נופה האנושי של ירושלים, מגוון ביותר. נמצאים בה יהודים ולא יהודים, מכל הדתות, העדות, העליות והמעמדות. בפסיפס זה בולטת דמותו של מר יחיא נהרי, שמשו של "בית המדרש למורים העברי", החי עמנו בירושלים, זה ששים ושש שנה, כה יתן אלהים וכה יוסיף. יחד עם "בית המדרש למורים" טולטל יחיא ממקום למקום עד שנבנה בנינו הקבוע, בבית הכרם. דבר אחד, חסר ליחיא ב"בית הכרם", והוא בית כנסת. בית כנסת, לפי מנהג ונוסח יהודי תימן. בבנין הסמינר, ממש ליד ביתו, נבנה בית כנסת מפואר לתושבי בית הכרם, בקרית משה ובבית וגן הוקמו בתי כנסת מרכזיים גדולים ונאים, לכל שוחרי תפילה, אך עז רצונו של יחיא להתפלל בבית כנסת תימני-מקורי. נפשו יצאה אל בית הכנסת "הגורל", ע"ש הרב שלום שבזי, הנמצא ב"משכנות". בכל יום ששי, יוצא הוא מביתו כשעה לפני כניסת השבת, על מנת להיות בין הראשונים הבאים לבית הכנסת, לומר "שיר השירים". עד לפני מספר שנים היה קם בחצות ליל שבת, בין השעות שתים ושלש ומכתת את רגליו מ"בית הכרם" עד "משכנות", על מנת להצטרף לצבור קוראי ה"תהלים" והתקון" בחצות ליל שבת ב"גורל". גם בימי קרה וסגריר אין יחיא משנה ממנהגו, הוא מתעטף ומתכרבל כיאות, ומגיע כשכולו רטוב ורועד מקור לבית הכנסת להתחמם בתפילת שבת. בימי ה"מאורעות" ופרעות הערבים, בתרפ"ט ובתרצ"ח וכן בעת שהטילו האנגלים בשנותיו האחרונות של המנדט, "מצב מיוחד" ו"עוצר" ברחובות ירושלים ואיש לא העז לצאת מביתו בשעות הערב וחלילה מחמת סכנת נפשות, צעד יחיא מביתו ממערבה של ירושלים כדרכו בקודש, כדי להתפלל ב"גורל". הוא לא פסע פסיעה גסה האסורה בשבת ולא עבר תחום שבת על אף הסכנות שארבו לו. כשפנתה אליו רעיתו רומיה ואמרה לו. "יחיא, התפלל השבת בבית הכנסת הקרוב, הדרכים בחזקת סכנה… אל תטיל את עצמך לסכנה"… היה יחיא מרגיעה ואומר: "הן ידוע לך מה שאמרו
חכמינו: "שלוחי מצוה, אינם נזוקים". דוקא, בימים קשים אלה, עלינו להרבות בתפלה וזכות מארי סאלם שבזי תגן עלינו"… וכך היה נפרד מרעיתו, ומשרך דרכו, לשער שמיו ב"גורל". לא אחת ולא שתים התנכלו פורעים גויים לחייו אך נצל בדרך נס, באחד מלילות שבת, כשהאיבה בין היהודים והגויים היתה בשיאה, ודם יהודי רב נשפך בכל רחבי הארץ, חזר יחיא, כדרכו אחרי התפילה, לביתו, דרך שכונת "רוממה" שתושביה היו ברובם ערבים. בהגיעו סמוך לבית הקפה שערבים עשנו בו להנאתם "נרגילה", שחקו "שש-בש" וגלגלו בידיהם מחרוזות צבעוניות, נגש צעיר ערבי אל יחיה וסטר על לחייו בקוראו: "יהודי!" ונמלט. יחיא לא נתבהל ובקש להדפו ולהשיב לו מנה אחת אפיים, אך כשראה את צחוקם השטני של יתר הערבים, שישבו בבית הקפה, נשא את רגליו והמשיך דרכו בפזמו: "למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב"… בהגיעו הביתה לא סיפר דבר לבני ביתו קדש על היין וקיים ליל שבת כהלכתו על מאכליו ופזמוניו. בשבת אחרת, באותה תקופת "מאורעות", כשהיה בדרכו עם רומיה לבית הכנסת, הוכה קשות באלה בעורפו עד נופלו. המכה היה נהג מונית ערבי שנמלט עם רכבו "לעיר העתיקה", אך גם מקרה זה לא הרפה את ידיו והוסיף להתפלל בבית הכנסת שכה חבב. מנהג נאה, היה בידי צבור המתפללים ב"הגורל", בימים ההם, בעת שהדרך ל"כותל-המערבי" היתה פתוחה" לתור בשבתות ובמועדים "בכותל". ולהתפלל שם את "תפלת המוסף". יחיא היה בראש ההולכים. בפרוץ המאורעות נרתעו המתפללים מבקור "בכותל" מחשש לחייהם. אך, האיש כיחיא יברח ? באין מלווים, הלך יחידי לשפוך שיחו ליד "הכותל", כשלבו מוצף בערגה-אלהית. הדרכים ל"כותל" היו שוממות ואבלות, רק צעדיו החפוזים, הפריעו את הדממה ובכות מיסתורי עליו, נמשך קדימה. הדרך נתארכה משום מה אך הלהט שבלבו הפיג את המתיחות, שנצטברה בקרבו.
בהיותו בסימטה המדורגת והמקושתת המובילה ל"רחבת הכותל", צצו לפתע, שלשה פורעים ערבים שעצרוהו בחרפות וגדופים. כשאחד הפורעים תפשו בצוארו ונסה לחונקו, קהו חושיו וערפל כבד ירד עליו. – "באותה שעה" מספר יחיא "חשבתי במישהו שהופיע מאחורי, העמידני על רגלי ואמר: אל תירא! התקדם נכוחה, ואל תפנה לאחור". עשיתי כדברי הקול-הדובר-בי, ומצאתי עצמי, במקום שלא הכרתיו תמול שלשום. בעודי מוכה תמהון, שמעתי את הפורעים צועקים לעברי. "ראו ! איך הגיע היהודי לשם ?" והחלו דולקים אחרי. תליתי עיני למרום ואמרתי: "מאין יבוא עזרי" כשפניתי לעבר קיר-הסימטה, הבחנתי לתדהמתי בפירצה. נכנסתי לפירצה שבקיר, והנה מצאתי עצמי ברובע היהודים ליד בית הכנסת "חורבה", בו ברכתי ה"גומל לחייבים טובים שגמלני כל-טוב". כך ניצל יחיא, באורח פלאי, בפעם נוספת מידי הפורעים, בהיותו בדרכו לתפילה. קהל המתפללים ב"גורל" הפציר מספר פעמים ביחיא לבל יסכן נפשו. אך הוא באחת ! "בלי תפילה כהלכתה, בבית הכנסת הקרוב לרוחי ולנשמתי, אין טעם לחיי"… ואת מי מזמינים לעלות לתיבה ולשמש כחזן ושליח-צבור, אם לא אותו ? בקול המושך את הלב, ובניגון של דבקות, שתוכו רצוף אהבה, כשכולו מתלהב ומתרגש, מרתק יחיא את הצבור, כשפניו עטויות נגוהות אלהים. שמו, לא נפקד עד היום, מרשימת המוזמנים הראשונים לכל שמחה משפחתית. כחתונה, כברית מילה, כבר-מצוה וכדומה. הוא משרה רוח שמחה בכל מקום המצאו. בטוהר נפשו, בעיניו העמוקות, המחייכות והמזהירות משפע טוב ובנועם פיו, הוא כובש כל-לב. וקל-תנועה יחיא מאין כמוהו. אין שני לו במחול. ברוקדו במסיבות מצוה, מחוללים אתו בדביקות ובחן רב כל רמ"ח אבריו, ושס"ה גידיו. דומה, כי במסגרת עבודת האלהים קובע יחיא, כתלמידיו המובהקים של הבעש"ט, גם את הריקוד, הזמר וסעודת המצוה, בחינת כל עצמותי תאמרנה. "ה' מי כמוך".
כתיבת תגובה