מחיר החוברת 15 ש"ח לרכישה לחץ כאן
קטע א'
הקדמה
"פעמים שמביא הקב"ה יסורין על הצדיק לטובתו, לאשרו (ש' דגושה) וללבנו ולצדקו ולחכמו (כ' דגושה) יותר ממה שהיה, אף על פי שלא היה מחויב בהן כפי מעשיו, כמו שמצינו באיוב, אשר העיד עליו הכתוב, שהיה תם וישר ירא-אלקים וסר מרע, וגם כתיב: "ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה" – ודבר איוב הוא אחד מסתרי תורה – (מנורת המאור לר' יצחק אבוהב פרק ש')
ומאחר וספר איוב הוא אחד מסתרי תורה – העוסק בדרך ההנהגה אשר נתקשה בה גם אדון הנביאים – ובקש: "הראני נא את כבודך", ע"כ אמרו חז"ל שמשה ע"ה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב. באשר בני ישראל היו במצוקה גדולה בגלות-מצרים וחשבו כי אבדה תקותם. אי-לכך, משה רבינו היה מראה להם ספר איוב ודורשו לזקני ישראל למען ילמדו "כי יש תקוה לכל בוטח בה'"! (מדרש ילקוט ראובני על פרשת וילך).
בשאלה זו נתחבטו רבים ובסבתה היו שפקרו ואמרו: עולם כמנהגו נוהג, עזב ה' את הארץ, לית דין ולית דיין, אין שכר ועונש – עפרא לפומייהו!
יפה הוא ספר איוב להראותו בפני כל תוהה ונבוך מחד, ומאידך, לזה אשר חפץ ה' דכאו ואשר נתייסר יסורים רבים. לראשון, כדי שתפקחנה עיניו ויראה נכוחה – כי יש דין ויש דיין! יש מנהיג לבירה! בויכוח המובא בספר מוצעות בפני הקורא דיעות שונות ושיטות שונות: כל מתוכח ושיטתו! בסוף, מכריע ה' את הויכוח בהופעתו מן הסערה – אז ראה איוב בראיה נבואית כי ה' משגיח על בני האדם ועל מעשיהם! לאשר חפץ ה' דכאו, יראה בספר כי יש תועלת ביסורין – והעומד איתן באמונתו ומקבלם באהבה – מרבה שכרו לעולם הבא וכמאמרם (בברכות יז.) "כד הוה מסיים ר"מ ספר איוב היה אומר: "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים"! לאמר, אע"פ שבסוף הספר כתוב "וה' שב את שבות איוב"… "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב, למשנה"! מעודד, לא? יש תקוה ויש שכר בעולם הזה! ע"כ בא ר"מ ואומר – "כי התכלית – הוא – העתיד הבא אחר המות! ה"סוף" – "הכל למיתה הם עומדים", ההנאות בעוה"ז, הרכוש, הקנין, היופי, וכל החיל שעושה האדם בעניני העולם הזה – למיתה הם עומדים! והעיקר הוא אשרי מי שגדל בתורה ועמל בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם – שעשה את חייו בשלימות מכסימלית!
טוב ונחמד הוא למתחזק בתורת אלוקיו ובפרט בדורנו זה אשר כל אחד ואחד זקוק לחיזוק מתמיד לבל יפול בפחי האידיאות והרעיונות אשר כל עיסוקם ותכליתם – העולם הזה והנאותיו! ההצלחה! ההישגיות! אידיאות ורעיונות האומרות: טרקלין הוא העולם הזה ולא פרוזדור! האוחזות בהנאות העולם – כבקרנות המזבחות של הבעלים – בדורות הקדומים!
להם נאמר – כלך מדרך זו! כי היא מביאה כליה לאדם!
היות והרעיונות האידיאות והמחשבות המוצעות בספר הן העיקר, אין האיש חשוב! ה"גבור" יכול להיות נעלם מבחינת א' היכול ליפול על פלוני ועל אלמוני, בתקופה זו או אחרת, ומכאן נבין את הדיעות השונות המובאות בבבא בתרא דף טו – "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב", מסייעא ליה לר' לוי בר-לחמא "איוב בימי משה היה" וכו'. רבא אמר "איוב בימי מרגלים היה"… יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני וקאמר "איוב לא היה ולא נברא" אלא, משל היה.
לאמר, כל עצמו של איוב אינו אלא להיות משל לבאי עולם, דוגמה ומופת, ועל-כן לא חשוב "מי הוא ומתי חי" שאלות שהן בסוג של העוה"ז – החושב הוא "מה הוא"! חשובים תכונותיו, אפיו ומעשיו!
"איש היה בארץ עוץ" – כל מקום שנאמר איש הוא גדול בדורו, כמו שהובא בדברי חז"ל "איש-ירושלים" (יומא ל"ט.) "אישי כהן גדול", "אליכם אישים אקרא, (משלי ח ד) "בני איש" (תהלים ד ד) כי מלת אדם אינה מורה על חשיבות.
"ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע"? התבונן נא, כמה היה כח מעשיו של איוב עד כי השטן לא היה לו שום פתחון פה על איוב, ושהוא יתברך העיד עליו שאין כמהו וכו' ("אדרת אליהו" להגאון מוילנא).
תשובת השטן ידועה: נסהו!
קטע ב'
הנהגת הבורא את עולמו
בשאלה זו עסקו רבים (גם מחכמי האומות), ושאלה זו מועלית בחריפותה בספר איוב. יש אשר הסיקו מסקנות שליליות רח"ל, ויש שאמרו נשגבה ממנו דרך ה' ואל לנו לדרוש ולחקור. "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". ויש שאמרו מצווה עליהו לדרוש, לחקור ולהבין – את אשר נשיג בשכלנו – היטבנו לנו – ואת אשר לא נשיג – נתלה בחוסר הבנתנו ובדלות שכלנו – וזו היא הדרך בה יילך האדם, אל נהיה בבחינת הטועים "לא יתכן דרכי ה'" (יחזקאל יח כט) ואל נהיה בבחינת עושים תורת אנשים מלומדה בפיהם ובידם", כי אם בבחינת "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז ד), כי ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג יט) והחכמה היא צורת כל העולמות. כולם נעשו, נתכנו (כ' דגושה) נמדדו והוכנו לפי חוקי החכמה. כל מפעליו של הקב”ה הם ע"פ החכמה – ורק בה ודרכה יגיע האדם למעלת בוראו אך תחלה, חייב הוא ללכת בדרך היראה. כמאמר הכתוב ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא י), כי בזה טועים רבים באשר אינם מקשרים בין שני הדברים. חכמה – יראה. כי לדעתם החכמה – היא הדרך אשר בחרו לעצמם לאחר שבחנו דברים, אך זו לא החכמה האמיתית שעליה אנו מדברים, אשר מקורה מאת ה'. לכן, כדי לא לפול בפח, אומר משלי אל תהי חכם בעיניך! – ירא את ה' – ואז תוכל לסור מרע, מרעה זו שרבים נכשלים בה בדמותם שהם הולכים בדרך החכמה – ולא היא! כי זו חכמה מדומה, המצטיירת ועולה בעיני כל אחד באופנים שונים מאחר ויסודה באדם ומקורה בנטיותיו, בחברה בה הוא גדל והתפתח וכד'.
לא נרחיב הדיבור בבעיה שעליה אמרו חז”ל "כבוד אלקים הסתר דבר" רק אמרנו נביא דברים מעטים מדברי חז"ל לרמוז לאדם שהנהגת הבורא – נעלה ונשגבה מבינתנו והעדר זה הוא המכשילנו לחשוב חלילה שיש מגרעת והפסד בהנהגה.
קטע ג'
איוב – לאור מדרשי חז"ל
חכמי ישראל התיחסו לדמותו של איוב, והתקופה שבה הוא חי, במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים. עיקר החומר בנושא זה מובא בתלמוד, במסכת "בבא בתרא" דף ט"ו ע"א.
החכמים בעלי המדרש – העלו קווים לדמותו של איוב, ודנו בשאלה אם חטא או לא. כמ"כ התיחסו לשאלות הגדולות שבספר, כשאלת הבחירה החפשית, השגחת הבורא על ברואיו, והנהגתו בעולם, ושאלת הגמול והעונש.
באיזו תקופה חי איוב
רוב בעלי התלמוד המביעים דעתם בשאלה זו אומרים, שאיוב הוא מציאות שהיתה. אלא נחלקו בשאלה – באיזו תקופה חי. אחרת דעתו של ההוא מרבנן דיתיב קמיה דשמואל בר נחמני שאמר: איוב לא היה ולא נברא – אלא משל היה. א"ל: הרי פסוק מפורש "איש היה בארץ עוץ איוב שמו"? השיבו: הרי נאמר (שמואל ב' י"ב): "ולרש אין כל כי אם כבשה קטנה אחת אשר קנה ויחייה… ותהי לו לבת" האם אירע הדבר במציאות שהיה איש רש וכו'? אלא משל בעלמא – אף כאן – איש היה בארץ עוץ – משל בעלמא ותו לא!. אבל סברא זו נדחתה, ורוב החכמים בדעה כי איוב הוא מציאות שהיתה.
קטע ד'
פרקים א'-ב'
דמות איוב – תולדותיו – והנסיון
בפרק א' מתואר איוב כירא שמים, עובד את ה' בלב שלם – "תם וישר ירא אלוקים וסר מרע". כמו"כ מתואר בספר בצורה מפורטת עשרו הרב של איוב "שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבודה רבה, ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם". לאמור: האיש המכובד והמפורסם בעשרו ובמעמדו באותו הדור, או גדול אף מאלה המכובדים והגדולים שחיו לפניו.
איוב כאב
איוב מתואר כאב החס על בניו, השומר עליהם לבל יחטאו ויפגעו, המעלה עולות מספר כולם, לאחר כל חג ומשתה שערכו, "אולי חטאו בני וברכו אלוקים בלבבם", שמא ח"ו יגרום החטא ויענשו.
הנסיון הגדול שהביא ה' על איוב:
הקב"ה משבח את איוב ומעיד עליו "כי אין כמוהו בכל הארץ איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע". השטן המקטרג על איוב אומר: "החנם ירא איוב אלוקים?" הלא ברבות הטובה והכבוד הגדול שנפלו בחלקו, בהון בעושר, במעמד אישי רם, ובמנהיגות שבטית גדולה, כלום לא יירא מה' אשר חננו בכל אלה?. ואולם – אומר השטן: "שלח נא ידך וגע בכל אשר יש לו אם לא אל פניך יברכך"! הקב"ה נותן רשות לשטן לפגוע ברכוש איוב וכל אשר לו – ומזהירו: "רק אליו אל תשלח ידך"! שלא יפגע בגופו ובנפשו. השטן פוגע ברכוש איוב בצאנו ובבקרו ובכל אשר יש לו. איוב עומד בנסיון המר, מקבל הכל ואינו חוטא כלפי ה', אף כשהתבשר על מות בניו בנפול הבית עליהם. ה' נתן וה' לקח – יהי שם ה' מבורך".
בפרק ב' – מתואר הנסיון השני שבא על איוב – והוא יסורי גופו. גם הפעם משבח ה' את איוב והשטן משיב, כי עדיין לא התנסה איוב כהוגן באמרו: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן…" "ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא אל פניך יברכך" ה' מתיר לשטן לנגע את איוב בחליים רעים ומזהירו: "אך את נפשו שמור"!. השטן מכה את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו. גם בפעם הזאת עומד איוב בנסיון ואינו חוטא כלפי ה'. לאשתו המסיתה אותו לפרוק עול, הוא אומר: "כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל"?!
לשמע שברו ואסונו באים שלושת ריעיו – אליפז התימני, בלדד השוחי, וצופר הנעמתי, לנוד לו ולעודדו בדברי ניחומים.
קטע ה'
לחשיבות טעמי המקרא – פיסקי טעמים – נגינות
בלימוד והבנת ספרי "אמ"ת"
בדיון על אותיות מנצפ"ך מי אמרם, והתרגום מי כתבו – אנו מוצאים במסכת מגילה דף ג' כך – "ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו, והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי דכתיב (נחמיה ח ח) "ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא". ויקראו בספר תורת האלוקים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל – אלו הפסוקין. ויבינו במקרא – אלו פיסקי טעמים ואמרי לה אלו המסורות, ומתרץ שכחום וחזרו ויסדום.
דיון דומה אנו מוצאים במסכת נדרים ל"ז – בדין אם למלמד מותר לקחת שכר, ומתי? נאמר "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים" (דברים ד ה), מה אני בחנם אף אתם בחנם… דא"ר איקא בן אבין אמר רב חננאל אמר רב מ"ד "ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות. אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין לא כתיבן, וכתיבן ולא קריין, הלכה למשה מסיני וכו'.
רש"י בנדרים דף לז – שכר פיסוק טעמים דאורייתא הוא ולא מצי למשקל עלייהו אגרא.
פירוש הרא"ש שם – ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים. שעל ידי הניגון מבינין לחבר המקרא למעלה או למטה.
ובמגלה דף לב אנו מוצאים – "ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (יחזקאל כ כה).
רש"י במגילה שם – נעימה – כגון טעמי מקראות, לאמר, הנגינות קרויין טעמים.
תוספות שם – והשונה בלא זמרה, שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על-פה ועי"כ נזכרים יותר.
הנה הראית לדעת, שללימוד טעמי המקרא יש חשיבות מרובה בכך שהם באים להסביר את טעם-הכתוב, להפריד את הטעון הפרדה, לחבר הטעון חיבור ולהבהיר במידה רבה יותר את תוכן הפסוקים והענין.
מעשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך, טעמי עשרים ואחד שבו הוא אחיד, רק לספרי "אמ"ת" יש שיטת טעמים אחרת הקרויים בשם "טעמי-אמ"ת". (איוב משלי תהלים).
בלימוד ספר איוב עסק החוג למעלה משנה ומחצה כל מוצאי שבת. באחד השיעורים הוזמן הרב יחיא נתנאל אלשיך חתן התנ"ך העולמי – להשמיענו מבחר פסוקים בנגינה התימנית המסורתית ולשוחח עמנו על הטעמים המיוחדים. בנוסף לכך נפגשו עמו שניים מחברי החוג לשיחה נוספת על הנושא הנ"ל ולהלן תוכן דבריו.
לשאלה – מדוע נשתנו טעמי אמ"ת משאר הספרים – א) ייתכן בעבור היות הפסוקים קצרים. ב) ועוד, משום שהם דברי מוסר, שירה וחכמה, נתנו להם טעמים מיוחדים כדי שיהיה היכר ביניהם לבין שאר הספרים. ועל-זה מעידים להם טעמים מיוחדים כדי שיהיה היכר ביניהם לבין שאר הספרים. ועל-זה מעידים גם דברי מנחת-שי" בהקדמתו: על ספרן של כתובים ומי כתב כל כ"ד ספרים – "אמרו במסכת סופרים שאע"פ שלא נתנו חכמים שיעור לשירת דוד שבשמואל ותהלים, מ"מ לבלר מובהק מרצפן באותיות בראש וסוף, וכן תהלים כולו, ואיוב ומשלי, וכך היו נוהגים הקדמונים וכ"כ ר"י בהשותפים דמשום הכי כתבו איוב בהדי תהלים ומשלי, לפי שהוא מענין אחד כתבום מעין שירה ומקראות קצרים ונגון אחר.
להלן חלק מן הטעמים לפי חלוקה – א. טעמים מפסיקים ב. טעמים מחברים
ג. טעמים מעמידים.
א. טעמים מפסיקים
1. דחי – טפחא הבאה תמיד בראש המלה לפני התנועה הראשונה. לדוגמא: הטעם של המלים יכרח (כד) וברק (כה) יגל (כח) (באיוב פרק כ).
2. פסיק – או מהפך לגרמיה – לדוגמא: הטעם של המלים זה (כ כט) כמה (כא יז).
3. רביע מוגרש – לדוגמא: הטעם של המלה זה (כא כג) ואיה (כא כח). רביע בא תמיד בהברה המנוגנת וגרש באות הראשונה. כי ירבה אלוה – הרביע מורה על הארכה, הדחי שלמעלה העיקר, וזה נקרא רביע מוגרש (לג יב). וכן ובשתים (לג יד). אם הנגינה היא באות הראשונה יבואו רביע וגרש יחד כגון: על יתר (תהלים לא כד).
4. גלגלים – 2 שופרות זה אחר זה – מפסיקים בשופר השני קצת. לדוגמא: כי תועבת ה', נלוז (משלי ג לב) העז איש רשע, בפניו (משלי כא כט) מי יגיד על פניו, דרכו (איוב כא לא).
5. צנור – זרקא הבא תמיד בסופה של המלה. לדוגמא: לך (ז כ). וכן הפסוק (ז כא) לא תשא פשעי, זרקא מפסיקה.
6. עולה ויורד – הוא הטעם המעמיד החזק ביותר לעתים יופיע על מלה אחת ולעתים על 2 מלים לדוגמא: הטעם שעל המלה עוני (ז כא), טמון לצפוניו – מעמיד (כ כו) ויצא מגוה – מעמיד. לא אחשך פי (ז יא) בלי פשע (לג ט).
7. אזלא לגרמיה – דוגמת הטעם של המלה עוד (ו י).
ב. טעמים מעמידים
1. רביע גדול – מעמיד. דוגמת הטעם של המלה ואולם (יב ז). רביע שלפני עולה ויורד מעמיד קצת לדוגמא: זך אני, בלי – הטעם עולה. (שופר הפוך למעלה) פשע יורד. לכן הקריאה מעמיד קצת (לג ט).
2. אתנחתא – הטעם שתחת המלה לדוגמא: אולד בו (ג ג) וכן ממעל (ג ד).
3. סלוק – הוא טעם סיומו של פסוק, הנקרא סוף פסוק.
4. פזר – אם הוא לחוד לדוגמא (ו כ) חטאתי – מאריכים בו בניגון. ואם הוא בא לפני עולה ויורד מעמיד קצת. לדוגמא: עד יפלח חץ כבדו (משלי ז כג).
5. קרני פרה – 2 תלשות – אין לו נגינה.
6. 2 רביע זה אחר זה לדוגמא (ז ד) אם שכבתי ואמרתי – הראשון מעמיד קצת והשני בניגון.
ג. טעמים מחברים
1. מהפך (שופר מהופך) לפעמים יבא יחד עם צנורית (זרקא) לדוגמא: הטעם של המלה ישכחהו (כד כ) רחם מפסיק, מתקו (מהפך עם צנורית) רמה – מעמיד.
2. עילוי – מונח מעל לאות (נקרא גם בשם שופר הולך מלמעלה) לדוגמא: הטעם של המלה אכיר (ד 15).
3. צנורית – יחד עם מהפך או מרכא, ותמיד הצנורית (זרקא) לפניהם. דוגמא: הטעם של המלה רעב (ה ה) וכן לבש (ז ה) יסבו (טז יג).
4. מארכה (מרכא) – הטעם של המלה יפרצני (טז יד) לדוגמא.
5. טפחא – שבאה אחרי התנועות. לדוגמא: הטעם של המלה ומה יוכיח (ו כה).
6. מקף – הטעם של המלה היש (ו ל) לדוגמא.
7. ירח בן יומו – אין לו נגינה. לדוגמא: הטעם של המלה טמון (כ כו).
8. מונח – (שופר הולך מלמטה) לדוגמא: הטעם של המלה ישמו (יז ח).
9. שלשלת קטנה ללא פסיק אחריה.
10. אזלא – לדוגמא: הטעם של המלה אנה (תהלים מזמור יג ב).
אולי לא עלתה המלאכה כולה בידינו – ונשמטו מאתנו מספר טעמים. אך רובם – נמצאים פה – יה"ר שיהיו דברי תורה שגורים בפינו.
ויקויים בנו הפסוק "זמירות היו לי חקיך בבית מגורי" (תהלים קיט נד).
נביא כאן טעם נחמד של הרב יחיא נתנאל אלשיך – מנין יש לנו אסמכתא לכך, שהשלשלת הוא טעם מורעם ומורעש כדברי מנחת שי וכקבלת אבותינו, מעמוס פרק א' נאמר שם, שנתיים אחר הרעש וסמיך לה ויאמר (שלשלת), מכאן אסמכתא שטעם זה הוא מורעש. על השלשלת אומר רבינו בחיי זצ"ל בפירושו על התורה (בראשית לט ח) "וימאן ויאמר הן אדני" "תחלת דבורו אמר לה הן אדני כלומר והלא אדוני מצוי לך ומ את עושה לי, והטעם שבמילת וימאן מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו".
המנהג אצלינו לקרא את השלשלת בתורה ובנביאים בניגון מורעם ומורעש קרוב ל-3 זרקןת, טעם השלשלת מצוי בתורה ובנביאים 7 פעמים:
א. ויתמהמה (בראשית יט טז).
ב. ויאמר ה' אלקי אדני אברהם (בראשית כד יב).
ג. וימאן (בראשית לט ח).
ד. וישחט (ויקרא ח כג).
ה. ויאמר (עמוס א ב).
ו. ונבהלו צירים וחבלים (ישעיה יג ח).
ז. ואמר לה (עזרא ה טו).
ונסיים בדברי תודה לרב יחיא נתנאל אלשיך על עזרתו הברוכה והשתתפותו הפעילה בנושא זה – ברכות לראש משביר!
(דב"ש)
כתיבת תגובה