מארי שלמה קרואני זצ"ל, נולד בסעואן בשנת – תרמ"ג, הוא עלה עם אבותיו מתימן לירושלים עם סבתו, הוריו ודודיו בשנת תרמ"ח., בהיותו ילד לפני שמונים שנה. מאז ועד יומו האחרון חי בעיר הקדש, ולא זז מפתחה כל ימיו. הוא החוליה האחרונה בשרשרת המפוארת של חכמי תימן, שקמו לקהילת תימן בשני הדורות האחרונים. תלמיד חכם שתורתו אומנותו. מלאכתו עראי ותורתו קבע.תורתו לא היתה תורת היחיד אלא תורת הכלל: מגיד שיעורים ומרביץ תורה בציבור השכם והערב. יחד עם הרבצת תורה נשא כל ימיו בעסקי הציבור שלא על מנת לקבל פרס. היה נאמן על קופות של צדקה ועל סעד ועזרה לעניי הקהילה ולנצרכיה. שירת את בני עדתו באמונה ובמסירות שלא על מנת לקבל פרס.פרנס נאמן. שררה והתנשאות ממנו והלאה. תפארת שבאדם ושביהודי. ביתו ריקם ורגל הבריות אינה פוסקת מפתח ביתו. ממעט בדיבור אך מרבה במעשים.טרוניה וקובלנה, בין מתחום עולמו הפרטי וביו מתחום עסקיו עם הציבור מעולם לא עלו מעולם על דל שפתיו.
כליל המעלות והמידות.ירא שמים המדקדק במצוה קלה כבחמורה. עניו ושפל רוח בתכלית, מצניע לכת עם אלקים ואדם ומאיר פנים לבריות. עבודתו כולה קודש לשמה: תורה לשמה ,עסקי ציבור לשמם, ללא שום פניה ומגמה של שכר,הנאה או כבוד. אף אומנותו שממנה מצא את לחמו, היתה מלאכת קודש: בתחילה סופר סת"ם, ולעת זקנה, כשחלש מאור עיניו, משרטט קלף וכורך ספרי קודש.
דמות מופלאה של פרנס שכל חייו קודש לשמים ולבריות. כל שעשה לאחרים עשה.לביתו ולעצמו לא עשה כלום. הוא לא ידע נחת ושלווה מימיו. חייו היו חיי עוני וצער. הוא יצא מן העולם, ובידיו לא דבק כלום ממנו.
טהור ונקי, צרוף ומזוכך לחיי העולם הבא.
מספרים כי סבתו זהרה, אשת סבו המנוח דאוד אלקרואני, שנפטר בתימן, היא שהניעה את בניה: דוד, סאלם, יוסף ויחיא ואת בנותיה: זהרה וסעידה, לעזוב את תימן ולעלות לציון. בדרך מיפו לירושלים, ב"באב אל- ואד", נפטרה. מאחר וזה היה ביום שישי, לפנות ערב, ולא היה סיפק להעלותה לירושלים ולקברה לפני כניסת השבת, קברוה במקום, באחת הנקרות.לאחר שבוע ימים והמשפחה התגוררה בעיר העתיקה ירושלים, חפשו מרבני הספרדים הותיקים בעיר, משפחה, שעלתה לא מכבר – ושקברה בדרך אשה בשם זהרה אלקרואני – הם דרשו להעלותה מיד מקברה ולטמנה בהר הזיתים. כי זה שלוש פעמים נגלתה אליהם בחלום והשביעתם לקברה בהר ציון. זה היה רצונה ומשום כך התאמצה ועזבה את גלות – תימן. המעשה נרשם בספרי "ועד הכולל לעדת הספרדים בעיה"ק.
אביו, ר' דוד, שהיה בנאי, ואמו חנה (=סלאמה), שהיתה עקרת- בית,דאגו לגדלו ואת שתי אחיותיו: חמאמה ובדרה. זה היה בתקופת הטורקים- תקופה של רעב ומצוקה, דלות ועוני. מאחר וראו כי הילד עדין ובישן ולא יצלח למלאכה גופנית, החליטו ללמדו מלאכה קלה ונקיה. למד תורה ומלאכת הכתיבה אצל הרב יחיא בר' יוסף אל-צארום זצ"ל ונעשה סופר סת"ם ממדרגה ראשונה. אחר עקר את מושבו לשכונת הבוכארים ולבסוף לשכונת נחלת צבי-תימנים, על יד מאה שערים. כשהגיע לפרקו, השיאוהו הוריו בגיל שמונה עשרה, בשנת התר"ס לב"ע לבדרה בת ר' יחיא אלנהארי הלוי. ועל הכתובה חתומים: 1. הצעיר יוסף בן כה"ר שלמה מסעוד יצ"ו, ס"ט. 2. הצעיר יחיא בן כה"ר יוסף צארם, ס"ט.
התרועע עם הר"ר יחיא עבאהל הלוי, שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק ולמד ממנו את מלאכת השחיטה. כאן באה תקופה קשה בחיי המשפחה ובחיי הישוב העברי כולו. פרצה מלחמת העולם הראשונה. בשנים תרע"ד- תרע"ח סבלו נדודים. הצבא הטורקי גיס לצבאו נגד האנגלים, כל בחור בישראל. מפחד המלחמה עקרו ליפו ומשם לזכרון-יעקב. תקופת ניל"י זעזעה אותם, רבים לא חזרו מהמלחמה או שנעדרו לבלי שוב לחיק משפחתם. רבים יותר מתו מתחלואים ומכפן. לא היו רופאים ולא היה מזון. נברו באשפתות. קליפות אבטיחים או תפוזים היו מנת חלקם. זקנים וילדים נספו בהמון. גם הוריו נספו. אנגליה כבשה את הארץ. והוא עם משפחתו חזרו לירושלים לגור בבית הוריו.
הימים שלאחר המלחמה, היו קשים מנשוא. אין ביקוש לספרי תורה, תפילין ומזוזות, הקלף יקר, עפצים לדיו-סופרים לא היה בנמצא. הגידים עלו ביוקר. לא היתה ברירה כי אם למצוא מקור פרנסה חדש. רֵע היה לו וידיד בן השכונה, מורי יוסף ג'מאל. התפרנס מלימוד דרדקי בביתו. שניהם החליטו לארגן סביבם כמנין אנשים או יותר ולנסות מזלם, כאבותינו בימי קדם – להיות רועי צאן בישוב החדש הר- טוב (-ערדוף), דרומית לבית לחם. תחבורה – ברכבת. בשנים תרפ"א – תרפ"ב, נעשו לרועי צאן. חליפות היו באים למשפחותיהם ושמחים כי יש חלב, חמאה וגבינה. ה"לבן" – עבר לסוחר, אך הם לא עשו חיל ולא החזיקו מעמד זמן-רב. פרעושים ורמשים קשים היו מנת חלקם בין גדרות הצאן. הם הפסידו וחיסלו את העסק.
נוסף להיותו מוהל, עורך חופה וקידושין. השתדל כל ימי חייו להיות מושלם, בכל המעלות ומומחה לכל דבר שבקדושה, והיה אחד מרבני וגאוני הדור. יצק מים ע"י הרה"ג המקובל שלום יוסף הלוי אלשיך והר"ר יודא חבשוש ומורי יוסף צפירה זצ"ל, היה מנהיג, רב פעלים, חזן וגבאי ראשי בביהכנ"ס של יחיא עמר ע"ש ר' שלום שבזי זיע"א. הרביץ תורה ברבים. היה חבר ועדת "קופת עוזרי חולים", לעדת התימנים בירושלים, מיסודה של "הסתדרות עזרת נשים תימניות אשר בברוקלין". הוא היה אומר : "כך היו אומרים בתימן – כל שאינו יודע שכ"ם קצ"ב (=שחיטה, כתיבה, מילה, קידושין, ציצית, ב'רכות), הריהו כחמור יאכל "קצב" (=קנים).
וכדרכם של צדיקים וענווי עולם הוא דאג לחולים ולעניי העדה, קיים ישיבה לזקנים לת"ת ועשה חסד ואמת. כל ימיו דאג לחנך את בניו לתורה וחסך מפתו לתת לבני ביתו לחם ושמלה. אחותו חמאמה שליט"א (קראוני) אלמנתו של ר' יהושוע ברמן ז"ל – תמכה בו כל ימי חייו ובלבד שיקדיש את עצמו לתורה ולמעשים טובים, וכך עשה.
בעשירי בכסלו השיב נשמתו לבוראו, בשיבה טובה.
תנצב"ה
כתיבת תגובה