אוירת קודש אפפה את ימי חוה"מ כמעט כמו ימי החג. כל היהודים היו לבושים בגדים המיוחדים לימי חוה"מ ולא היו עוסקים בעבודתם כבימי חול, חוץ מהקצבים והחנוונים שהיו פותחים רק דלת אחת של חנותם למשך שעתיים בלבד בכדי לספק צרכי ציבור. הגברים היו מבלים את רוב זמנם בביהכנ"ס או בלימוד ובכך קיימו את אמירת חז"ל: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהן בתורה".
הנשים היו מבקרות האחת אצל חברתה והיו עוסקות בבישול ואפיית מצות. סדר מיוחד היה להכנת המצוות וכך הוא: היהודים היו דואגים לקמח מצה שמורה כבר מחודש תשרי שהוא חודש הקציר, והיו מצניעים אותו עד ימי הפסח. ביום שלושה עשר בניסן לאחר שקיעת החמה היו מוציאות הנשים את כדי החרס של ה"מים המשומרים" והיו הולכות למלאכתם בבאר, ובמים אלו השתמשו ללישת המצות. נשות תימן היו נגישות למלאכת אפיית המצות בזהירות ובהקפדה לבל יכשלו ח"ו במלאכתן.
בדרך כלל היו מצטרפות שלש נשים להכנת המצות שהיו נאפות ע"י עצים קלים להבערה בתנור מיוחד כשר ונקי. לכל אישה היה תפקיד משלה, האחת, לשה את הבצק ומאוחר יותר מנענעת את העריבה. השנייה, יוצקת מים ומאוחר יותר מקטפת, והשלישית אופה את המצות.
כתיבת תגובה