23
ינואר
מובא כאן לראשונה פרק אחרון בסדרת המאמרים הממחישים לנו את קשיי הגלות וההתמודדות של אבות אבותינו לדורותם.
לא קמו לה ליהדות-תימן היסטוריונים וכותבי רשומות, שיעלו על ספר את דברי ימיה לדורות. כל תולדותיה של גולה זו מצטמצמות ברשימות מקוטעות, ברמזי שירה ופיוט ובציוני-אגב בקולופונים שנכתבו באקראי אך לא לתכלית היסטורית. גם בקונטרסים הבודדים בתולדות יהודי-תימן ששרדו לנו הם מעיקרם תוכחות-מוסר לבני הדור – שעוונותיהם גרמו לתלאותיהם – ואין הפרקים ההיסטוריים אלא יסוד טפל בהם. כל הסוקר היסטוריה זו יווכח שכולה עשויה מקשה אחת של: גזירות ורדיפות, שוד ופרעות, גרושים והגליות. גלגל חוזר של אירועים דומים, דור אחר דור, שמגמתם אחת: דיכוי פיזי ורוחני של עם משועבד בידי שליטיו. כיון שהשנאה הדתית היתה המניע העיקרי לכל שרשרת הגזירות, טבעי הדבר שהן יהיו מלוות תכופות בתופעות של קידוש השם.
שלום אלשיך הלוי
מלאכת הצורפות, אומנותם של היהודים במשך מאות בשנים, כללה ענף אחד, שגילגל צרות צרורות על הצורפים היהודים בכל התקופות: טביעת מטבעות הממשלה. משפחת אלשיך היתה אחת המשפחות הנכבדות בצנעא, ובניה היו ממונים על בית המטבע של מלכי תימן. לפני למעלה ממאה שנה עבדו בבית המטבע בצנעא שלושת בניו של ר' סלימאן הלוי אלשיך – יוסף, שלום ויחיא – והיו מכינים מטבעות לכל אמאם שעמד בצנעא. תחילה הכינו מטבעות על שמו של אמאם אלהדי, אולם הוא לא האריך ימים על מלכותו, כי הודח מכסאו על ידי העריץ מוחסן אלשהארי, שהתנשא למלוך, אבל עדיין לא התחזקה המלוכה בידו. מוחסן קרא לשלושת האחים הצורפים וציום לעשות לו מטבעות חדשות על שמו. האחים שפחדו מן המלך המודח, שמא יהרגם, התנצלו לפניו לאמר: "עבדיך אנחנו! יתנך האלהים מלך יושב על הכסא ואז נעשה ככל אשר תצוה". דבריהם העלו את חמתו והוא אמר להם: ,עתה שובו לבתיכם ולעת מצוא אפקוד עליכם". לא ארכו הימים והמלוכה צלחה בידו, ויבוא עליהם בעלילות שוא לאמר כי בחן את המטבעות שעשו לאמאם אלהאדי והינן סיגים, וכבר גזלו את כל בני המדינה. חישב את הגזילה שגזלו ומצא שהיא עולה על 18 אלף שקלי כסף ספרדיים. מכרו רכושם ובתיהם וספרי בית הכנסת שלהם ועדיין לא הגיעו לחמשת אלפים שקל. הושיב האמאם את האחים בכלא וציוה להלקותם ולענותם. אחר פנה בשאלה הלכתית לזקן השופטים: "מה יהיה משפטם לפי דת האסלאם?" וזה בשנאתו ענה: "אחת דתם למות בחרב בראש כל חוצות, או שיפדו נפשם ע"י שימירו דתם וייכנסו תחת כנפי האסלאם". המלך שלח את גזר דינם בידי אחד מגדולי השופטים לבית כלאם והם ענו פה אחד: "אנו מעדיפים מות הגוויה למען חיי הנצח של הנפש". דבריהם אך העלו את חמת המציק ויצו לייסרם על אחת שבע. רגליהם תפחו ממטר המלקות שהונחתו עליהן, קומתם שחה תחת נטל השלשלאות, שהושמו בצווארם, ואעפ"כ לא נתרופפה אמונתם באלהים. כל העינויים האכזרים שנצרפו בהם לא העבירו אותם על דתם ועל דעתם. בפיהם היתה תשובה אחת למעניהם: "הננו לטבח!"
בחודש כסלו לשנת התרכ"ג (1863) הוצאו שלושתם מבית הסוהר אל רחבת העיר להריגה. ראש השופטים ואנשי הדת עמדו עליהם וניסו לפתותם ברגע האחרון בהבטחות ויעודים טובים אולי חזרו בהם. "אבל האחים הנעימים קדושי שבטי-יה זה את זה חזקו ואמצו לאמר: זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל!". כל עמל היהודים ונכבדי המוסלמים מכריהם לא עמדו להם להציל ממות נפשם. כשראו המלך וראש השופטים שלא יכלו להדיחם מדתם, ציוו להתיז בחרב את ראש הגדול שבהם. כשראו השניים את אחיהם מתבוסס בדמו עוררו זעקה: "מהרו ועשו לנו כמוהו, גם במותנו אל ניפרד". אבל אימה גדולה נפלה על כל העומדים שם ולא מצאו עוז בנפשם לפגוע בשנים הנותרים ויחזירום לבית הכלא לענותם עד שירצו את עונם וימציאו כסף פדיונם אשר הוטל עליהם. עונש כסף גדול הוטל על יהודי העיר ורובם נמלטו לנפשם לכל רוח כיון שלא יכלו לשלמו.
לא במהרה נמחה מאורע-אימים זה מלבם של יהודי תימן. אבות סיפרו לבניהם את אגדת הגבורה של בני אלשיך ונשים שרו באזני בנותיהן שירי עלילה על מרי סאלם (שלום) שקידש שם שמים ברבים. בקינה שנתחברה לזכר המאורע ע"י הנשים נעלמו מסיבות המקרה והענינים הטפלים לו ונשאר רק הצד של קידוש השם. שחה לי סבתא ז"ל שהנשים היו מקוננות קינה זו במנגינה עצובה ובדמעות שליש. והרי תרגום כמה בתים של דו-שיח בין מרי סאלם והאמאם, שרשמתי מפיה על פי זכרונה:
סאלם אלשיך, ליש באריות! האמאם שינה טעמו, אסר את סוסו ואלף פרשים ואמר: לסאלם כל זה! לדת האיסלאם נכניסהו! [יהודי המתאסלם בתימן מגלחים לו את פיאותיו ומלבישים אותו בגדי פאר, מרכיבים אותו על סוס ומוליכים אותו בתהלוכה רבתי ברחובות העיר בתופים ובמחולות, ואף מעניקים לו מתנות].
אמרתי: אדוני האמאם, אל תרבה דברים, לא אתן את דתי ולו יגזרוני לגזרים.
אמר: אשפוך את יינך וארוה בו את האדמה. [היין, כידוע, אסור על המוסלמים כיון שהוא משמש אצל היהודים גם לצורכי-דת – לקידוש ולהבדלה – הרי שפיכתו משמשת פעולה סמלית לחילול דת ישראל].
עניתי: שפוך את ייני ורוה בו את האדמה.
אמר: את ביתך אהרוס ובחופן אעלה את עפרו.
עניתי: הרוס את ביתי והעלה בחופן את עפרו.
נכספה נפשי לבתי-הכנסיות, שקטורת מכל זך מקוטרת בהם.
בספרותנו החדשה העלה דוד שמעוני עלילת גבורה זו באידיליה שלו "לקט" (ספר האידיליות, עמ' קנח-קס) עפ"י התיאור המובא בספרו של ר' יעקב ספיר, ששמעהו מפי פליטים, עדי ראיה למחזה, שפלטו לעדן. "מרי יחיה הלוי" (נתחלף לו סאלם ביחיה – י"ר) מחזק את לב אחיו, שביקרוהו בבית-כלאו בהיחבא, וכה דבריו להם:
"אחי, לא יפול לבבכם וגם אחרי מותי, מות קדושים חזקו ואמצו קוו, כי יבוא הגואל בקרוב. יקחו הרשעים את ביתי ורכושי וגופי העכור, אך על נשמתי אין שליטה להם, ואל קונה היא תשוב "זכה וטהורה וראויה לקבל את פני המשיח".בשעת הוצאתו להורג, כשהונפה החרב על צוארו, גילה לאחיו, שהוקהלו והוכרחו לחזות בהריגתו את סוד הגאולה:
"אמרתי אעלה בתמר, אחזה בסנסניו".ואז ידעו היהודים פירוש הדברים:
תמר – הריהו המשיח, שנאמר "צדיק כתמר יפרח".
אעלה – פירושו: יעלה ישראל מגלות לארצו.
בתמר – בגימטריה: שש מאות ארבעים ושנים.
"ציפו בכליון עיני לבוא שנת תרמ"ב ובהמון עלו לארץ ישראל בשימם בכף את נפשם".
כתיבת תגובה