ענף א
כתב מרן בשו"ע או"ח סי' קיד, ס"ד: אם אמר מוריד הגשם בימות החמה, מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה, ואם סיים הברכה חוזר לראש התפלה. ואפילו במקום שצריכים גשם בימות החמה, אם הזכיר גשם במקום טל, מחזירין אותו. (וכן אם הזכיר גשם וטל נמי מחזירין אותו).
ובשתילי זיתים סק"ח כ' על הא דחוזר לראש הברכה וז"ל ואע"ג דבעלמא אמרינן דחזרה תוכ"ד הוי חזרה חוץ ממימר ומגדף וכו' בכגון הא דא"א לתקן בענין אחר אלא בחזרה הוי חזרה ואפילו שלא בתוכ"ד דהא מיהת חוזר הוא ואינו רוצה במה שאמר מתחילה וקמי שמיא גליא דחוזר וחזרתו חזרה (מע"מ). עכ"ל.
מקור דברי רבינו השתילי זיתים
והצ"ב בדבריהם
והוא במעדני מלך (מעדני יו"ט) ברכות פ"ד הי"ד אות נ' וז"ל: וא"ת ומאי תקנתיה בחזרה כיון שכבר קילל, ומפנ"כ כתב המרדכי בריש תענית דנראה לרבינו דלא מחזירים אותו לראש אלא כלומר גוערים בו ומוחין בו שלא יאמר יותר דתימה הוא לומר מחזירין לראש הברכה כי מה יועיל הלא כבר אמר אותו ע"כ, ואני בעניי אומר שאינו תימה כלל דהא בעלמא אמרינן דחזרה תוכ"ד הוה חזרה חוץ ממימר ומגדף, ואי בעלמא דאע"ג דיש שאמרו חוץ מ"מ בכל הוי חזרה תוכ"ד, א"כ אף אנו נאמר דהכא בכגון הא דא"א לתקן בענין אחר אלא בחזרה דהויא חזרה ואפי' שלא בתוכ"ד דהא מיהת חוזר הוא ואינו רוצה במה שאמר מתחילה וקמי שמיא גליא דחוזר וחזרתו חזרה עכ"ל.
ולכאורה תימה דמלשון המהרד"ם מבואר דהקושיא היא למה לא מועיל חזרה תוכ"ד ותי' בכגון הא וכו', ואילו במעד"מ מבואר דהקושיא אינה אלא איך מועיל כלל לחזור מאחר שכבר קילקל הברכה, ותי' שמועיל לחזור אך לכאורה לא מפו' בדבריו שלא מהני תוכ"ד. ובאמת שדברי המעד"מ עצמם סתומים וצ"ב, א. מה כוונתו באומרו ואי בעלמא וכו' א"כ אף אנו נאמר וכו' דלכאו' מה השייכות בינהם שלכן נאמר אף בענינינו שמהני חזרה ב. מש"כ דא"א לתקן בענ"א מהו 'הענין אחר'.
והנה ממש"כ "דהא בעלמא אמרינן דחזרה תוכ"ד הוה חזרה חוץ ממימר ומגדף, ואי בעלמא דאע"ג דיש שאמרו חוץ מ"מ בכל הוי חזרה תוכ"ד", אחר ההתבונות בדבריו נראה דכונתו לומר דבעיקר דין חזרה תוכ"ד היה צריך להיות דלא מהני כמו במימר ומגדף, ומ"מ הדין למעשה דמהני בכל מקום (מהטעם שיבואר להלן), וע"כ אף אנו נאמר וכו'.
מח' הראשונים בעיקר דינא דתוכ"ד
ובכדי להבין דבריו נקדים מחלוקת הראשונים בב"ב (דף קכ"ט ע"ב) בדין תוכ"ד, דברשב"ם (ד"ה לבר מעבודת כוכבים) כ' וז"ל שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים וכדאמרי' נמי בעבודת כוכבים שקץ תשקצנו דאע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור עכ"ל, וכן הר"ן בנדרים דף פז ע"א (ד"ה והלכתא באה"ד) וז"ל אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהני עכ"ל, ומבואר מדבריהם דמדאורייתא מהני חזרה תוכ"ד בכל מקום ושאני הני דחמירי וכמו שביאר הר"ן הסברא.
אמנם הר"ן שם הביא דברי הרמב"ן בשם ר"ת דהא דמהני חזרה תוכ"ד תקנתא דרבנן הוא וז"ל וראיתי לרבינו משה בר נחמן ז"ל בפרק יש נוחלין שכתב בשם ר"ת ז"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי תקנתא הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני עכ"ל. ובשיטה מקובצת בבא בתרא שם וז"ל, פירש רבינו תם ז"ל הטעם דתוך כדי דיבור כדיבור דמי לפי שפעמים שהתלמיד מוכר או קנה כו' (יעויין בר"נ נדרים דף פ"ז). ובשם הרב אב"ד אמרו דכיון דאמור רבנן שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר, ומשמע לי מדבריהם דרבנן הוא דתקון הכי אבל בעכו"ם וקידושין העמידו אדאורייתא דהפסק הוא ולא כדפירש רש"י ז"ל דחומרא מדרבנן בעלמא הוא. משיטה לנ"ל, עכ"ל, נמצאנו למדין דשיטת הרבה ראשונים דהא דמהני חזרה תוכ"ד תקנה דרבנן הוא.
ביאור דברי המע"מ
ולפ"ז א"ש מש"כ המעד"מ 'דאף שיש שאמרו חוץ' וכו', היינו דמדאורייתא לא מהני, 'מ"מ בכל הוי חזרה' היינו משום תקנה דרבנן, 'אף הכא דא"א לתקן בע"א מהני חזרתו'. ופשוט דאין כונתו לומר דמעיקרא היה צריך להיות דין הטועה בברכה ומקלקלה כדין מימר ומגדף דאין יכול לחזור, מטעם דאף הכא חמור הוא ומקלל, כמו מגדף, אך כוון דא"א לתקן בע"א הוי חזרה, זה אינו מכמה טעמי א. ודאי דאין דינם שווה, לא מבעיא לשי' ר"ת דדווקא בדאורייתא העמידו כמעיקרא דלא הוי חזרה והכא דרבנן הוא, ואף לשי' הר"ן דכוון דחמירי החמירו רבנן, אינו דומה דהתם חמור הרבה דמגדף ממש ואמירת הגידוף בפנ"ע היא, משא"כ הכא דתוך כדי הזכרת השבח טעה, ועוד דלא שייך טעמא שמבואר בר"ן דהא דלא מהני חזרה תוכ"ד בהנך דברים דאחמרו בהו רבנן מטעם שאין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, דהכא נתקל דיבורו תוך כדי הזכרת השבח, ב. אף את"ל דדמי א"כ למה באמת נתקן דיוכל לחזור עד כמה שאכן דומה למימר ומגדף נעמיד דינו כמותם, ג. ועוד לפי"ז לא תתבאר כונתו במש"כ דא"א לתקן בענין אחר אלא בחזרה, אטו יש תיקון אחר מלבד חזרה תוכ"ד.
אמנם לפי דרכינו יתבארו דבריו דהנה החיסרון בכאן דמחזירין אותו לראש הברכה, משום דהזכרת גשמים בימות החמה קללה הוא ובזה שמזכיר קללה בברכתו קילקל בירכתו וע"כ חוזר לראש דוקא, וזה מש"כ המע"מ 'דא"א לתקן בע"א' דאף אם יחזור תוכ"ד לא יהני דאכתי ברכתו מקולקלת, וק"ו דלאחר כדי דיבור לא יהני חזרתו לומר מוריד הגשם מה"ט, ועכ"פ אכתי יש תקנה גם בזה שהרי הוא דין 'מחזירין אותו' וע"כ מהני אף לאחר כד"ד שיחזור ומשום דהוי דין בברכה, דכל עוד שנזכר כשאוחז בברכה צריך לתקנה, ותיקונה שיאמרנה מתחילה ותיחשב לו כברכה חדשה.
ואכתי צ"ב דאמאי מהני לאחר כדי דיבור, והנראה בביאור הדברים דהנה תרי גווני דיני חזרה איכא א. דין חזרה דתוכ"ד שמהותו לתקן דיבורו, והיינו אף אם הדיבור הראשון סותר לדיבור השני חשיב כאילו לא אמר כלל הדיבור הראשון אלא רק את הדיבור השני, וזהו ענין תיקון שכוחו יפה לשנות את המצב הקודם. ב. דין חזרה בשכח ולא הוסיף וכדו' כגון שכח יעלה ויבוא ולא סיים תפילתו דחוזר לרצה, דמהות החזרה אינה תיקון הברכה אלא להשלים את אשר חיסר בברכה זו, וזוהי הוספה גרידא על מה שגרע ואי"ז ענין תיקון.
ובעניננו דמחזירין אותו היינו כדין א' שצריך לתקן את אשר עיוות, דאם לא כן אלא רק היה צריך להוסיף ולשנות למוריד הטל למה חוזר לראש יתקן במקומו, אלא ע"כ שדעתו בזה למתקן ולמחדש הברכה. ומש"כ דמהני חזרה אף לאחר כדי דיבור ר"ל דמהני כמו דין חזרה תוך כד"ד, והו"א דדוקא היכי דחזר לראש הברכה תוכ"ד מהטעות חשיב שמתקן הברכה כיון שדעתו בזה למתקן ולמחדש הברכה.
ולאפוקי מזה כתב המע"מ דה"ה אחר כד"ד וזהו שכתב 'ואפי' שלא בתוך כד"ד דהא מיהת חוזר הוא', היינו שחוזר לראש הברכה 'ואינו רוצה במה שאמר מתחילה וקמי שמיא גליא דחוזר', כוונתו להכריח דמה שחוזר לראש הברכה, משום חידושה ותיקונה הוא ולא משום הוספת והשלמת דבר החסר, דאל"כ אי"ז חשוב שמתקן אלא שמוסיף כעת מה שלא אמר קודם וחדא ברכה אריכתא היא, אלא ודאי דחזרתו חידוש הברכה ותיקונה הוא.
*
בעיקר הסברא בדין מחזירין אותו
ובדברי האח' בזה
ולכאו' הא דלא מהני חזרה תוכ"ד תליא בעיקר הסברא בדין דמחזירין אותו, דהנה יש שביארו (דמשק אליעזר וכ"נ מהפמ"ג והגר"ז) דאין זה דין חזרה כלל, אלא צריך לתקן את אשר עיוות היינו שברכתו קיימת אלא שצריכה תיקון, דאילו היה מדין חזרה כמו סח וכיוצ"ב, היה הדין שצריך לחזור לראש התפלה, אלא ודאי דאין זה דין חזרה אלא שצריך לומר הברכה כתיקונה.
והחזו"א כ' דאמנם דין חזרה הוא ולא רק תיקון, דכיון דקלקל המטבע צריך לחזור ומ"מ אינו חוזר לראש התפילה דאין אמירת משיב הרוח חשיב הפסק אלא כתפילה שאינה מן המטבע, ולא דמי לשח וכדו' דחשיב 'הפסק' ומכיון דג' ברכות כחדא ברכה נינהו צריך לחזור לראש, משא"כ בענינינו אין גריעותא במה שבין ברכה לברכה בג' ברכות הראשונות אמר המטבע שאינו מתוקן כיון שאין זה הפסק כלל, אלא שאמר בין ברכה לברכה מטבע פסול, ואף שאין מצטרף אמירתו השניה כתיקון לשוויה ברכה אריכתא, מ"מ שם תפילה עליה ולא חשיב הפסק וסגי במה שחזר ואמר את אותה הברכה במטבע מתוקן.
[אך יעו"ש שהקשה דכיון דג' ראשונות חשובות כאחת, א"כ כמו דבברכה ראשונה אם יוסיף בתוך הברכה דבר הפוסל את המטבע כיון שזה נכלל בתוך הברכה חוזר לראש, אף בג' ראשונות נימא כן, וכתב דצ"ל דלענין זה אינם חשובות כאחת.
ולכאו' לדינא גם נ"מ איכא בינייהו, דאילו להבנת הדמש"א ודעימיה מאחר שאינו מדין חזרה לכאו' אי"צ דווקא לחזור לראש הברכה דאי"צ אלא היכר בעלמא שהוא מתקן, ולזה מספיק שיחזור רק ק מ-רב להושיע, אך להבנת החזו"א כיון דדין חזרה הוא צריך לחזור בדוקא לראש הברכה וצ"ע].
ולדברי הדמשק אליעזר למה לא יהני לתקן תוכ"ד כוון דכל דינו הוא לתקן, דדווקא לשיטת החזו"א כיון שדינו לחזור משום שהפסיד את המטבע, ומאחר שדבריו המפסידים נכללים במטבע דסוף כל סוף נאמרו כבר, מה יהני שיתקן דמ"מ המטבע הופסד, וע"כ דינו לחזור ולומר הברכה במטבע מתוקן ולא מהני לחזור ולתקן תוכ"ד. ונראה דאפי' לדמש"א ודעימיה דאין דינו לחזור לראש הברכה מצד שהפסיד ברכתו, אלא דצריך לתקן את אשר עיוות במטבע ברכתו, ג"כ לא יהני לחזור תוכ"ד, דבמה שמוסיף מיד ואומר מוריד הטל אין בזה היכר שמתקן, אלא נראה שיש כאן הוספת שבח בעלמא, וע"כ דינו דוקא לחזור לראש הברכה, דבכך יש היכר שמתקן המטבע.
ראיה לביאור הנ"ל בדברי המע"מ מחיבורו מלבושי יו"ט על הלבוש
ואתינן לביאורינו בכוונת דברי המע"מ דאין כוונתו לומר דמהני חזרה בתוכ"ד אלא דמהני חזרה לראש הברכה אפי' לאחר כד"ד לאפוקי דעת המרדכי דלא מהני חזרה כלל, וראיה לדבר דהנה כתב הלבוש כאן וז"ל: וחוזר לראש הברכה אע"פ שכבר אמרו ואינו מתוקן כלום בחזרה והוי כמו מעוות שלא יוכל לתקון, מ"מ מגלה הוא דעתו בחזרתו לראש הברכה שאינו מבקש הגשם עכ"ל. וכתב על דבריו במלבושי יו"ט וז"ל: וקמי שמיא גליא והוי כחוזר בתוכ"ד דמהני בכל הדברים אעפ"י שבמימר ומגדף וכו' ל"מ הכי נמי מהני אפי' שלא בתוכ"ד כך נראה לי עכ"ל, הרי דבריו ברור מיללו דעל מה שכתב הלבוש דחוזר לראש הברכה, הוי כחוזר בתוכ"ד, היינו דאותו דין דמועיל בחוזר תוכ"ד מהני הכא לחוזר לראש הברכה, וכמו שהארכנו לבאר זאת לעיל, הרי לך כוונתו בדבריו במע"מ על דברי הרא"ש, דודאי מה שהתכוון לומר במלבושי יו"ט על הלבוש התכוון ג"כ לומר בחיבורו על הרא"ש הוא המע"מ, שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במק"א.
ואע"פ דמלשונו במלבושי יו"ט עדיין יתכן לומר שאף שאין זו כוונתו לומר שמהני חזרה בתוכ"ד, אבל מ"מ נילף מאחר כדי דיבור לתוך כד"ד דכ"ש דמהני, וכל מה שבא לחדש דאף אחר כד"ד מהני כבתוכד"ד דעלמא, ואע"פ שאי"ז בתוכ"ד כבעלמא, כאן הוי כתוכ"ד. עכ"פ לפי משנ"ת בדבריו במעד"מ נראה דס"ל דלא מהני חזרה תוכ"ד, וילמד סתום מן המפורש.
אמנם בח"א כלל כ"ד סעי' י"ד בנשמ"א נראה שהבין דברי המע"מ דמועיל חזרה תוכ"ד עיי"ש. וכן התורת חיים סק"ה הביא הא"ר בשם המע"מ דמהני חזרה תוכ"ד.
*
ביאור דברי רבינו השתילי זיתים
ועתה נבא לבאר דברי רבינו השתילי זיתים מה שהביא מדברי המעד"מ, דנראה שהבין מדברי מרן דלא מהני חזרה תוכ"ד והקשה א. למה לא מהני תוכ"ד, ב. איך מהני לאחר כד"ד הרי בכ"מ מהני חזרה דוקא בתוכ"ד, וע"ז תירץ והביא מסקנת המע"מ דמהני תיקון רק בגוונא שחוזר לראש הברכה וחשוב ברכה חדשה (ובזה מתורץ שני הקושיות), והא דלא הקשה קושית המע"מ למה מהני בכלל חזרה, נראה דכיון דמפורש בשו"ע דין זה בפשיטות דמהני לא טרח להאריך בזה, אבל בדין דתוכ"ד שהוא חידוש והוספת דין, וגם דהיה אפשר לטעות דמהני תוכ"ד, בזה ביאר דבריו.
ועדיין צ"ב דמשמע דייק לה מדכתב מרן מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה, ומהא דהוסיף וחוזר לראש הברכה ש"מ דדוקא לראש הברכה ולא מועיל תוכ"ד, (שכן הציון קאי על מילות וחוזר לראש הברכה). ולכאורא צ"ב דלכאו' מרן לא בא לאפוקי בדבריו תוכ"ד, אלא בא לאפוקי דעת הרמב"ם דבכה"ג חוזר לראש התפילה כוון דג' ראשונות חשובות כא' אף לענין זה חשיבי כא' וחוזר לראש התפילה, ומרן פליג ולכן הוסיף דחוזר לראש הברכה.
ענף ב
האם בשאלה הדין נמי כהזכרה בזה
ומעתה יש לנו לדון להנך שי' דהתבאר בדבריהם דלא מהני חזרה תוכ"ד בהזכרה, אי ה"ה בשאלה [שאמר ותן טו"מ בימוה"ח] לא יהני חזרה תוכ"ד או"ד שאלה שאני, ובאמת יש מקום לחלק דבהזכרה לא מהני ובשאלה מהני, דדוקא בהזכרה ששם אומר תואר שבח לקב"ה אז אם אומר תואר שהוא קללה חשוב שהברכה מקולקלת משא"כ בשאלה אין עצם דיבורו קללה אלא שמבקש דבר שלא ראוי שיהיה, כל כה"ג אינו חשוב "קללה" דקללה היא ביחס למשהו היינו שאומר שם תואר שלילי על זולתו, [ואפשר זו כוונת המשנ"ב בסקכ"ד גבי מקום שצריכין לגשם בימוה"ח דא"א מוריד הגשם ואם אמר חוזר ואילו גבי שאלה כה"ג אי"צ לחזור, וחילק המשנ"ב בשם הח"א דשאני הזכרה דשבח הוא ואין דרך (לשון הח"א דאין שייך) להזכיר שבח בדבר שהוא קללה בשאר מקומות, ויש לדחות דכונתו דשבח הוא כללי משא"כ שאלה דהוא בקשה לפי צורך האדם.] וכבר עמד בזה החילוק בשו"ת שבט הלוי חלק ו סט"ז.
ויש לברר סוגיא דתענית דף ב' בנוגע לסברת החילוק הנ"ל, דהנה נחלקו ר"א ור"י אם מזכיר גשם בחג, ובגמ' א"ל ר"י והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה, א"ל ר"א אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה, כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן ע"כ. דמדברי ר"א חזינן סברא הפוכה ממש"כ, דהזכרה קילא טפי דדווקא גבי שאילה שייך סימן קללה ואילו גבי שבח אין גריעותא, דהשבח מתייחס לזמנו הראוי כשם שתחיית המתים מתייחסת לזמנה.
ובאמת יש להבין במה נחלק ר"י, דהנה פי' השיטה לבעל הצרורות טעמא דר"י וז"ל ולדידי אף אותו ריצוי אין לומר כי קרוב לשאלה הוא עכ"ל ומבואר בדבריו דמסכים עם עצם סברת ר"א דהשבח מתייחס לשעתו, אך מכיוון שריצוי קודם שאלה ושאלה ודאי אין להזכיר אף הזכרה שהיא קרובה לשאלה דמרצית אין לומר.
אמנם הריטב"א ביאר סברת ר"י באופן אחר וז"ל אלא ודאי שאין לומר לשון זה אלא כשהדבר ראוי לשעתו, וגם אינו ראוי לאומרה בלשון בעונתו כי חסרון הוא בהזכרה לומר כן ומוטב שיאחר הזכרה זו עד זמן הגשמים עכ"ל.
פי' דאילו לר"א מוריד הגשם קאי עונתו כמו מחיה המתים כנ"ל (או אף שיאמר מפורש בעונתו) ופליג ר"י דאין ראוי כלל להזכיר דבר שאינו ברכה כעת כיוון שאין מפורש בלשון זה דקאי אעונתו, משא"כ מחיה המתים כל זמן שעתו הוא רק שעדיין לא זכינו לזאת, וא"ת נימא "מוריד הגשם בעונתו" ע"ז כ' דחסרון בהזכרה לומר כן, פי' דכשמזכיר שבח ומגביל את השבח שהוא רק לזמן מסוים מקטין את מעלת השבח, ועדיף לא לאומרו כלל מלאומרו בצורה שנשמע כביכול שאין שבחו של מקום תמידי. וכן נראה מפי' הרא"ה וז"ל, וכל שאינו סימן ברכה אינו ראוי להזכרה כלל לדעת ר"י עכ"ל.
מבואר מכ"ז דר"י ס"ל דכוון דהשבח מתייחס לזמן ההווה אין ראוי להזכיר דלהיפך סימן קללה הוא ושפיר דברינו הנ"ל שרירין וקיימין.
אלא דאין נראה כן לדינא מכמה טעמים: א. בב"י ובב"ח בסי' קי"ז מבואר דהא דבשאלה מחזירין אותו נלמד ק"ו מהזכרה דבשאלה מיקל טפי דהיינו קללה יותר, ואם ק"ו הוא לא מסתבר לומר אותן החילוקים הנזכרים. ב. אי נימא דבאמת שאלה שאני מהזכרה מ"ט צריך לחזור לראש הברכה, אע"כ דהגדר הוא כבהזכרה דהפסיד המטבע (בין לחזו"א ובין לשאר אחרו' כ"א לפי טעמו) וא"כ דיניהם שוים.
ויש שהביאו ראיה לחילוק הנ"ל (בין הזכרה לשאלה) מהא דכתבו המשנ"ב והח"א דין זה כמועיל תוכ"ד דווקא בסי' קי"ז ש"מ דדווקא בשאלה הדין כן אבל בהזכרה לא מהני, ואי"ז ראיה כלל לכל המעיין בח"א בנשמת אדם יראה ברורות שהשווה דינם לכל דבר, ועוד שנשען על מש"כ המע"מ כפי שהבין הח"א דבריו דמהני תוכ"ד לגבי שאלה והמע"מ איירי בהזכרה. וכן אין ראיה כלל מהא דמרן בסי' קי"ד גבי הזכרה הוסיף וחוזר לראש הברכה ואילו בסי' קי"ז לא הוסיף, דפשוט הוא דכתב זאת לאפוקי דעת הרמב"ם דבהזכרה חוזר לראש התפילה.
כתיבת תגובה