מצגת תמונות לזכרו של מארי יחיא יצחק הלוי זצ"ל
גדולים מעשי יחיא
הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצוק"ל שימש כרבה הראשי של תימן משך עשרים ושבע שנה – הוא נבחר כאב"ד בגורל פלאי, והנהיג את העדה בפלא פלאות: תכונותיו המיוחדות ופקחותו הרבה הפכו אותו לרועה נאמן שהצליח להנהיג את העדה בימים סוערים בהם היו מקדשים אשה בפרוסת לחם! מחמת עניות.
המצור שהטיל האמאם יחיא (בשנת תרס"ה) על התורכים ששלטו אז על צנעא בירת תימן, כמעט כילה את אוכלוסיית העיר. ארבעה חודשים נמשך המצור ובעיר – חללי רעב רבים. יותר משני שליש יהודי צנעא גוועו בבתיהם, בתוכם גדולי הרבנים ות"ח רבים.
עם ארגון ממלכתו המתחדשת, ביקש האמאם מנציגי היהודים – שבאו לברכו על נצחונו – להציג לפניו את מנהיג הקהילה. בו במקום הצביעו הנוכחים על רבי יחיא באמרם למלך "זהו מורנו ורבנו אשר ילך לפנינו". רבי יחיא היה מופתע מאוד מהטלת התפקיד האחראי והקשה עליו, והוא ניסה לדחות את דבריהם. אולם אחד הנציגים הבכירים במעמד זה פנה אל המלך ואמר "זהו המנהיג שלנו אשר בחר בו ה' להיות לנו לרועה, ואין לנו אחר בלתו – הוא ראוי ומוכשר לכך". משנוכח המלך שפני כל הציבור אל רבי יחיא, אישר את המנוי וביקש ממנו לעמוד עמו בקשר לכל דבר וענין של הקהילה היהודית.
שלוש שנים קודם לכן, בשנת תרס"ב, נבחר רבי יחיא לשמש כ"ראש אבות בתי הדין". סיפור בחירתו הוא אחד הסיפורים המופלאים של בחירת רב בישראל וכך היה המעשה: ימים ספורים אחרי שנפטר האב"ד הקודם התכנסו חכמי הישיבה וראשיה, וכן נציגי הציבור בבית הכנסת מהרי"ץ, כל הנאספים ובראשם החכם הישיש רבי חיים קורח, החליטו לאחר התלבטויות קשות, לשנות מן המקובל ולערוך גורל לבחירת אב"ד. לשם כך הוכנו שלוש פתקאות עם שמות שלושת המועמדים ביניהם רבי יחיא.
השמות הונחו בתוך קערה שהוכנסה לארון הקודש בין ספרי התורה הרב חיים קורח החל לקרוא את מזמור ט"ז בתהלים שם נאמר "אתה תומיך גורלי" וכל הקהל הצטרף בקול נרגש ומתחנן. אח"כ ניגש הרב קורח אל ארון הקודש, ובידים רועדות נטל פתק אחד. רחש של התרגשות משמחה מילא את חלל בית הכנסת כאשר הקריא הרב קורח את הכתוב בפתק "מורי יחיא – בן מוסא יצחק הלוי הי"ו". כשנרגעו מעט הרוחות פנה הרב קורח אל הנאספים והודיע כי בכדי שלא יאמרו שהיתה זו יד המקרה יחזרו על מעשה הגורל עוד פעמיים, איש לא פצה פה וכולם חזרו לומר את מזמור ט"ז "אתה תומיך גורלי"… גם בפעם זו עלה בגורל שמו של רבי יחיא וכן בגורל השלישי.
רק אדם אחד לא היה מרוצה מבחירה זו, היה זה… אביו של רבי יחיא. במקום לקבל את ברכות כל נאספים על הבחר בנו בתפקיד ראשון במעלה, תפס האב ביד בנו, משכו החוצה כשהוא אומר "אני לא מסכים שבני ייטול עליו עול כבד כזה… רבנות מקברת בעליה"…
גזרת היתומים
הגזרה האמורה לפיה "מצוה גדולה תחשב למוסלמי, אם הצליח להעביר על דתו ילד יהודי שהתייתם מאביו ואמו". הילכה אימים על כל יהודי תימן "גזרת היתומים" קראו לה. רבי יחיא מסר נפשו על כל תינוק ותינוקת שסכנת שמד ריחפה על ראשם. באמצעות ראשי הקהילות ושליחים מיוחדים, הצליח להבריח יתומים מן הכפרים או העיירות, אשר יד הזדים איימה עליהם.
באחד הימים הביאו לבית המלך שני יתומים מאחד המחוזות שבקרבת הבירה צנעא. מושל המחוז לא הצליח לקיים את "המצווה". הילדים עמדו בשלהם "אנחנו יהודים ונשאר יהודים"… משנודע לרבי יחיא דבר הבאתם לבית המלך החליט להצילם – ויהי מה. הוא המתין לשעת כושר. כאשר סיפרו לו שהילדים מתחילים להיות מושפעים מאוירת בית המלך, ואף החלו להשמיע קללות נגד היהודים, נחרד מאוד. מיד זימן אליו שלושה ממקורביו להתייעצות ותכנון הברחת הילדים. עיקר המשימה הוטלה על עו"ד שהיה מבאי בית המלך, בשלב ראשון נתבקש לשחד את אחד השומרים כ'משתף פעולה' תמורת שוחד רב.
אותו שומר בכיר החל להתיידד עם הילדים באמצעות ממתקים ומתנות. משבשלו התנאים קבע רבי יחיא את היום והשעה המתאימים. המועד היה יום חמישי בערב. בחירת העיתוי נבעה מן השיקול הבא: ביום שישי אין התכנסות שרים ויועצים אשר רבים מהם שונאי ישראל, כך שאין מי "שיבעיר את האש" כאשר יוודע דבר ההברחה, ביום חמישי בערב בא לבית המלך שליח רבי יחיא ובאמתחתו מוסתרים בגדי הילדים. בשתוף פעולה עם השומר הצליח להחליף לילדים את הבגדים ולחמוק עמם מבית המלך לבית הרב.
כאשר נודע למלך בבוקרו של יום שישי כי הילדים נעלמו, זעם מאוד. מיד שלח באמצעות שני חיילים פקודה לרבי יחיא כי עליו לדאוג שהקהילה תשיב את הילדים. רבי יחיא מיהר לבית המלך והודיע "אעשה הכל למצוא את האשמים. אבל אינני בטוח שאצליח כיון שייתכן מאוד שמוסלמי לקח אותם כדי לאסלם אותם ולזכות במצווה"… הילדים הועברו למשפחה אומנת שם גדלו כיהודים שלמים. כאשר חלפו ימי החיפושים התייאש המלך מהענין, נראה שהתנחם באפשרות שמוסלמי "זכה במצווה".
.JPG)
מימין לשמאל – מארי אהרן הכהן ומארי יחיא יצחק הלוי ומארי סלימאן חבשוש זצ"ל
איחוד משפחות
רבי יחיא נאבק למתן רשות ליהודים לעלות לארץ ישראל. מתחילה היה יכול כל יהודי לעלות לארץ הקודש עד שהמופתי הירושלמי דרש מהאמאם למנוע את עליית היהודים, הוא טען שכל יהודי שעולה לארץ מחזק בה את האחיזה היהודית, ומנשל את הערבי מאדמתו. רבי יחיא לא הרפה מדרישתו להסיר את הגבלות העליה, הוא אמנם לא הצליח לבטל את רוע הגזרה, אך הגיע עם המלך להסכמה לפיה יאפשרו ליהודים לעלות במסגרת איחוד משפחות. בדרך זו ובדרכים נוספות, סייע לרבים לממש את חלומם להגיע לארץ אבות. נפשו של רבי יחיא עצמו כלתה לעלות לירושלים. אך נבצר ממנו לממש חלום נכסף זה, בשל צרכי הציבור המרובים שעמדו בפניו. עם זאת היו לו קשרים רחבים מאוד עם רבני א"י ומוסדות יהודיים ברחבי העולם. שדר"ים רבים הגיעו לביתו כך שהיה מעודכן בכל ההתרחשויות שעברו על יהודי ארץ ישראל והתפוצות.
מידי שבוע ביום רביעי היה מגיע למעונו של רבי יחיא צרור המכתבים. עולי תימן שהתגוררו בארץ היו שולחים לתימן עיתונים. באותו יום רביעי, כאשר פרש רבי יחיא את העיתון לפניו חשכו עיניו, הכותרת הראשית בישרה על הפרעות שנערכו ביושבי ארץ הקודש. לבו נצבט ועיניו זלגו דמעות. עוד באותו ערב זימן אליו את ראשי הקהל וביקש מהם לאסוף את כל הקהל לתפילה מיוחדת בבית הכנסת "אלגרשי". שעה לפני התפילה עבר הכרוז וזירז את כולם להשתתף בתפילה. רבי יחיא פתח את התפילה באמירת שלוש עשרה מידות של רחמים וכאשר הגיע לפזמון "ישיני מכפלה מה לכם לחשות מהרבות בתפילה"… נאלם גרונו מצער.
דכולה ביה…
אישיותו המיוחדת של רבי יחיא היתה מבורכת במעלות ותכונות רבות. בעל תפיסה חדה ומהירה, זכרון מפליג, איש נבון היודע לנווט נושאים מסובכים ועדינים ביותר למטרה הרצויה. עדין נפש ובעל חסד גדול שמסר את כל אשר יש לו – כוח, ממון, זמן וכשרונות למען הזולת. הוא תיקן הרבה תקנות בעלות רקע כלכלי שמטרתן להגן על השכבה הענייה, כמו פיקוח על מחירים, מידות ומשקולות. בין השאר העמיד את ה"מוהר" – אותו מעניק החתן לאב הכלה – על סכום קבוע ומינמלי. מאידך היה תקיף ובעל כושר הנהגה מעולה. כל נסיון לפרוץ בקדושת המחנה נהדף ע"י רבי יחיא שהיה קנאי גדול למשמרת הצניעות כמו לכל דבר שבקדושה. רבי יחיא מינה שוטרים מקרב הקהילה כדי לשמור על סדרי הקהילה.
על כולם עלתה אהבתו את התורה בה השקיע את כל מרצו וכשרונותיו. מן היום הראשון שהכיר פסוק בתורה עלה ונתעלה ובמהירות לא תאמן קצר בדרכו פירות, אצר אותם אחד לאחד עד שהיה מלא וגדוש בכל מקצועות התורה. בגיל שתים עשרה ומחצה, עמד למבחן לפני אב"ד הגאון רבי שלמה קארה זצ"ל, על כל הלכות שחיטה. הרב, שהתפעל מתשובותיו המושלמות, מיהר לכתוב לו כתב הרשאה המתיר לו לשחוט כשגדול עומד על גביו. לאחר כחמש שנים, כאשר היה רבי יחיא בן שמונה עשרה בלבד, צירפו הגאון רבי שלמה קארה זצ"ל כחבר בית הדין שם היה לברכה אף בפסקי דין הקשים בזכות כושר האבחון בו נחון, להכיר בין זכאי לחייב, בין דברי אמת לדברי שקר ולכוון את הפסק אליבא דהילכתא.
את ידיעותיו במקצועות התורה קיבל מגדולי הדור אשר יצק מים על ידם ביניהם סבו ר"ש מנצורה זצ"ל ומורי חיים קורח זצ"ל. את תורתו קנה גם בזכות שיטת הלימוד המיוחדת שהיה רגיל בה לימוד יסודי ומעמיק. סיפר בנו הרה"ג שלום יצחק הלוי, כי פעם אחת כשלמדו בבית מדרשו של רבי חיים קורח זצ"ל, התנהל ויכוח נוקב באחת הסוגיות בגמ'. שתי קבוצות של תלמידי חכמים ניצבו זה מול זה. מחד מורי חיים קורח ורוב תלמידי הישיבה, ומאידך רבי יחיא והחברותא שלו, ידיד נפשו הרב אברהם הלנדאף, בסיומו של הדיון הכריז הרב קורח כי הדין עם הרובו.
אך 'החברותא' לא הרימו ידים: במשך היום והלילה עמלו ובררו את הסוגיה. למחרת הגיעו לבית המדרש כשבידיהם שלושה עשר ספרים. לאחר קבלת הרשות מהרב קורח החל רבי יחיא להרצות את דברו תוך הצגת ראיות מן הספרים. משראה הרב קורח שהדברים נכוחים ומוכחים, הפסיקם באמרם "בני הצעירים תנוח דעתכם. עתה ידענו כי הצדק עמכם, ירבו כמותכם בישראל". והרב קורח הוסיף ברכה "המקום יאיר את עיניכם כשם שהארתם את עיננו".
בית המדרש
"אלמדרש" כך נקרא בית המדרש בו לימד הרב תורה והתפלל כל תפילותיו. ביו כתליו התקבצו טובי הת"ח אשר ביקשו ללמוד תורה מפיו. בשעה שתים אחר חצות לילה הקדים הרב את כולם בפתיחת שערי בית המדרש. תוך שעה קלה התמלא המקום בתלמידים שהצטופפו ארבעה סביב גמרא אחת לאור עששית נפט. הם ידעו שזו השעה הטובה ביותר ללימוד כדברי הנשר הגדול שכתב: "אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה".
רבי יחיא החל לגרוס (לקרוא) את הסוגיה בשיטתו המיוחדת, קריאה מתונה בניגון מיוחד המבחין בין קושיה לתירוץ תוך הרמת הקול והנמכתו בהתאם. אחר שגרס כל הסוגיה חזר להסבירה, בסדר ובבהירות. יחד עם זאת היו עיניו פקוחות על כל התלמידים, כשהוא עונה לשואלים ומעורר אחרים בשאלותיו כדי לבדוק מידת הבנתם. לסיום השיעור חזרו כולם לגרוס בקול אחד בנעימה מיוחדת שנשמעה כשירת קודש מרוממת.
מתלמידיו המובהקים היו הגאונים רבי חיים חוברה אשר לימים כיהן כדיין ברחובות, רבי יוסף שמן, רבה של הרצליה. רבי אלעזר קורח ורבי אברהם עמראני שהיו מחשובי הרבנים בתימן, מתלמידי תלמידיו רבי יוסף יעקב צוברי שהיה רבה הראשי של קהילת תימן בת"א. זכר צדיקים לברכה. זו אך רשימה חלקית מתלמידיו המובהקים מאות תלמידים אחרים מן העיר ומן הכפר למדו אצלו בצעירותו טרם נתמנה לרב ראשי והעניק תעודות הוראה ושחיטה לראויים.
הנטל הכבד שהעמיס על שכמו הכריע אותו והוא עדיין במיטב שנותיו ופעילתו. בגיל 65 החל להרגיש חולשה הולכת וגוברת. רופא שבדק אותו קבע כי לבו חולה אנושות כתוצאה ממתח ומאמץ. רבי יחיא הבין את משמעות הדברים אך המשיך לשרת את הצבור בשארית כוחותיו. במכתב תשובה להרב יחיא נחום, שהיה יד ימינו בפיקוח על כל עניני דת ודין בכל גלילות תימן, כותב רבי יחיא: "ואודיעך כי בסיבת המיחושים יש עתה בביתי מאה וחמשים שאלות ובקשות שלא יכולתי להשיב עליהן. המה מארבע רוחות העולם וגם מעבר לים".
בליל הסדר של חג הפסח שנת תרצ"ב, הועם אורה של הלבנה. ואף שהירח היה במילואו היה הכל חשוך. כאשר שאלה הרבנית את הרב לפשר הדבר נענה: "כשיוצאים לשוק לוקחים את הדבר הטוב" סתם ולא פירש.
כשהסתיים חג הפסח ביקש רבי יחיא לעשות "פדיון נפש". לשם כך נרכש עגל רך וטוב ושחטו אותו כדי לחלק את בשרו לעניים, ומה רב היה הצער שהעגל נמצא טרף, אמנם נקנה עגל אחר שנמצא כשר, וחילקו את בשרו לעניים כבקשת הרב, אבל העגל הראשון היה אות מבשר רעות.
ביום רביעי, י"א סיון תרצ"ב קדרו השמים ועדיין שעת צהרים מוקדמת. בני עיירות וכפרים המרוחקים מן העיר צנעא סיפרו כי אף במחוזותיהם נראתה השמש כהה מן הרגיל והם חשו בעגמת נפש בלתי מובנת. מאוחר יותר התבררה להם הסיבה, הגאון הצדיק רבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל השיב נשמתו לבוראה.
השמועה על הסתלקות הרב הגדול והנערץ התפשטה חיש מהר בכל שכונות העיר, בכי וצעקה נשמעו מכל בית. אנשים החלו לרוץ לבית הרב, רבים סרבו להאמין לבשורה המרה כי האב המסור, הרועה הנאמן, הלך לעולמו. אף הגויים שהעריצוהו הוכו בתדהמה. האמאם יחיא שהוקיר מאוד את "מלך היהודים" ישב דומם דקות ארוכות כששמע את הבשורה האיומה ולבסוף הפטיר "חבל על האבדה הגדולה שאין לה תחליף". רבי יחיא שימש כיועץ של המלך גם בעניינים אחרים שאינם קשורים ליהודים.
מסע ההלוויה
מסע ההלוויה היה הגדול ביותר שידעה יהדות תימן. הכל יצאו ללוות את רבם בדרכו האחרונה, בתוך הציבור נראו מוסלמים ביניהם נכבדים רבים. אחד מבניו סיפר כי חלק גדול מן הדרך הורם אל על ורגליו לא נגעו בקרקע מחמת הדוחק בסמטאות הצרות.
ההלוויה נמשכה משעה אחת בצהרים עד שקיעת השמש. ארכו של מסלול ההלוויה לא עלה על קילומטר אחד אך הוא נמשך 6 שעות. שבעים מספדים נאמרו באותו יום, בכל כמה צעדים עצרו את המיטה והספידו. גם בימי השבעה נישאו אין ספור הספדים ואלפים נהרו מכל רחבי תימן לנחם בבית הרב. כל מי שבא לנחם מצא את עצמו יושב על הרצפה ובוכה כבן המתאבל על אביו. כך הרגישו היהודים בתימן כלפי מורם ורבם הנערץ. וכעת הם נותרו כיתומים ללא אב כאשר מבחוץ נועצים הזאבים הישמעאליים את שיניהם החדות בכבשה הצחורה.
לא יפלא, אפוא, ששמו נישא ביראת כבוד בפי כל מי שהכירו או שמע עליו, גם היום שבעים ושתים שנה אחרי הסתלקותו בסערה השמימה.
תנצב"ה
כתיבת תגובה