פרק ח'
ז' – מֵ֣י חַטָּ֑את – מנהגינו לזקוף מעט תיבת מֵי שלא יישמע כתיבה אחת מֵחַטָּאת.
פרק ט'
ב' – וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל – כאן הוא"ו בשווא וקריאתה נוטה לחירק כמנהגינו בקריאת שווא נע לפני האות יו"ד ומשמעותה בלשון ציווי לעתיד. ובהמשך הפרק (פסוק ה) וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח הוא"ו בפתח ומשמעותה לשון עבר. וייזהר בקריאתו שלא לשנות המשמעות.
ח' – מַה־יְצַוֶּ֥ה – שתי תיבות אלו נחשבות כתיבה אחת מפני המקף המחברם, ולפי כללי הדקדוק היו"ד בתיבת יְצַוֶּה דינה בדגש חזק כדין כל אות הבאה אחרי פתח שהיא תנועה קטנה, וכן ניקדוה בחלק מהדפוסים. אך כתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק שתיבה זו יוצאת מן הכלל והיו"ד נקראת ללא דגש.
כ' – יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה אִם־מָצָ֥אתִי (יא טו).
כ"ב – אֽוֹ־יֹמַ֜יִם – יבטא היו"ד השנייה בתיבת יֹמַיִם כמשפטה, שלא יישמע יֹמַאִים, וכן בכל מקום כעין זה.
פרק י'
ל"א – וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ – תיבת וְהָיִיתָ מלעיל והלמ"ד בתיבת לָּנוּ בדגש חזק מדין אתי מרחיק. וכן בהמשך הפרשה עֹ֣שֶׂה לִּ֗י (יא טו) לָ֥מָּה זֶּ֖ה (שם כ).
ל"ה – קוּמָ֣ה – הטעם במי"ם וקריאתה מלרע.
ל"ו – שׁוּבָ֣ה – הטעם בבי"ת וקריאתה מלרע.
פרק י"א
א' – וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ – ייתן לב שלא יבלע בקריאתו את האות אל"ף בתיבת אַפּוֹ.וכן כעין זה בהמשך הפרשה וַיִּֽחַר־אַ֤ף (פסוק י) וַיִּֽחַר אַ֧ף (יב ט).
ה' – אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים – תיבת אֵ֣ת בטעם מוליך ותיבת וְאֵת֙ בטעם מפסיק. וייתן לב לבטא את האותיות שבאו בדגש חזק כמשפטן.
ח' – שָׁטוּ֩ – לפי כללי הדקדוק תיבה זו קריאתה מלעיל, אך למנהגינו קריאתה מלרע והיא יוצאת מן הכלל.
י"א – לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן – תיבת למה הראשונה מלרע והמי"ם רפה, והשנייה מלעיל והמי"ם בדגש חזק. והכלל בזה שכאשר באה תיבת לָמָּה לפני שאר אותיות קריאתה מלעיל אך כאשר תבוא לפני אותיות אה"ע קריאתה מלרע. ויש בנביאים ובכתובים מעט יוצאים מן הכלל אבל לא במקרא. ותיבה זו נמנית אצל המדקדקים בין התיבות היוצאות מן הכלל שבא בהן דגש אחרי קמץ, וסימנן ל"ב אי"ש לָמָּה בָּתִּים אָנָּא יָמָּה שָׁמָּה.
י"ג – תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר – הלמ"ד בתיבת לָּנוּ בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק. וכן בהמשך הפרק אֶסְפָה־לִּ֞י (פסוק טז).
ל"א – וַיָּ֣גׇז שַׂלְוִים֮ – יבטא האות זא"ן בסוף תיבת וַיָּגָז כמשפטה וכן את האות שי"ן שמאלית שבראש תיבת שַׂלְוִים, שמפני שמִבטאם קרוב זו לזו פעמים נשמע כאות אחת.
כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה – מנהגינו לזקוף מעט תיבת יוֹם הראשונה שלא יישמע כתיבה אחת עם תיבת כֹּה שלאחריה. ויזקוף רק מעט כדי שלא יישמע כטעם מפריד, אך תיבת יוֹם השנייה מוטעמת בפשטא שהיא מפרידה.
כתיבת תגובה