באחד מקירות חצר בית הכנסת בונים שורה של תאים קטנים כארבעים או חמישים המתחלקים למתפללי בית הכנסת וכל אחד עושה לתאו מנעול שמפתחותיו תמיד בכיסו, ובבוא המתפלל לבית הכנסת הוא ובניו חולצים מנעליהם בחצר ונותנים אותן בתא ונועלים. שכן בתימן נוהגים מנהג ארץ-ישראל לפנים שאין נכנסים במנעל וסנדל לבית-הכנסת.
וכך ספרו בירושלמי:
יהודה ב"ר עאל לכנישתא שבק סנדלי ואזלין, אמר אלו לא אזלית לכנישתא לא אזלון סנדליי. תירגומו: יהודה בנו של רבי נכנס לבית הכנסת והניח סנדליו בחוץ ונגנבו, אמר אלו לא הלכתי לבית הכנסת לא היו אובדים סנדלי. ע"כ. (בבא מציעא פ"ב הל"ח)
וכדי להימנע מחרטה כזו על שהלכו לבית הכנסת התקינו שיהא כל אחד ואחד נועל את מנעליו בתא המיוחד לו ולבניו, כי גם שם היו מצויים כאותם שהיו מצויים בארץ-ישראל, שציערו את ר' יהודה בנו של רבינו הקדוש.
כן היה בתוך חצר בית הכנסת חדר קטן או שנים הנקראים "טביק" יחיד "טבקה", ששם מצניעים כלי השמן. ובזמן האחרון נוספו כלי הנפט שמהם מדליקין בבית הכנסת. כן מניחים שם סולם של בית הכנסת, שעליו עולה השמש להטיב את הנרות, וכל שאר צרכי השמש כגון מטאטאים, סחבות, נרות ומנורות וכיוצא בזה.
מתוך דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל אתר דעת
כתיבת תגובה