מהלכות תענית אסתר
על פי שתילי זתים חלק שמיני עם הפירושים זית רענן וסביב לשולחנך, העומד לצאת לאור בקרוב בעזהי"ת
א] מתענים בי"ג באדר. ואם חל פורים ביום ראשון, מקדימים להתענות ביום חמישי א. וכל האנשים והנשים הבריאים, יתענו ולא יפרשו מן הציבור ב. ואפילו מי שהולך בדרך או עוסק במלאכה וקשה עליו התענית, יתענו ג:
ב] יולדת תוך שלושים יום ללידה, אפילו אינה מניקה, ואפילו לא אמרה צריכה אני לאכול, לא תתענה ד. ואפילו אחרי שלושים יום, כל זמן שיש בה חולשה ועדיין לא נתרפאה מן הלידה, אם אמרה צריכה אני, אינה מתענה. אבל לאחר שחזרה לבריאותה, אם לא אמרה צריכה אני, מתענה לאחר שבעה ימים מן הלידה ה:
ג] מעוברת ו ומניקה ז, אף שהן עצמן אינן מצטערות מן התענית, לא יתענו, מפני צער הולד ח. ואינן צריכות לפרוע התענית ט. ומכל מקום הגם שמותר להן לאכול, ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד י:
ג] חולה שאין בו סכנה, ואפילו כואבי עינים, אם מצטערים הרבה לא יתענו יא. ויש אומרים שלאחר שיבריאו צריכים לפרוע את התענית. ויש אומרים שאינם צריכים לפרוע, וכך נתפשט המנהג יב:
ד] מי שהיה בדרך ושכח שמתענים ביום חמישי (כדלעיל סעיף א), ואכל ושתה, ובלילה בא לביתו ושמע שהעולם התענו היום. יש אומרים שיפרע ויתענה למחר בערב שבת יג. ויש אומרים שאינו חייב לפרוע יד. וכן המנהג טו:
ה] אם יש מילה בתענית אסתר, אפילו כשהקדימוה ליום חמישי, מנהגינו שאין עושים את הסעודה אלא בלילה טז:
ביאורים והערות
א שו"ע סי' תרפו ס"ב. ב הגהת רמ"א שם. ובפרט שלדעת רבים מן הפוסקים, צום זה אינו קל משאר ארבעה צומות אלא שווה להם, ואולי אף חמור מהם. ששאר צומות תלוי ברצונם, וצום זה הוא מדברי קבלה, וכנזכר במגילת אסתר, וכדלקמן הערה ט והערה יג. ג שת"ז שם סק"ו. והוספתי או עוסק במלאכה, ופשוט. ד שו"ע סי' תקנד ס"ו, ושת"ז שם סק"ט וסק"י. ה שת"ז וז"ר שם סקי"א. ו אפילו בשלושה חדשים ראשונים. ז כל כ"ד חודש, שהוא זמן הנקה, וחלב אמו אז הוא עיקר מאכלו של תינוק. וצל"ע כשאינו עיקר מאכלו, וכמו שמצוי בזמנינו, האם נחשבת כמניקה הפטורה משום צער הולד, גם אם המניקה אינה מצטערת. או דלמא כיון שאינו עיקר מאכלו של הולד, אינו מצטער, ואין לפוטרה אא"כ היא מצטערת, וכמו שכתב הרמ"א. ח שו"ע סי' תקנד ס"ה, ושת"ז שם סק"ח, וכמו שציין שם בסי' תרפו סק"ה. ט הנה רמ"א בהגהה שם בסי' תרפו כתב וז"ל, ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון מעוברות או מניקות, או חולה שאין בו סכנה, ואפילו רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו, ויפרעו אח"כ, ע"כ. משמע דיפרעו דקאמר, קאי נמי אמעוברות ומניקות. ונראה שלא כתב רמ"א כן אלא לשיטתו, דס"ל דאין להקל להן אא"כ מצטערות הרבה, נמצא שבעצם יש עליהן חיוב שלא לפרוש מן הציבור, אלא שעכשיו פטורות הן מחמת צערן. הלכך לאחר שיסתלק הצער, צריכות לפרוע התענית. וכדין חולה שאין בו סכנה וכואבי עינים. אבל לשיטת השת"ז דס"ל דמעוברות ומניקות פטורות הן בעצם אפילו אינן מצטערות כדלעיל בסמוך, אין בהן דין פריעה כלל. וכ"כ המשנ"ב שם סק"ה, דאליבא דהרב ישועות יעקב שהבין בדעת רמ"א שמעוברת פטורה אפילו אין לה צער, אינה צריכה לפרוע. אלא שסיים שמדברי הב"ח לא משמע כן, עיי"ש. ר"ל שאין חילוק בזה, אלא אפילו מעוברת אחרי שתרגיש טוב והיא לא מניקה, חייבת לפרוע. והמעיין בב"ח יראה שלא החמיר בזה אלא משום דס"ל דצום זה מדברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה. ודלא כמ"ש מרן בב"י בשם שב"ל, שהוא מדרבנן ויש להקל בו, עיי"ש [ויובא לקמן הערה יד]. ומשמע דלדעת מרן דס"ל שצום זה מדרבנן הוא, אין בו דין פריעה כלל, אפילו בכואבי עינים המצטערים, וכ"ש במעוברת וכיו"ב. והשת"ז הגם שציין בסק"ה לדברי הב"י, וברור הדבר שכוונתו לומר דמרן פליג על רמ"א, מ"מ כיון שהעלה דברי הרמ"א בזה ורק ציין לעיין בב"י, משמע דלמעשה ס"ל להחמיר בזה לעניין חולה שאין בו סכנה וכואבי עינים. ולעניין מעשה, בזמנינו לא נהגו לפרוע כלל, עיין בשו"ת דברי יצי"ב או"ח ח"א סי' רצא. וכן שמעתי בשם הגרח"ק שליט"א. י שו"ע שם בסי' תקנד. יא הגהת רמ"א שם בסי' תרפו. יב נתבאר לעיל בסמוך הערה ט. יג שו"ת שבו"י ח"ג סי' נ. וטעמו, לפי שיש לקיים מצות הצומות וזעקתם הכתובים במגילה, שהם כדברי תורה, וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות תענית הל"ה. ושכ"כ בשו"ת מהר"ש הלוי סי' יא. [וכ"ה בב"ח]. וכמו דאסמכו חכמים על הקרא זמן זמניהם, זמנים הרבה תיקנו להם חכמים לעניין קריאת המגילה, גם התענית הוא בכלל זה, עיי"ש. יד מרן בב"י כתב בשם שב"ל בשם רש"י, מעשה היה ואירע פורים באחד בשבת, וקדמו הציבור להתענות בחמישי כמנהג. ובאת אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון, ושאלה לרבינו אם היא יכולה להתענות למחר ולאכול היום מפני טורח הדרך. ואמר רבינו, תענית זה אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג בעלמא, שהרי תענית אסתר ומרדכי היו בימי הפסח (כדאיתא במגילה דף טו ע"א). ואם נפש אדם לומר [הרי כתוב] (אסתר ט, לא) דברי הצומות וזעקתם, אין זה פירושו [שקיבלו עליהם להתענות קודם לפורים. אב"מ]. אלא כך פירושו, על דבר הצומות והצעקות שעברו עליהם בימי המן, קיבלו עליהם ימי הפורים לזכר להם לדורות הנס. [ר"ל שלזכר הצומות קיבלו עליהם את ימי הפורים, אבל לא את התענית. אב"מ]. ואעפ"כ אסור לו לאדם לפרוש מן הציבור, משום לא תתגודדו ע"כ. ומבואר מדבריו שא"צ לפרוע התענית, ודלא כסברת רמ"א דלעיל הערה ט. וביסוד מחלוקת מרן ורמ"א בזה, נראה לומר דרמ"א ס"ל שצום זה הוא מדברי קבלה, שהם כדברי תורה, וכמ"ש הב"ח ומהר"ש הלוי והשבו"י דלעיל הערה יג. ולכן הם סוברים שיש להחמיר בו כשאר צומות. משא"כ מרן ס"ל דצום זה הוא מדרבנן, וקיל טפי. וכיון שצום זה אינו חובה, אינם צריכים לפרוע. ובדעת השת"ז, עיין לעיל הערה ט. טו נתבאר לעיל הערה ט. טז הנה דעת רמ"א בהגהה שם, דכשחל פורים ביום ראשון שמתענים ביום חמישי שלפניו, אם חלה מילה ביום חמישי, כל האנשים הקרואים לסעודת המילה מותרים לאכול, וכל האוכלים צריכים להתענות למחר בע"ש [מלבד שלושת בעלי הברית, שאינם צריכים לפרוע, לפי שיו"ט שלהם הוא, וכמ"ש מרן בסי' תקנט ס"ט לעניין מילה בת"ב שנדחה ליום ראשון, שבעל הברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ואינו משלים תעניתו, עיי"ש. וה"ה לשאר תעניות שנדחו, כמ"ש השת"ז שם סקכ"ה]. מיהו הט"ז סק"ב כתב דאין לסמוך על רמ"א בזה, שהרי אין מתענין בע"ש מפני כבוד שבת. ואע"פ שנפסקה הלכה דבע"ש מתענה ומשלים, זהו דוקא כשבא זמנו הקבוע לו בע"ש. אבל כשהוא נדחה מזמנו, אין קובעין לו בע"ש. לכן יעשו את הסעודה בלילה, עיי"ש. וכתב עליו הפמ"ג במש"ז דהמיקל לנהוג כדעת רמ"א, לא הפסיד. וכן הסכימו רבים מן האחרונים. מיהו דעת מהרי"ץ אינה כן, שכתב בשו"ת פעו"צ ח"ג סי' קמז (הביאו הרב שושנה"מ וסידרתיו בסי' תקנט ס"ט) שהמנהג בתימן כפי מה שראה כמה פעמים לפני רבותיו, שלא רצו להתיר אפילו לאבי הבן לאכול מבעוד יום, אפילו בי"ז תמוז שנדחה ליום ראשון, וכ"ש בת"ב דחמיר. וצ"ל שהם מפרשים דהא דכתב מרן ואינו משלים, לאו חיובא הוא אלא רשות. ועוד, דהאיי ברייתא לא הביאוה הרי"ף והרמב"ם, משמע דלאו הלכתא היא, עיי"ש. ולדבריו נראה דה"ה לתענית אסתר שהקדימוה ליום חמישי, אפילו בעלי הברית צריכים להשלים התענית, וכ"ש הקרואים, ודלא כסברת רמ"א. ועיין לעיל הערה ט. [ונראה שמהרי"ץ מחמיר בזה אפילו יותר מהט"ז, דהט"ז אפשר שלא חלק על רמ"א אלא לעניין הקרואים, אבל מודה שבעלי הברית מותרים לאכול, וכדעת מרן בהלכות ת"ב. וכן מוכח להדיא מדברי המשנ"ב סק"ז שהבין כן בדעת הט"ז. ואף שכתב הט"ז שיעשה הסעודה בלילה כמו ביוה"כ ות"ב, ונמצא שדימה את שניהם להדדי, וכשם שביוה"כ לכו"ע גם בעלי הברית אסורים לאכול, ה"ה בת"ב. ודלא כהמשנ"ב. מ"מ קצת יש לדחות, דאפשר דלא קאי הט"ז בת"ב אלא על הקרואים. ותדע, שהרי בהלכות ת"ב לא חלק הט"ז על מרן, משמע שהסכים עמו, ודו"ק. ובז"ר שם בסימן תקנט סקכ"ה כתבנו שהמנהג להחמיר בזה כדעת מהרי"ץ. וא"כ העצה שכתב הט"ז לעשות את הסעודה בלילה, עצה טובה היא. וכן נוהגים רבים בזמנינו, בין בתענית שנדחית בין בתענית שלא נדחית, שעושים את המילה סמוך לערב מבעו"י. ואח"כ מתפללים ערבית, ובצאת הכוכבים עושים את הסעודה.
כתיבת תגובה