מבין כל המלאכות שנשתבחו בהן היהודים בתימן נמנתה מלאכת הזיקוק של מי-ורדים (מַא-וַרדּ). לפי שמלאכה זו – מלבד שהיה שכרה בצדה והנחילה לעושיה כבוד ותהילה – היתה גם קלה וריחנית מאוד והסבה לאנשיה חיי-נוחות, שהתבטאו בלבוש-נאה ונקי ובהתרועעות עם בעלי השררה, מבין הערבים, שהם הם צרכני המא-ורד המובהקים. ואין פלא, שסודות מלאכה זו עברו בירושה מאב לבן. כשם שנהגו בימי אבותינו "בית-אבטינס" בפטום-הקטורת.
בין המשובחים שבהם היה הַארוּן אַל-בַּוסִי, שמי-ורדים שהיה מפיק מפרחי הורדים היו מן המעולים ביותר ושמעם נישא כרֵיחם בין יושבי- עליות וטירות, "שׂרופים" ואנשי שררה שבין הגויים, שם רשעים ירקב.
סודות מלאכת מי-ורדים שירש הארון מאבותיו, היו נהירים אך לו בלבד. כיון וכל עוד בניו קטנים, חשש להכניסם לפני-ולפנים של סוד- עשייתו, והיה נעזר בהם רק בדברים שאינם צריכין בקיאות.
בימים בהם היה הארון אל-בוסי מסייר בשוק לרגל עסקיו, נודף היה ממנו ריח מי-ורדים נעים ומיוחד בריחו. כך, שהבריות היו מבחינים מיד – לפי הריח – שהארון אל-בוסי הוא הוא ההולך ומתקרב. אף-על-פי שהארון היה אדם נוח לבריות ומשאו ומתנו היו תמיד בנחת ובכובד-ראש – לא ניקה ממנהגו של המקום להתכנות בשם. מאותה שעה שמאן-דהו קרא לו דרך בידוח : הארון אלמאורד, דבק בו כינוי זו, עולמית ודחק במרוצת הימים את שמו המקורי : אל-בוסי – על שם כפר מוצא אבותיו: "בַּיתּ-בַּוס" הסמוך לצנעא – מעולם לא נתרתח על כינוי זה כשם שאחרים מתרתחין, אלא היה לובש-גאווה-מסותרת לפי שהכינוי, אל-מאורד, הוסיף לו נופך וחשיבות, באשר העיד על משלוח-ידו העדין והריחני רב-הכבוד.
ואמנם, כל מקום שאתה מוצא כבוד – שם יש צער. וכגודל הכבוד, כן גודל הצער. וצערו של הארון בא לו מידי שמים ומידי אדם ; מידי שמים – לפי שבשנות-בצורת שהיו תוכפות, היתה פרנסתו מתקפחת, שכן אין לבם של בני אדם, ויהיו עשירים ככל שיהיו. לתענוגות של מי-ורדים. וקשים היו היסורים שבאו עליו מידי אדם. ומעשה שהיה כך היה : אביו של הארון שהיה אף הוא, כאמור, מתעסק במי-ורדים – היו לו קשרי-מסחר עם הסוחר העשיר והידוע א-שיך זהרה, שר"י (שם רשעים ירקב) – מת מיתה חטופה ולא היה סיפק בידו לערוך צוואה לבני ביתו ממנה ילמדו, מי נושה בו ומי חייב לו. בימי ה"שבעה" הופיע א-שיך זהרה ותבע את הארון לערכאות שלהם בתואנה. שכביכול היה האב הנפטר חייב לו סך חמשים ריאל. שנתנם לו כמפרעה על חשבון דמי מי-ורדים שהזמין אצלו… תחינותיו וערעוריו המרובים של הארון בפני א-שיך ובפני הקאד'י לא הועילו לו, והשיך זהרה זכה במשפט ; לפי שהוא ערבי ולא סתם שיך. אלא א-שיך זהרה בעל הנכסים המפורסם והמכובד. ומכיון ש"דינא דמלכותא דינא" – נטל עליו הארון את מידת-הדין ושיבח לבורא-עולם על חסדיו ועל שלא גזרו עליו מאסר, אלא חייבוהו לסלק לאותו חוב בתשלומים לשיעורין : עשרה ריאל בכל חודש. ותנאי התנו עמו : "שאם יארע פיגור בתשלום, רשאי יהיה השיך-זהרה לנהוג בהארון כאדון עם עבדו, לשעבד רכושו, או לאסרו.
לילות כימים היו הארון ובני ביתו עמלים ומתייגעים בעבודתם, חוסכים מלחמם ומדירים שינה מעיניהם כדי שיהא בידם מזומנים לפרוע חובו של אותו רשע, שלא יבוא חלילה ויוסיף להם צער על צערם. עד שמרוב עמל, ויגיעה, נפל הארון למשכב ונמנע ממנו אותו חודש לפרוע חובו, כרגיל. מיד וללא שהות. שלח א-שיך זהרה, שחיק-טמיא, מספר חיילים שנטלו להארון מערש-חלייו והובילוהו למאסר בבית-כלא "א-צנאיע", הידוע לשמצה.
כל ידידיו, ומכריו הרבים, שבימי הטובה הירבו לבקרו בביתו וליהנות במתת-מאורד ממנו, התעלמו מצרתו לחלוטין. איש מהם לא דאג להזין לבני ביתו, ומכל שכן לשחררו מן המאסר. כולם "הגיפו את תריסי בתיהם", כמאמר המשל: "גַלִּק בַּאבַּךּ וְצוּן גַ'ארַךּ" (הגף דלתך וייטב לשכנך…), וכאילו לא קרה לידידם דבר. אשתו וילדיו שלא נמצא להם מפרנס ודואג, נשאו רגליהם והלכו לסבב בכפרים אחר מחייתם ומחיית אביהם ; שעל פי חוקי המלכות- הרשעה מוטל עליהם לכלכלו כל עוד הוא שרוי במאסר.
דבר הלמד מעצמו הוא, שישיבתו של הארון בבית-הכלא לא היתה ישיבה של תענוג, לפיכך, בהתעטף עליו נפשו היה נושא קולו מכל שעלה לו בראשו. ומלבד מזמורים סליחות ופיוטים, שאותם היה נושא בנעימה של קינות תשעה-באב – דבק הארון במזמור ק"ט : לפי שכלולות בו מיטב הקללות הנמרצות הראויות לחול על ראשו של אותו- רשע.
הימים דהרו בעקבות הלילות, והארון לא נושע :
יום אחד, נטל לו קסת וקולמוס וכתב בכתב-ערבי מסולסל ונאה "תחינה" אל האימאם יר"ה. בה תינה את מצבו ותיבל אותה בפסוקי- קוראן ובדברי-משל וחכמה לפום צערו. משלהם ומשלנו. והרי תרגומה :
"לכבוד מעלת אביר האבירים / שר השרים ומלך המלכים /
מושל המושלים ומָגֵן הנחשלים / גְּדוֹל התהלה ורב העלילה /
נושא המשרה וכתר התפארה / תולש על אזרחיו / מלוא-עולם
שבחיו / בחיר האלילים / צאצא דגולים / בונה המבצרים ומכה
הצרים / בונה הגשרים וּמַשִּׂיג הנְּשָרִים / בימיו נֻלַּד הצדק /
ובמדינה עשה בֶּדֶק / ממוראו ינוס כָּל עַוָּל / לפניו יפול הֶעָוֶל /
משמיד הפשע ומכלה הרשע / הַדּוֹר אם ישְׂבע ירשע / ברכתו
באסמים / כל אמריו קסמים / יפה התאר נושא הרמחים / כלו זֹך
וָטֹהַר נַעֲלֶה מִשְּׁבָחִים / תַּחֲנוּנַי לְךָ אַעתִּיר / ממך דבר לא אסתיר /
יהודי אני אביון ודל / שֶׁמִּן ה'קדושי' נִבדַּל / פָעֳלָךְ מָה אֲהַלֵּל /
פֶּן כבודך אֲחַלֵּל / הנני וְאֶדּוֹם / אני לרגליך הֲדוֹם / יושב בחצרים
/ ככלב בשערים / לארמון אדוני / אפיל תחנוני : / זה כמה אני
אָסִיר / אם חטאתי ראשי הָסִיר / אך אם מפשע אני חף / למה זה
ארקב ואשחף / זה כביר אֶשׁכּוֹן בכלא / נפשי מֶנּוּ נָקְעָה וַתֵּלֶא /
אנא מוֹשׁלִי אבי הנֶּחשָׁלים / מצמית עוָּלִים ותומך הכושלים /
בשם האל, אדוני ומלכי / צַוֵּה חֵילֶיךָ להאיר חשכי / אנא ברוב חסדיך / הַרעֵף על ידידיך / לנתץ כְּבָלַי / למען עוֹלָלַי / לְמֶראָם יבכו האבנים / ותדמע אם הבנים / היא ובניה נודדים / ללחם אַיּוֹ כעבדים / בָּנַי הרעבים והיחפים / אֱלֵי אֲבִיהֶם שׁוֹאֲפִים / כְּפַרפַּר ישאף אור / וְכַמֵּת אֱלֵי בוֹר / דַּבֵּר נָא על איש הַנְּהָרָה / הוא יְדִידָךְ אַשֵּׁיךְ זִהרָהּ / כי יָחוֹן וְיִשָּׂא / ואל אהיה לְמַשָּׂא / הַמתִּיקוּ נָא דִינִי / וִיכֻפַּר עֲוֹנִי / הנני אֶעֱבֹד יוֹמִי וְרַמשִׁי / וְאֶפרע חובי לנוֹשִׁי /
השוטח תפלתו בִּתחִנָּה / לפני רב־הַחֲנִינָה / איש רָש מִזֶּרַע היהודים -/ הַארוֹן מֵי-וְרָדִים / יִנצָרכֶם הָאֵל / ובא לציון גואל".
לא עברו ימים מועטים, והנה צווה האימאם לשחררו מן המאסר. עוד בהיותו בכלא, נדר הארון על עצמו : שבשעה בה ייקרא לו דרור מן המאסר, הוא ישַלַח עצמו לחפשי מהזדים בכלל ומבית-הכלא הגדול ששמו תימן, בה רב העוול והחמס, בפרט, ולעשות כל שבידו לעלות לירושלים.
מי יודע, אם לא בזכות נדרו זה עזרו לו מן השמים ויצא מכלאו. רק החל הארון בהכנות לקיים נדרו, וכבר הוליך עוף-השמים את הקול… והקול הגיע לאזניו של א-שיך זהרה. הלה עמד מיד ושילח בו כמה חיילים לאסרו, שמא יברח באישון לילה מן העיר בטרם פרע לו את חובו… עוד בטרם יגיעו החיילים לביתו חש הארון לביתו של השיך כשבידיו חמשים צנצנות "מי-ורדים". נכנס ועמד לפני השיך ואמר: "אדוני רב-החסד, אל נא תחשוד בי חלילה שאני התעלמתי מן החוב המוטל עלי. הנה הבאתי לאדוני, לסילוק חובי, חמשים צנצנות מלאות מי-ורדים, שהן כל הוני שירשתי מאבי וערכם כפול מן החוב שאני חב לאדוני. שא נא אדוני ומושיעי תמורה מצערה זו עבור החסדים שהעתרת עלי מאז התוודענו, ולמען 'יצנן' אדוני את כעסו כנגדי ויזכרני לטובה"… אמר ונטל צנצנת אחת וזילף ממנה על השיך לעדות, שאכן, מי-הורדים שבצנצנות, מן המשובח הוא, והוסיף : "רק בקשה אחת לי, שהצנצנות של מי-ורדים אלו, טעונים שימור במקום-אפל, ובינתיים הנח לך לשימוש צנצנת זו". אמר והניח בידו אותה צנצנת ממנה זילף על השיך, לפי שהיו בה מי-ורדים משובחים. נטל א-שיך זהרה והניח את הצנצנות בעלייה שבארמונו למשמרת. עוד באשמורת של יום המחרת, הניח הארון אל-מאורד את ביתו וכל אשר לו הפקר ועזב את תימן לצמיתות. ולא עברו שני שבועות, אלא וכבר היה מיסב עם ידידיו ומקורביו בירושלים, משאת נפשו. לאחר כמה שבועות, משאזלו מי-הוורדים שהיו בצנצנת, עלה א-שיך זהרה לעלייתו, כדי ליטול לו אחרת תחתיה. פתח צנצנת ראשונה והנה כולה מים-זכים ; פתח את השנייה, וגם היא הכילה מים-זכים, וכן על זה הדרך : כל ארבעים ותשע הצנצנות לא היו אלא מים-זכים !
אפשר שכוון הארון בשעתו למ"ט שערי טומאה שנשתבח בהן אשיך זהרה ? על כל פנים, כל אימת שהיה הארון מגלגל בדברים על א-שיך זהרה ועל נקמתו הריחנית. היו השומעים נהנים הנאה מרובה. והודו לשם הן על הנסים שארעו לו, והן מן הפקחות שבקדקדו והיו גומלים לו בברכת ה"טוב והמטיב"
כתיבת תגובה