היה החורף גשום מאד והדרכים משובשות. רוחות סוערות שברו ועקרו עצים משרשיהם, והמטרות העזים הפכו כל עמק וערוץ לנחל איתן. ימים רבים לא יכלו הרוכלים היהודיים שבעיר שרעב לבקר בכפרי הסביבה ולמכור שם את רכולתם. כשטוהר האויר בסוף אדר השכימו שני רוכלים, שכנים טובים, סעדיה ויחיה – האחד מוכר־בד והשני מוכר מיני סדקית הסתכלו בשמים וראו שכולה תכלת, המתינו עד אשר פג כל ענן ורכבו על חמוריהם טעוני המשאות אל הכפרים לסחור ולמכור ולהרויח די מחית ביתם והוצאות חג הפסח הקרוב לבוא. בכלל אין רוכלי בד מצטרפים זה לזה במסעם ולא רוכלי סדקית, מפני ההתחרות שביניהם, אך רוכל-בד ורוכל-סדקית הצטרפותם רצויה, שכן משלימים הם זה את זה. היום בהיר היה וחמים ונסך שמחה בלבבות ורעננות בגופו. גם החמורים שעיפו מבטלה ממושכת שאפו בהנאה אויר צח, תלשו כה וכה עשבים רכים וצעירים והרחיבו צעדם, מתוך נחת-רוח יתרה שכחו סעדיה ויחיה את החוק הקיים בגולת תימן, וכשעברה קבוצת מוסלימים לא נחפזו לצנוח מעל החמורים – לבל יראו יהודים כגבוהים ממוסלימים ולברכם בנכנעות, ולכן התעללו בהם הגויים-האדונים והתקלסו בהם, והרוכלים היהודיים הוכרחו להמשיך דרכם ברגל ליד הבהמות. כשנעלמו המוסלמים מחוג ראיתם ירקו הרוכלים לאחריהם, חזרו ועלו השנים על חמוריהם, נאנחים מצער הגלות. עדיין היו פניהם לוהטים, אדומים מהמכות שהוכו, אך רגילים היו בכך ונפשם נרגעה בין ההרים, הסלעים, העצים והנחלים, שאינם מעליבים אדם ואינם מפלים בין יהודי לגוי. ירדו לכפרים, מכרו מה שמכרו, סעדיה בד ויחיה סדקית, וקבלו במחירם לא רק מטבעות ריאלים אלא גם פירות, ירקות וביצים כתוספת והמשיכו דרכם, רוכבים בפיסוק רגלים, כדי שיוכלו למהר בקפיצה מעל חמוריהם בהתקרב מוסלמי. התחיל יחיה מפזם פרשיות השבוע וסייע לו סעדיה, ושניהם רכבו וחזרו עליהן בלחן המסורתי. פרשיות התורה לאותו שבת היו "ויקהל-פקודי" המחוברות ותכנן הקמת המקדש במדבר. הם תיארו לעצמם אותה תקופה, זכרו את גדודי אבות-אבותיהם במדבר-החול. הציצו אל חורשות וגנים שבדרכם, אך התגעגעו דווקא למדבר, לאותו מדבר שבו התהלכו משה ואהרן ובו נדד עם ישראל אל ארץ ישראל. כשעצם סעדיה לרגע את עיניו הזהירו חברו: תרדם ותפול מעל הבהמה ענה סעדיה: אין אני נרדם, רק מנסה לראות בעיני רוחי מה שאין לראות בעיני בשר, והלוא מישור כאן ואין חשש, ועוד שאתה ער ועיניך פקוחות לרווחה ותפקח גם עלי, ובהתקרב גוי תודיעני. גיחך יחיה ושאל: ומה הדבר שאין לראותו אלא בעצימת עינים בלבד ? אמר לו: דבר שקרה לפני דורי-דורות. שאל: ומהו ? ענה לו: רוצה אני לראות בעינים עצומות את אבות-אבותינו המקימים במדבר משכן לאלהים, אוהל עדות. הרבו לשוחח בענין המשכן, וכשהגיעו לראש הר גבוה אמר יחיה לסעדיה: נרד מעל הבהמות. נטעימן ונטעם גם אנו משהו, וכל העולם לפנינו כעל כף היד! ירדו, האכילו את חמוריהם ואחרי כן צברו קוצים וזמורות, הבעירו אש קטנה ובשלו קהוה. בשעת שתיה המשיכו לדבר על המשכן. אמר סעדיה: אין הפסוקים ברורים לי כל צרכם. יודע אני כל הפרשה על-פה, אך אינה מחוורת לי. הייתי נותן את נפשי אילו זכיתי לראות אותו מעמד ואותו מראה ! ענה יחיה: ואני כמה וכמה פעמים הקימותי דוגמתו של משכן בביתי. כשהוריתי לילדי פרשיות אלו. אמר לו: חבל שלא הראיתני והלוא שכנים טובים אנו ! ענהו יחיה: הרי זימן הקדוש-ברוך-הוא את שנינו, לי יריעות בד ולך מיני סדקית, נקח נא משלי ומשלך וענפים נכרות מעצי-הפקר אלה ונעשה דוגמת משכן. לא באותה קדושה ולא באותם דיוקי-דיוקים, רק מעין אותו דבר, למען יתבררו ויתלבנו לנו הדברים. אמרו ועשו. שכחו השנים, כי יצאו לבקש פרנסתם וצרכי חג, שכחו כי בגולת תימן הם שרויים וכבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וכאהליאב בן אחיסמך למטה דן התחילו בהקמת דוגמתו של משכן. זימרו את פרשת "ויקהל" ובידיהם עסקו במלאכת הקודש. גזרו את הבד לפי הכתוב, רק במדה מוקטנת, עשו לולאות תכלת והידקו קרסי נחושת, כי לא היו להם קרסי זהב כבמשכן האמת. אמר האחד. חבל שנשותינו אינן אתנו: שלי ושלך היו עוזרות ומסייעות כשם שעשו נשים צדקניות במדבר, וחבל שילדינו אינם מסתכלים בעשיה של מצוה, אינם מגישים כלי ואבזר… והשנים פניהם זוהרים, מתקדשים ומיטהרים הם בהקמת ה"משכן". אין הם עוד בני שרעב הנודדים כרוכלים בכפרי תימן, אלא יוצאי מצרים אל הארץ היעודה ובראשם משה. עוברים ערבים והשניים מופתעים. שואלים הערבים למעשיהם. עונים הם: בפקודת המלכות… ואין הערבים מבינים איזו מלכות. והמשכן הוקם, נשקו השנים בחרדה את היריעות הפשוטות אשר נתעלו ושימשו לקדושה. עמדו והסתכלו ולבם פג למראה בבואתו של המשכן אשר הוקם בארץ זרה, לא בדרך אל המולדת, ולא ידעו אם מותר לפרקו ואם רשאים הם להשאירו במקומו, שהרי יחולו בו ידי זרים ושימושו יהא חול. פתאום ראו עגול שמש אדום וגדול שוקע במערב ורוח קלה התחילה נושבת. ידעו כי עליהם ללון בו במקום, כי הכפרים רחוקים היו והדרכים: אינן בטוחות. נכנסו למערה קרובה לראות אם אפשר להכניס שמה את שארית הבדים והסדקית ואת הבהמות ולישון על ידם. עודם במערה והנה ראו אור גדול שחדר לתוכה. פנו אל פתח המערה והנה משכנם עומד בלהבות. הם נבהלו למראה כליון משכנם מעשה ידיהם. רץ סעדיה לכבות את האש בידיו, אך חברו קרא: "אל תגע. אלהים נוטל את משכנו מכאן… ואולי לא זכינו… שמא פגמנו במשהו…" נשבע סעדיה כי ראה באש צבעי אודם, ירקות ותכול ושאר גוונים כגוונים אשר הראה אלוהים למשה לפני בנין המשכן האמתי. הם לא כבו את האש, אך נשלו נעליהם מעל רגליהם, נפלו על פניהם ארצה משתחוים חרדים ורועדים בהעלות משכנם כקרבן עולה שחשקו בו השמים.
כתיבת תגובה