ואכן בספר "שתילי זיתים" הגה"ה זו כתובה בסעיף ד'.
גם מצינו לרבינו פעמים שמשמיט הגהת רמ"א מן העמוד, וכותבה בתוך פירושו, כגון הא דבסימן ל"ג הלכה ד', כתב בהגהת רמ"א, ומיהו בדיעבד כשר אם השחיר [ הגוי ] עור הבתים, אבל הרצועות אפילו בדיעבד פסול, ורבינו השמיט להגהת רמ"א זו מן העמוד, והביא בתוך פירושו "שתילי זיתים" ס"ק י"ב, וכבר הבאנו מזה בהקדמה לסידורנו תכלאל עם "שתילי זיתים" עם פירוש "באר מרים" לחול בעמ' 13, מה שכתבו בעניין זה חכמי וגאוני צנעא עי"ש.
ואם כן היה לו לרבינו להביא דברי הגהת הרמ"א במקומה הראוי לה, ועכ"פ לכותבה בתוך פירושו ה"שתילי זיתים", וביותר שכבר יסד לנו רבינו בהקדמתו לספר "שתילי זיתים" שאין משמיט הוא הגהת רמ"א אלא מדוחק גדול, וכל שדברי הגהת רמ"א מתאים אפילו רק בדוחק להלכה ולמנהג אין משמיטו רבינו. ודאתינא להכי, יכול היה רבינו להשאיר דברי הגהת רמ"א היכן שהיא כתובה, דמה קלקול יש בזה, דהכל יודעים דקאי אדלעיל מינה, דשם יש בזה שני דעות. ואפשר דלכך השמיט רבינו דברי הגהת רמ"א לפי שאין לנו בזה מנהג קבוע, וכל מקום ומנהגו.
ויותר נראה דלכך השמיט רבינו דברי הגהת רמ"א, לפי שאין המנהג כסברא ראשונה, ומלין אחר חצות היום, שכן היה המנהג בצנעא עירו של רבינו, בכל ימות השנה, ומדוע ישתנה מנהג זה בתשעה באב לעשותו מוקדם קודם חצות, ואדרבא כאן יש להחזיק במנהג יותר, לפי שבכאן יש דעה דסבירא להו דקודם חצות חל אבילות ומילה צריך שמחה, ואתי בשופי אליבא דהלכתא, דאף דקיימא לן, שמצוה להקדים המילה בתחילת היום דזריזין מקדימין למצוות, תשעה באב שאני שעושים אחר חצות לפי שקודם חצות חל אבילות, ומילה צריך שמחה.
וכבר התעורר בזה הגאון רבי יוסף צוביירי זצוק"ל בספרו "ויצבור בר" חלק ד' פרק ה' סימן ד', ליישב המנהג, שמלין בדווקא אחר חצות היום וז"ל, נהגו אבותינו הקדושים לקיים מצות ברית מילה דוקא בחצות היום, כפי שמבואר בפרקי רבי אליעזר הגדול, ומסכים לזה כתב רבי אברהם אב"ד מנרבונא בספר "האשכול" הלכות מילה ( עמ' 12 ) שכן העלה בשם פרקי רבי אליעזר ( ריש פרק כ"ט ) בזה הלשון, רבן גמליאל אומר, ושלח אברהם אבינו וקרא לשם בן נח, ומל ערלת אברהם וישמעאל בנו, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו, מהו בעצם היום, בגבורת השמש בחצי היום, עכ"ל. ושפיר נקיטינן עכ"ל.
גם בתכלאל "עץ חיים" הנדפס עם הגהות הר"ד כתב שם בהערות וז"ל, המנהג אצלנו לעשות המילה בחצות היום, מקור מנהג זה הוא בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט הא לך לשונו, מהו בעצם היום הזה, בגבורת השמש בחצי היום, והמפרש שם כותב , פירוש, מלשון כי עצמת ממנו מאוד, בחצי היום, ואע"ג דזריזין מקדימין למצוות דהיינו מצפרא כדאיתא בפסחים ד., יש לומר שעשה זה בכונה למול עצמו באמצע היום וכו' עיי"ש, וזה יסוד למנהגינו, עכ"ל.
ועדיין צריכים אנו ביאור, ליישב המנהג אליבא דהלכתא, דבגמרא דפסחים ד. איתא, וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ותניא כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבוקר. ונפסק כן להלכה בשו"ע יורה דעה סימן רס"ב הל' א' וז"ל, אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו וכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בוקר, ע"כ. וכן הוא ברמב"ם הלכות מילה פרק א' הל' ח', אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש בין ביום השמיני שהוא זמנה, בין בשלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה, שנאמר ביום השמיני ביום ולא בלילה, מל משעלה עמוד השחר כשר, וכל היום כשר למילה, ואעפ"כ מצוה להקדים בתחילת היום שזריזין מקדימין למצוות, ע"כ. ואיך דוחים דין התלמוד מפני המדרש.
גם בפירוש הרד"ל על פרקי רבי אליעזר אות ג' ראיתי שכתב וז"ל, ובז"ר הקשה הא ילפינן בפסחים ד. מזריזותיה דאברהם דמצפרא צריך להקדים מילה וש"מ, וי"ל דכאן היה הדיבור עמו סמוך לחצי היום כדי שתהא מילתו בחצי היום ע"כ.
וגם מדברי המפרש שהביא בהערות על סידור "עץ חיים" עולה כן שזמן מילה הוא בבוקר שכן כתב וז"ל, ואע"ג דזריזין מקדימין למצוות דהיינו מצפרא, יש לומר שעשה זה בכונה למול עצמו באמצע היום וכו', ותימה דהביא פירוש זה, לחזק מנהג תימן שמלין בחצות, דאדרבא זהו תיובתיה.
גם בספר "האשכול" שהביא מהר"י צוביירי זצוק"ל שמסכים לזה ושכן העלה בשם פרקי רבי אליעזר, כתב להדיא בריש הלכות מילה סימן ל"ה וז"ל, מצות מילה ביום השמיני כל היום, מיהו זריזין מקדימין שנאמר וישכם אברהם בבוקר ע"כ. ומה דהביא בפרק מ' דברי פרקי רבי אליעזר אינו אלא דרך דרוש, שכן מביא שם עוד מדרשים אחרים.
ובספר "סערת תימן" להרב עמרם קורח זצ"ל נראה דנשמר מזה, שכן כתב בסדר המילה עמוד קל"ג בזה הלשון, אין מלין אלא אחר שיתקבצו כל הקרואים, ומתעכבים אפילו בשביל אחד, וביותר אם הוא מקרובי היולדת, ולפיכך מתאחר זמן המילה עד חצי היום או לאחר מכן ע"כ, הרי שכתב שמצד מציאות העניין, מתאחר המילה עד חצי היום או לאחר מכן, ולא כתב כלל מעניין זה שהיו עושים מילה דווקא בחצות היום בגלל הדרשה בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו.
ועדיין צריכים אנו ביאור, דדין התלמוד דזרזין מקדימין למצוות, ומדוע היו מתעכבים אחר שיתקבצו כל הקרואים ומתעכבים אפילו בשביל אחד, ואף דאפשר דיש בזה משום ברוב עם הדרת מלך, כבר נפסק בגמרא ראש השנה ל"ב. דזריזין מקדימין למצוות עדיף מדין ברוב עם הדרת מלך דאיתא שם במשנה, העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה, השני מתקיע, ובשעת ההלל, הראשון מקרא את ההלל, ובגמ' מאי שנא שני מתקיע משום דברוב עם הדרת מלך, אי הכי הלל נמי נימא משום ברוב עם הדרת מלך, אלא מאי שנא הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצוות, תקיעה נמי נעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצוות, אמר רבי יוחנן בשעת גזירת המלכות שנו, ע"כ.
גם בספר "סערת תימן" לא כתב מזה כלום, ולא הזכיר כלל עניין של ברוב עם הדרת מלך, ומאידך כתב ומתעכבים אפילו בשביל אחד, גם כתב וביותר אם הוא מקרובי היולדת, דנראה דאין זה שייך לעניין ברוב עם הדרת מלך.
ונראה שנהגו כן כדי שלא יהא כל תרעומת ומחלוקת, וכדי שלא ייפגעו אנשים שלא זכו במצות המילה, וזהו שכתב וביותר אם הוא מקרובי היולדת, וזה עדיף להו על דין זריזין. ואפשר דסבירא להו דגם בחצות היום מתקיים מיהא דין זריזין מקדימין למצוות, דהרי כל היום כולו כשר למילה, גם מתעסקים הם בהכנות למצוות המילה כבר קודם חצות, וי"ל.
ועיין עוד שכתב וז"ל, כשתהיה המילה בשבת ויו"ט מלין בבוקר אחר יציאה מבית הכנסת, קרובים ורחוקים מתאספים ובאים לבית המילה וכו' שומעים מפי המוהל ברכת המילה, עונים אמן ומיד יוצאים הקרובים והשכנים והמיודעים, הולכים לבתיהם ומביאים צרכי סעודתם, וקובעים סעודה במקום המילה כדרך סעודות הנהוגים בבתי חתונה, ע"כ.
ואם מה שעשו המילה בשאר ימות השבוע היה בדוקא בחצות היום מחמת שדרשו עניין זה של בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו, מדוע לא עשו כן גם בשבת, ומוכח ומוכרח שלא עשו כך בדוקא בחצות היום, אלא כך היא המציאות, ובחול עד שמתאספים כולם מגיע שעת חצות ולפעמים גם אחרי כן, ובשבת שמתאספים כולם בבוקר אחר התפילה אזי מלין בבוקר.
אמנם המשקיף השקפה נכונה בדברי רבינו יראה שבזמנו ובמקומו של רבינו היו מלין בבוקר. שכן בסימן רל"ב כתב השו"ע בהלכה ב', לא ישב סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לדין ולא לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה, וב"שתילי זיתים" שם כתב על זה, וכן המנהג, זולתי בסעודת נישואין או מילה שהקרואים הרבה אוכלים השמשים לאחר גמר הסעודה, אעפ"י שהוא סמוך למנחה גדולה ויש להם על מי לסמוך על צד הדוחק ( ועב"י ), ע"כ. ואם גם כשהקרואים הרבה גמר הסעודה הוא סמוך למנחה גדולה, אזי כשאין הקרואים הרבה, גמר הסעודה הוא מוקדם יותר ואפילו סמוך למנחה גדולה אינו, הרי שאת המילה עשו בבוקר.
ופשוט שעל זמן זה של המילה שאינו בחצות היום, וגם אינו קרוב לחצות היום, לא שייך דרשת חז"ל בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו בעיצומו של יום תוקף גבורת השמש.
וביותר דרבינו כייל להו בהדי הדדי גם סעודת נישואין עם סעודת מילה, ובסעודת נישואין לא שייך עניין זה של בעצם היום הזה, ואתי שפיר אליבא דהלכתא דזריזין מקדימין למצוות.
וכבר שמעתי מערערים דאכן מלו בשעות הבוקר ואתי שפיר אליבא דהלכתא דזריזין מקדימין למצוות וגם בלא כונה להדיא, התקיים כאן דין זריזין, אבל אפשר דלא חשו לדין זריזים, אלא דכך היא הדרך והמציאות, וראיה שגם בסעודת נישואין נהגו כן, ומתוך זה רוצים להתיר לכתחילה לעשות המילה גם אחרי חצות היום וכל מקום ומנהגו.
זה אינו, דמי הגיד לך שלא נהגו כן משום דין זריזים מקדימין למצוות, ואדרבא זריזים הם גם בסעודת נשואין, וכל ענייניהם עושים בזריזות ולא הוצרכו להדגיש העניין, וגם לו יהי ספק, פשיטא דהדרינן לדין התלמוד דזריזין מקדימין למצוות.
ונראה עוד דגם לפי מה שכתב ב"סערת תימן" שהיו מתעכבים אפילו בשביל אחד ואין מלין אלא לאחר שיתקבצו כל הקרואים, אין להתיר בשופי לעשות לכתחילה מילה אחרי הצהרים, ופעמים קרוב ללילה כי מתעכבים שיגיעו כל הקרואים, דלא מצינו שעשו כן, אלא שהמילה עכ"פ היתה בחצות היום, ופעמים קצת אחר מכן, אבל לעשות המילה קרוב לסוף היום שזה נראה סותר לדין זריזין זה לא מצינו, ואין לנו אלא מה שנהגו אבותינו, וכמו שכתב רבינו ה"שתילי זיתים" שהמילה עשו אותה בבוקר, ובדורות האחרונים עד חצות וקצת לאחר מכן, וי"ל.
והנה בסימן תקנ"ב הלכה י' כתב השו"ע, אם חל תשעה באב להיות באחד בשבת, או בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו, ובמ"א כתב, ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה, ולכן לא ישב בסעודת חברים, ואם חל מילה בשבת יעשנה קודם חצות, ע"כ. ורבינו ה"שתילי זיתים" הביא ריש דברי המ"א, והשמיט סוף דבריו שאם חל מילה בשבת יעשנה קודם חצות, וזה אפשר לפי שמנהג תימן שעושים המילה והסעודה בבוקר בתחילת היום תמיד בכל ימות השנה, וכבר הבאנו שגם בדורות האחרונים שנהגו לעשות המילה דוקא בחצות היום, אבל בשבת עשו המילה והסעודה בבוקר לאחר גמר התפילה, ואין עוד צורך להדגיש העניין. עוד אפשר, שלא יבואו לטעות דבשאר ימות השנה אפשר לכתחילה לעשות המילה אחר חצות, השמיטו רבינו.
ובסימן תקנ"א הלכה י' כתב בהגה"ה, ובסעודת מצוה כגון מילה, ופדיון הבן, וסיום מסכתא, וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותים יין השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף, ובשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, אין לאכול בשר ויין רק מניין מצומצם, וזה אפילו בערב תשעה באב שרי. וב"שתילי זיתים" כתב וז"ל, וט"ז כתב והמיקל בדבר זה בסעודת מצוה לאכול שם כל הקרואים לא הפסיד עכ"ל, ועכ"פ יעשנה קודם חצות ( מ"א ) ע"כ, ובכאן לא השמיטו רבינו.
זה אפשר דכאן קאי אכל מה דלמעלה מיניה בדברי הגה"ה שכתב, ובסעודת מצוה כגון מילה, ופדיון הבן, וסיום מסכתא, וסעודת אירוסין, השאיר רבינו דברי המ"א, שעכ"פ יעשנה קודם חצות, משא"כ בסימן תקנ"ב, דשם מיירי מעניין מילה לבד השמיטו רבינו ומהטעם הנ"ל. עוד אפשר, דערב תשעה באב שחל בחול חמיר טפי, וכמו שכתב המ"א דבזה ודאי לא מהני מה שאוכלין אח"כ סעודת עראי על הארץ, דכיון שאוכלים בשר יש להחמיר יותר, משא"כ בסימן תקנ"ב שם מיירי כשחל תשעה באב באחד בשבת או כשחל בשבת ונדחה. ועיין עוד לרבינו בסימן תקנ"ב ס"ק ט"ו שכתב וז"ל, במקומות הללו ( תימן ) אין מנהג לאכול רק סעודה אחת כדינה והיא סעודה מפסקת.
ודאתינא להכי, יש כבר מקום לומר, דלכך השמיט רבינו דברי הגה"ה, והמנהג כסברא ראשונה לומר דאין הדבר תלוי במנהגא, ונ"מ במי שאין לו מנהג ידוע, עיר חדשה, דיש לעשות המילה אחר הקינות, וכדמשמע מדברי השו"ע שהביא בסתם אם יש תינוק לימול מלין אותו אחר הקינות, ואח"כ הביא ויש ממתינים למולו אחר חצות וזהו דזריזין מקדימין למצוות.
ומנא אמינא לה, דבסימן תר"י כתב השו"ע בהלכה א', מקום שנהגו להדליק נר ביום הכפורים, מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. ובהלכה ב', יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום כפורים, ובהגה"ה כתב, וכן המנהג במדינות אלו, ע"כ. ורבינו השמיטו.
ויש שרצו ללמוד מכאן, שבזמנו ובמקומו של רבינו לא היו מברכים על נר יום הכפורים, דאל"כ לא היה משמיט דברי ההגה"ה, שהרי אין משמיט דברי ההגה"ה אלא מדוחק גדול כשאינו מתאים להלכה ולמנהג.
וזה אינו, דבסימן רס"ג הלכה ה' כתב השו"ע, כשידליק יברך ברוך וכו' גם ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב, וביום הכפורים בלא שבת יש מי שאומר שלא יברך, ועיין לקמן סימן תר"י, ע"כ. וב"שתילי זיתים" שם ס"ק י"א, והברכה תהיה קודם הדלקה כדין שאר מצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן וכו' וכן המנהג, ע"כ.
ומדכתב זאת אחרי הציון לסימן תר"י דמיירי בנר יום הכפורים, משמע דקאי נמי אנר יום כפורים, דאם איתא דס"ל שאין מברכין עליו, לא היה לו לכתוב גבי נר יום הכפורים שהברכה תהא קודם הדלקה, דהא ברכה מעיקרא ליתא התם, אלא היה צריך לכתוב זאת לעיל מיניה גבי נר שבת וים טוב, ובהכרח שהשמיט הגהת רמ"א וכן המנהג במדינות אלו, לחזק העניין דאין זה תלוי במנהגא. גם מסימן תס"ח נראה כן, וכבר כתבנו מזה בהקדמה לסידורנו תכלאל עם "שתילי זיתים" עם פירוש "באר מרים", חלק פסח דף 26, ובדף כ"ח עי"ש.
אבל נראה יותר וכפשיטות הדבר, דלכך השמיט דברי ההגה"ה שהמנהג כסברא ראשונה, לפי שהמילה עשו אותה אחר חצות, אלא דעדיין אפשר דאין זה מנהג בדוקא שממתינים אחר חצות דס"ל דקודם חל עדיין אבילות, אלא שכך המציאות, שהרי המילה נעשית בבית ולא בבית הכנסת וכמו שכתב רבינו בהלכות ר"ה סימן תקפ"פ הלכה ד', דכתב השו"ע, מלין [ בר"ה ] בין קריאת התורה לתקיעת שופר, וב"שתילי זיתים" ס"ק ו', שכך הוא הסדר ברית אברהם ועקידת יצחק ( ב"י ) ומנהגינו לימול אחר יציאה מבית הכנסת, והטעם כיון שכל אחד מל בביתו ולא מל בבית הכנסת ( כה"ג ) ע"כ. וממילא כך יוצא שמלו אחר חצות, ועכ"פ לא מיד אחרי הקינות, ואפשר דהרוצה לעשות המילה אחר הקינות דזריזין מקדימין למצוות, אתי שפיר נמי בשיטת רבינו. ועיין לרבינו שהשאיר דברי רמ"א בהלכה ח' שכתב, ואבי הבן והמוהל והסנדק כולם נקראים בעלי ברית, ומותרים ללבוש בגדי שבת לאחר שגמרו הקינות ובאים לימול התינוק, אבל הכרח גמור אינו, שאפשר שהשאיר דברי רמ"א לעיקר דינא לנוהגים כן שמלין אחר הקינות.
גם נראה לומר דמה דמצינו בשיטת רבינו שמשמיט וכן המנהג, לחזק העניין דאין הדבר תלוי במנהגא רק היכא דאיכא פלוגתא בעיקר הדבר זה מתיר וזה אוסר, כגון בהדלקת נר ביום הכפורים, שיש מי שאומר שצריך לברך על הדלקת נר יום הכפורים גם כשחל בחול, ויש מי שאומר שאין כאן ברכה כלל. או כגון בסימן תס"ח הלכה א', העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה היו משמתין אותו, ואפילו לעשות בחינם אסור, ויש מי שאוסר אפילו ע"י אינו יהודי, ויש מי שמתיר, ובהגה"ה, וכן הוא המנהג, שרבינו השמיט דברי רמ"א לחזק העניין שאין זה תלוי במנהגא, וכמו שכתב בפירושו דהלכה כיש מי שמתיר וכן הוא העיקר. אבל כשאין המחלוקת בעיקר הדבר דכל היום כשר למילה, ויש מקום לשני הדעות. גם השו"ע הביא בסתם שמלין אחר הקינות, ודעה שניה הביא בלשון ויש ממתינים לימול אחר חצות, אין צריך עוד לחזק העניין.
מילה בתשעה באב שנדחה
ובמ"א כתב וז"ל, ועכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודות עושין בלילה, א"כ ביום התענית ג"כ אין להקל, ע"כ.
וב"דגול מרבבה" כתב וז"ל, דבריו צ"ע, דמה עניין זה לסעודה, ואטו אם אינם עושים סעודה כלל אינו יום טוב לבעלי ברית, והלא בעלי ברית יכולים לאכול אפילו בביתם. ועיין סימן תקס"ד במ"א סס"ק י', ועוד אטו המחבר התיר לעשות סעודה, והלא לא התיר אלא לבעלי ברית, והמ"א עצמו כתב דמ"מ אין לעשות סעודה, ע"כ.
ואכן המעיין בדברי רבינו יראה שלא הביא דברי המ"א אלא לגבי נישואין, שכן כתב בס"ק כ"כ וז"ל, ובמקום שאין עושין הנישואין אלא בלילה אין להקל וכ"פ המ"א, ע"כ. דזה אתי מכלל דבריו, ואפשר דאתי במכ"ש שאין להקל שהרי עושין הנישואין בלילה, וא"כ אין חשיב חתן, ואין חשיב לגביו יומא קמא יום טוב, אלא משעת חופה ואילך, וא"כ אין להקל וצריך להשלים התענית, אבל בעל ברית רוחץ ואינו משלים תעניתו.
ובשו"ת "רביד הזהב", בחלק החידושים על השו"ע בסימן תקנ"ט כתב רבינו על הלכה זו וז"ל, שיום טוב שלו, יש לשאול אם הרשות נתונה ביד כל אדם כמו שירצה או לא, ונראה כיון ששמועה זו באה מהא דר"א בר יצחק, והר"י יעבץ עשה מעשה, והביאו הטור והגהות מיימוני והמרדכי, וגם מהר"י סגל עשה מעשה, ורבינו חתם אחריהם, וכן כתב כנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סימן שפ"ה, והרמ"מ, ומהר"ר יצחק הלוי, א"כ מי יוכל לעשות מעשה נגד מה שעשו הם והורו הלכה למעשה. וכל שכן למאי דנקט רבינו בלשונו הטהור, ורוחץ ואינו משלים וכו', ולא כתב ואין צריך, משמע דאסור לו להשלים, לפי שיום טוב שלו הוא, ויום טוב בכל מקום אסור בתענית, ואין להתחסד ולנהוג בחומרא נגד אלו הרבנים אחר שעשו מעשה והם אמרו יום זה תענית וזה אינו, ואף על פי שכתבו ה"כנסת הגדולה" ומ"א שמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד מד' תעניות שנדחו, מילתא דפשיטא שלא עשו מעשה וחידשו האי דינא אלא לאפוקי ממנהג העולם ודו"ק. וגדולה מזו כתב מ"א ריש סימן תקס"ב ס"ק ו', דר"א בר יצחק לא היה צריך להתענות כלל שיום טוב שלו הוא, אלא שקיבל על עצמו לצעורי עם הציבור, וכן כתב רש"י, ע"כ.
ונראה שבתשעה באב שחל בשבת ונדחה, יש לעשות המילה בדוקא אחר חצות היום לאחר שהתפלל מנחה גדולה דאז הוי יום טוב שלו ואסור להשלים תעניתו, וכפשיטות דברי השו"ע, וכן הוא במעשה של הר"י יעבץ שהתפלל מנחה ולא השלים תעניתו, וכבר כתב רבינו, דאין לנו להתחסד נגד אלו הרבנים שעשו מעשה.
ובתשעה באב שנדחה לא הגיה רמ"א כלום, ואפשר דסמך על מה שכבר כתב לעיל שהמנהג כסברא ראשונה שמלין אחר הקינות, או דאפשר דכאן מסכים שהמילה תהיה אחר חצות בדוקא, דאז מותר בכל העינויים ואינו משלים תעניתו דיום טוב שלו הוא.
ובספר "פסקי תשובות" ראיתי שכתב וז"ל, לפני חצות אין היתר דאכילה ושתיה, ולכן האשכנזים הנוהגים עפ"י הרמ"א לערוך המילה מיד עם גמר הקינות עוד לפני חצות דיני המילה הם כמפורט לעיל באות הקודם לכל פרטיו, ורק לאחר חצות ותפילת מנחה גדולה הותר לבעלי הברית דהיינו אבי הבן ואמו, והמוהל והסנדק האכילה והשתיה וכו' אבל שאר עינויי היום כרחיצה ונעילת הסנדל לא הותר כי אם לצורך המילה, וכיון שהברית כבר נתקיים לפני חצות שוב אין להקל כי אם באכילה ושתיה ע"כ.
ובחוברת "אור תורה" סימן קנ"ד ראיתי להרב שלום משאש זצוק"ל רבה של ירושלים שכתב וז"ל, ודע שאעפ"י שכתב מרן בסימן תקנ"ט סעיף ט' וז"ל, תשעה באב שחל להיות ביום השבת ונדחה לאחר השבת, בעל ברית מתפלל מנחה גדולה ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא ע"כ, אין להבין מזה דאחר מנחה גדולה יכול לאכול גם קודם המילה, דזה אינו במשמע מדברי מרן שלא כתב רק רוחץ, דזה ודאי קודם המילה כדי שלא יכנס למילה כשהוא מנוול, אבל אכילה ודאי שאין לו רשות לאכול עד אחר המילה, וכן מדוקדק ממה שלא אמר רוחץ ואוכל אלא ואינו משלים תעניתו, וזה תלוי בעשיית המילה וכו' גם הב"י בסימן תקנ"ט הביא מעשה זה בשם התשב"ץ בשם רבינו יעקב בן רבינו יצחק סגן לויה ככל הכתוב למעלה שהלך ורחץ ומלו הנער ואכלו וכו' ולא השלימו עם הציבור וכו' ע"כ.
ויש להאיר,דמאי דפשיטא ליה להרב משאש זצוק"ל, דאין לו רשות לאכול עד אחר המילה. ראיתי ב"שערי תשובה" שכתב וז"ל, ואם מותרים לאכול קודם קיום המצוה צ"ע, דלכאורה ממה שרחצו קודם המילה נראה דשרי, ויש לדחות, דרחיצה שאני שיכנס למצוה בהידור ורחיצה צורך המצוה היא, אבל באכילה י"ל שיש להמתין עד אחר המילה, ואין לאכול קודם דשמא יארע בנתיים איזה קלקלה שלא יוכלו לקיים היום כתקנה, וביטל בחינם התענית, וכן משמע קצת מלשון הפוסקים, ע"כ. גם ראיתי בספר "נטעי גבריאל" בדין ברית מילה בתשעה באב שנדחה סימן פ"ב הלכה ח' שכתב, י"א שמותר לאכול קודם המילה, ובס"ק י"ח ציין לדברי המ"א בסימן תקס"ח ס"ק י"ז שכתב, ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל, ומותר אח"כ לאכול ולשתות אפילו בביתו, ומיהו קודם הסעודה נ"ל דאסור לאכול ולשתות בביתו, מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד דיום טוב שלהם הוא. ואף דהמ"א מיירי בשאר תעניתים, ה"באר היטב" הביאו כאן גבי תשעה באב.
גם הראיה שהביא מלשון השו"ע שכתב ואינו משלים תעניתו, ולא כתב רוחץ ואוכל, דמשמע רק אחרי המילה, אינו בהכרח לפי מה שביאר רבינו דלכך נקט בלשונו ואינו משלים תעניתו, לומר שאסור לו להשלים תעניתו, ואם היה כותב השו"ע רוחץ ואוכל היה אפשר לפרש שזה רשות, וגם דומיא דרחיצה.
ואף דאפשר היה לקיים דבריו, והוא ממה שלא כתב השו"ע רוחץ ואוכל ואינו משלים תעניתו, דמשמע שקודם עושים המילה ואח"כ אוכלים. הנה מלבד שאין זה בכלל דבריו כמבואר למעיין שם, גם הראיה אינה מוכרחת אף דבב"י הביא המעשה כך, השו"ע לשון קצרה דיבר.
ולעניין אמירת נחם בברכת המזון לבעלי ברית, הנה בסימן תקנ"ז העלה רבינו הגהת רמ"א שכתב, מי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון, וב"שתילי זיתים" ציין לסימן תקנ"ב סס"ק י"ט, ושם כתב מצוה לאכול סעודה המפסקת וכו' ואם בירך ברכת המזון משחשיכה יאמר נחם ע"כ. ולפי זה לכאורה בעלי ברית שאוכלים סעודה צריכים נמי לומר נחם בברכת המזון.
ואף דיש לחלק, דאפשר דלא כתב הרמ"א את דבריו אלא לגבי חולה וכיו"ב, דאכילתו אונס, אבל בעלי ברית דיום טוב שלהם הוא, אפשר שאין אומרים עוד נחם, וביותר לרבינו ה"שתילי זיתים" דיום טוב זה, אינו רשות.
נראה לומר, שיכולים וצריכים הם לומר נחם, ומסייע לן מה שכתב רבינו בשו"ת "רביד הזהב" הנ"ל בסופו, וגדולה מזו כתב המ"א ריש סימן תקס"ב ס"ק ו', דראב"ץ לא היה צריך להתענות כלל שיום טוב שלו הוא, אלא שקיבל על עצמו לצעורי עם הציבור וכן כתב רש"י ע"כ.
שוב ראיתי לספר "בעי חיי" לבעל מחבר "כנסת הגדולה" שם עמ' 146 תשובה ע"א וז"ל, ולעניין האוכלים בתשעה באב או מפני שהוא חולה או מפני שהוא דחוי והם בעלי ברית, צריך לחקור אם יאמרו נחם בברכת המזון, ובדרשות מהרי"ל בהלכות תשעה באב, האוכל בתשעה באב מחמת אונס או שגג ואכל יאמר נחם בברכת המזון, וכן האוכל ביום הכפורים מחמת אונס כתוב באו"ח בהלכות יום הכפורים דיאמר יעלה ויבוא בברכת המזון ע"כ. והביאו בספר המפה והלבוש [ סימן תקס"ז ], ולענ"ד נראה דלא דמי הא להא, דיעלה ויבוא אומרים אותו בכל יום טוב וביום הכפורים בכל התפילות לרבות שחרית מנחה ומוסף, וכן אומרים אותו בברכת המזון, אבל בנחם דאין אומרים אותו אלא במנחה, מטעם דבשעת המנחה הציתו אש בהיכל, למה יאמרו אותו בברכת המזון אם בשאר תפילות אין אומרים אותו, כל שכן ברכת המזון וכו' ע"כ.
הרי דלא כתב לחלק בין אכילת חולה, לבין אכילת בעלי הברית, דשווים הם. אלא דס"ל שחולה שאוכל בתשעה באב לא אומר נחם, ממילא ה"ה בעלי ברית, ומהטעם הנ"ל, אבל רבינו דס"ל שחולה שאוכל בתשעה באב אומר נחם, ה"ה בעלי ברית.
גם הטעם שכתב בספר "בעי חיי" דלא לומר נחם וכנ"ל, אין שייך כלל בשיטת רבינו, שכן בסימן תקנ"ז כתב השו"ע, בתשעה באב אומר בבונה ירושלים נחם ה' את אבילי ציון וכו', וב"שתילי זיתים", בכל תפילותיו ( טור וב"י ב' הרא"ש והר"י ברצלוני ורי"ו וכ"ב ) בין יחיד בין ציבור ( כ"מ מל' הרא"ש ) ופשוט הוא, ע"כ. והשמיט הגהת רמ"א שכתב, והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפילת מנחה של תשעה באב לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה.
ועדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דאפשר דספר "בעי חיי" ס"ל דבעלי ברית הוי יום טוב שלהם רשות ולא חובה, שכן כתב בספרו "כנסת הגדולה" שהמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד מארבע תעניות שנדחו, ולכן שייך לומר דבעלי ברית יאמרו נחם, למאן דסבירא ליה דחולה שאוכל אומר נחם, אבל לדעת רבינו ה"שתילי זיתים" דסבירא ליה שיום טוב שלהם אינו רשות, אפשר דאין אומרים נחם.
הנה מלבד דצריך לעיין אי איכא בזה סברא לחלק לגבי אמירת נחם בין אם הוי יום טוב רשות או אינו רשות, שהרי אוכל עתה, וא"כ הוי יום טוב שלו, ועיקר הנ"מ אם יכולים להשלים התענית או לא.
כבר האיר עינינו רבינו ה"שתילי זיתים", בסוף דבריו בשו"ת "רביד הזהב" הנ"ל וז"ל, ואף על פי שכתבו ה"כנסת הגדולה" ומ"א שמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד מארבע תעניות שנדחו, מילתא דפשיטא שלא עשו מעשה וחדשו האיי דינא אלא לאפוקי ממנהג העולם ודו"ק, והדברים נוטים.
ובספר "פסקי תשובות" סימן תקנ"ט הערה 65 ראיתי שכתב וז"ל, ובספר "ברית אבות" סימן ד' סעיף י"ז ס"ל דאף אלו דס"ל לעניין חולה שיאמרו נחם, יודו דבעלי ברית לא יאמרוהו, שאין אכילתם מחמת אונס, ויום טוב שלהם הוא וכו' אמנם ב"ארחות חיים" ספינקא סו"ס קי"ג, מסיק לומר נחם אף לבעלי ברית, דיום מר הוא לכלל ישראל וצריך להתפלל על כללות ישראל הצריך נחמה ע"כ. ולא זכר מדברי ספר "בעי חיי" דמשמע מדבריו דאין לחלק בין חולה לבעלי ברית וכנ"ל.
ואכתי צריך ביאור היכן מקומה של ברכת רחם בברכת המזון, ובפשיטות היה נראה לומר דאומרה בברכת בונה ירושלים, וכמו שאומרים בתפילה בבונה ירושלים דמאי שנא.
ומה דהביאני להסתפק הוא ממה שכתב רבינו ה"שתילי זיתים" סימן תקנ"ז ס"ק ב' וז"ל, ואם שכח לומר נחם בבונה ירושלים אומרו בהודאה אצל ועל כולם ( ב"י ב' רדא"ד ), ע"כ. דהיינו עיקר מקום אמירת נחם הוא בהודאה, אלא שהעם נהגו לאמרה בברכת בונה ירושלים, ובברכת המזון דאין בזה מנהג, הדרינן לעיקר דינא, ומקומה של ברכת נחם בהודאה, דהיינו בברכת הארץ, נודה לך, היכן שאומרים על הניסים, וביותר שבברכת המזון ברכת ההודאה קודמת לברכת בונה ירושלים, ומדוע לדלג על עיקר מקום אמירת נחם, כדי לאמרה בבונה ירושלים, גם זה לא מצינו בתפילה, דשם אדרבא הקדימו את ברכת רחם לאמרה בברכת בונה ירושלים, שברכת הודאה היא לבסוף, לאחר מכן, אבל לאחרה זה לא מצינו. ומאידך כשאומרה בבונה ירושלים, אומרה עם חתימה מנחם ציון בבנין ירושלים, מנחם ציון ובונה ירושלים, וכשאומרה בהודאה נראה שאומרה בלי חתימה, והדברים נוטים.
אחרי כתבי זאת, האיר ה' עיני, וראיתי שבסימן תקנ"ז על מה דכתב הרמ"א, מי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון, כתב המ"א בבונה ירושלים, ורבינו השמיטו, גם ה"לבוש" כתב יאמר נחם בברכת המזון בבונה ירושלים, והשמיטו רבינו, דמשמע דמקומה בברכת הודאה, בנודה לך, ואם שכח יאמרנה בבונה ירושלים נראה לזה מסכים רבינו.
ועדיין צריכים אנו ביאור, דרבינו בחיבורו "שתילי זיתים" לא העיר מזה כלום, וקשה לומר דסמך על זה דהשמיט דברי המ"א ו"כנסת הגדולה" שכתבו שהמנהג עכשיו להשלים ואפילו בארבע צומות שנדחו, דעדיין אפשר דרשות הוא, והמנהג שלא משלימים הצום. וכבר שמעתי אומרים דתשובה זו אינה מרבינו ה"שתילי זיתים" אלא מבנו הדיין רבי יחיא משרקי זצוק"ל.
וזה אינו קושיא, וכבר מצינו כן בדברי רבינו דבשו"ת "רביד הזהב" תשובה ב' [ לרבינו ה"שתילי זיתים", וכמו שכתבו כל המוציאים לאור ] כתב וז"ל, עוד שאלת על מ"ש רבינו ז"ל בשולחנו הטהור ס"ס קכ"ח וז"ל, אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, או סגי כשהופך פניו לבד או אם צריך כל גופו. תשובה, דין זה הביא רבינו ז"ל בשם ה"רוקח" וכו' וב"לבוש" כתב וז"ל,הופכים פניהם גם לדרום וגם לצפון, כלומר כדי שתתפשט הברכה לכל הצדדין, גם לאותם שאין עומדים נכחם ממש אלא מצידיהן ע"כ, וכו' אלא שאם הדבר כן לא היה שתיק רבנו מיניה שהוא ז"ל בשיטת הרמב"ם והטור ז"ל, דס"ל דכל הצדדין כדפניו דמי, וא"כ מה שהצריך ה"רוקח" הפיכת פנים אינו אלא דרך ארץ לכבוד העם שבצדדין או לצאת ידי כל הדעות, ולפ"ז צריך להפוך פניו, כדרך שהפך תחילה, דהיינו ממזרח למערב וכו', ולענ"ד נראה שיש בלשון סירוס וכן צריך להיות, לצפון ולדרום שכל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא על צד ימין וכו' עכ"ל. וב"שתילי זיתים" סימן קכ"ח סק"ק העלה דברי ה"לבוש" בשתיקה ולא העיר עליו כלום, וזה דלא כמו שביאר בשו"ת "רביד הזהב", גם לא העיר דיש בלשון סירוס. ואפשר עוד דסמך על פשיטות לשון השו"ע שכתב, ואינו משלים תעניתו ולא כתב ואין צריך להשלים תעניתו. ודעת רבינו ה"שתילי זיתים" בתשעה באב שחל בשבת ונדחה שבעל ברית מתפלל מנחה גדולה רוחץ ואינו משלים תעניתו שאסור לו להשלים תעניתו שיום טוב שלו הוא.
כתיבת תגובה