23
ינואר
מסמך נדיר שנמצא שנכתב על ידי הרבנים הראשיים בשנת תש"י ובו גביית עדות מעולי תימן במחנות העולים (ראש-העין ועין-שמר) שבה התלוננו על כפיית חילונית מצד הנהלת המחנה הן בתחום הנהגת חינוך אחיד בעל אופי חילוני לילדיהם והן בתחום החיים הדתיים, כולל טענה על גזיזת פאות.
המסמך מארכיון המדינה והגיע לידי אתר נוסח תימן באדיבות יאיר פרץ. מתוך הבלוג:
המסמך הוא פרוטוקול מגביית העדות של נציגי משלחת של יהודים תימנים ממחנות העולים בראש העין ועין שמר שנפגשו עם הרבנים הראשיים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן-ציון מאיר חי עוזיאל ב-12.1.1950 (כ"ג טבת תש"י) והעידו לפניהם על מצב החינוך והחיים הדתיים במחנות שבהם התגוררו. בעדויות אלה מתארים העולים החדשים בשפה חצי מקראית את תהליך עלייתם לארץ דרך עדן וקליטתם במחנות העולים. הם מתלוננים על לחץ ותעמולה מצד מנהלי המחנות, שעודדו אתם לוותר על הסממנים הדתיים החיצוניים ואלמנטים אחרים מאורח החיים הדתי: גילוח פאות וזקן, הסרת הציצית והסרת כיסוי הראש ע"י הנשים. מלבד זאת הם מתלוננים על כך שלא סיפקו להם מקוואות ויין לקידוש ועל כך שנותנים לילדיהם חינוך חילוני מעורב של בנים ובנות יחד: "מלמדים ילדים וילדות יחד, לא תורה, כי אם שירה – דברי שוא ומדוחים…". ניכר מדבריהם שנושא החינוך הוא אחד הנושאים הכואבים להם ביותר.
הרקע לתלונות הוא הנהגת שיטת "החינוך אחיד" במחנות העולים במהלך השנים 1948 – 1950. מדובר במערך של בתי-ספר שניהולה הופקד בידי המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית במשרד החינוך כחלק ממדיניות "כור ההיתוך" של הנהגת המדינה בתקופה זו. מוסדות החינוך של "החינוך האחיד" היוו חלק ממערך של ניהול חיי העולים במחנות על-ידי מנהלים ומדריכים מטעם המדינה שהיו אמורים לדאוג לצרכי העולים בתחומי הפרנסה, הבריאות והחינוך. בשונה ממערך החינוך במחנות העולים היה מערך החינוך של האוכלוסיה הוותיקה בישראל בתקופה זו בנוי בשיטת הזרמים שאפשרה להורים לשלוח את ילדיהם על-פי בחירתם לבתי-ספר מאחד מארבעת הזרמים שהוכרו על-ידי המדינה: "הזרם הכללי", "זרם העובדים", "זרם המזרחי" (הזרם הדתי-לאומי) ו"הזרם העצמאי" של אגודת-ישראל. להורי העולים במחנות לא ניתנה אפשרות הבחירה והם חויבו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר של "החינוך האחיד" שנועדו להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית וכן מושגי יסוד בתולדות העם וברוח ציונית-חלוצית. מערך חינוך זה לא הוגדר באופן רשמי כחינוך חילוני אך בפועל מדובר היה בחינוך בעל אופי חילוני שלצד מטרתו המוצהרת למנוע פערים בין העולים לוותיקים כלל מטרה לא מוצהרת להרחיק את ילדי העולים מהתרבות של הוריהם, שבמקרה של העולים מתימן התאפיינה כתרבות דתית.
שיטת חינוך זו עוררה התנגדות ותלונות בעיקר מכיוון העולים יוצאי תימן. עולים אלה בשונה מרוב העולים מארצות המזרח האחרות (בעיקר עולי עיראק וארצות המגרב) לא נפגשו מעולם עם שלטון אירופאי מערבי ודבקותם בדת והמסורת הייתה חזקה יותר מאשר בקרב העולים האחרים. לאור זאת התעוררה בקרבם התמרמרות על כך שלא ניתנה להם האפשרות להמשיך בחינוך מסורתי של תלמודי-תורה עם "מורי" (מלמד בתלמוד-תורה תימני). שני ההיבטים העיקריים שעוררו את התנגדותם ב"חינוך האחיד" היו הלימודים המעורבים בין בנים לבנות ומיעוט לימוד התורה. חלקם ניסו לארגן מסגרות לימוד פרטיות עם "מורי" והתפתח מאבק שהפך בחלק מהמקרים לאלים בין העולים התימנים לבין נציגי המדינה. בעקבות זאת פנו מנהיגי העולים מתימן לחברי כנסת דתיים ולרבנות הראשית בבקשה לסיוע במאבקם והפרוטוקול המובא כאן הוא אחד מהביטויים למאבק זה. המאבק בכנסת הוביל להקמת ועדת חקירה בשם ועדת פרומקין שפעלה במהלך שנת 1950. הוועדה פירסמה דו"ח שהגיע למסקנה שהפקדת החינוך של ילדי העולים מארצות המזרח בידי המחלקה להנחלת הלשון ומניעת חינוך דתי מילדי העולים היוו שגיאה מצד המדינה. עוד לפני פרסום מסקנות הוועדה הוסכם בין מפא"י לבין סיעת "החזית הדתית" שחינוך ילדי העולים יועבר לידי מחלקת החינוך במשרד החינוך ושתתקיים הפרדה בין חינוך ילדי העולים מתימן לשאר העולים ולכל ילדי העולים מתימן יוענק חינוך דתי.
כתיבת תגובה