פרק ל'
י"א – אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר – אףשתיבת מֹשֶׁ֥ה במארכה, המנהג הידוע בקריאה לזקוף בתיבה זו מעט. וכן בכל המקומות שמופיע כך במקרא. ואולי הטעם כדי שלא יישמע מֹשֶׁלֵּאמֹר כתיבה אחת.
ט"ז – לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ (פסוק כג) עִם־מֹשֶֽׁה (לג ט) בִּן־נוּן֙ (שם יא) וְגַם־מָצָ֥אתָ (שם יב) פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ (שם יד) פְּסׇל־לְךָ֛ (לד א) פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם (שם יח).
כ"א – ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ – יזקוף מעט תיבת לוֹ להבדילה מתיבת לֹא.
ל"א – יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה – הזא"ן בתיבת זֶה רפויה.ואין כאן דין אתי מרחיק מפני שתיבת יִהְיֶה הקודמת נקראת מלרע. ואף שמנוקדת בגעיא (ביו"ד הראשונה) מכל מקום הטעם נמצא בהברה האחרונה (היו"ד השנייה) ונחשבת מלרע.
פרק ל"א
ט"ו – וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י – כאן תיבת וּבַיּ֣וֹם בשופר הולך שהוא טעם מוליך, ובהמשך הפרק וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י (פסוק יז) בפשטא.
פרק ל"ב
א' – אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ – כאן תיבת לְפָנֵ֔ינוּ בזקף, ובהמשך הפרק אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ (פסוק כג) באתנחא.
י"א – לָמָ֤ה – המי"ם רפויה ונקראת מלרע, ובפסוק הבא לָמָּה֩ המי"ם בדגש חזק ומלעיל. והכלל בזה שכאשר באה תיבת לָמָּה לפני שאר אותיות קריאתה מלעיל. אך כאשר תבוא לפני אותיות אה"ע קריאתה מלרע. ויש בנביאים ובכתובים מעט יוצאים מן הכלל אבל לא במקרא. ותיבה זו נמנית אצל המדקדקים בין התיבות היוצאות מן הכלל שבא בהן דגש אחרי קמץ, וסימנן ל"ב אי"ש לָמָּה בָּתִּים אָנָּא יָמָּה שָׁמָּה.
י"ח – עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה, עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה, ק֣וֹל עַנּ֔וֹת – תיבות עֲנוֹת בעא"ן חטופה והנו"ן רפויה, והיינו מלשון ענייה, תיבת עַנּוֹת העא"ן בפתח והנו"ן בדגש חזק, והיינו מלשון עינוי. ויזהר בזה שלא ישנה את המשמעות.
י"ט – וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה – ייתן לב לבטא את האל"ף כהוגן שלא יישמע וַיִּחַרַף, וכן בהמשך הפרק אַל־יִ֥חַר אַ֖ף (פסוק כב).
ל' – חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה, חַטַּאתְכֶֽם – אחרי שווא פתח לא יבוא דגש ולכן בתיבות חֲטָאתֶם חֲטָאָה הטי"ת רפויה, אך לאחר פתח (ושאר תנועות קטנות) יבוא דגש חזק, ולכן בתיבת חַטַּאתְכֶם הטי"ת בדגש.
ל"א – אָ֣נָּ֗א – תיבה זו מנוקדת בשני טעמים, עיקר קריאתה מלרע ויש להטעים מעט גם באל"ף. וסימנן וכן בפרשת ויחי (בראשית נ יז) אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א.
ל"ג – חָֽטָא־לִ֔י – תיבת חָטָא מלעיל מדין נסוג אחור, והלמ"ד בתיבת לִי רפויה. למרות שתיבת חטא נקראת מלעיל אין נוהג כאן דין אתי מרחיק מפני שדין זה נוהג רק כאשר התיבה נקראת מלעיל מעצם קריאתה כמו נֵ֣לְכָה נָּ֡א (לעיל ה ג) ולא כאשר התיבה מלעיל רק מדין נסוג אחור.
פרק ל"ג
ג' – אַ֔תָּה – האל"ף בפתח ותיבה זו נקראת מלעיל. הכלל הוא שרק כאשר יבואו אתנחא או סוף פסוק בתיבה זו תנוקד האל"ף בקמ"ץ ומלעיל, ונמנו י"ד מקומות במסורה שהם יוצאים מהכלל וזהו אחד המקומות. ועיין מש"כ לעיל בפרשת וישלח על הפסוק לְמִי־אַ֙תָּה֙.
ה' – אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ – הלמ"ד בתיבת לָּךְ בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק וכן בהמשך הפרשה תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ (לד יז).
פרק ל"ד
ג' – אַל־יִרְע֔וּ – יבטא העא"ן כמשפטה שלא יישמע יִרְאוּ.
ה' – וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם ה' – הטפחא בתיבת בְשֵׁ֖ם. ועיין בפירוש רש"י ומה שחלקו עליו האבן עזרא הרשב"ם ועוד, ומסקנת הפוסקים (מג"א תקס"ה סק"ה) שיש להפריד כמשפט הטעמים. ועיין מנחת שי.
ו' – אֵ֥ל רַח֖וּם – אף שתיבת אֵ֥ל במארכה, המנהג לזקוף בתיבה זו מעט. וכנראה הטעם לכבודו של מקום. ושמעתי מקצת מדקדקים שנהגו כן גם בפסוקי דזמרה רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם, הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ.
י' – אָנֹכִי֮ – הנעימה בנו"ן. ועיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויחי על הפסוק הִנֵּה אָנֹכִי מֵת.
ל"ד – וּבְבֹ֨א – למנהגינו השווא נח. ויבטא התיבה כמשפטה שלא יישמע וּבֹא.
כתיבת תגובה