כדי להבין כוונת מאמר חז"ל (תענית כט.) משנכנס אדר מרבין בשמחה, יש להתבונן מהי השמחה בכלל…
ועכ"ז אולי נדע ממילא מה מוטל עלינו למעשה בימים אלו. [ובאמת ענין זה ארוך הוא מאוד, אלא ננסה לתמצת את עיקר הענין שנתבאר בדברי רבותינו ז"ל].
הנה לכאורה השמחה שאנו קוראים אותה כך, משמעותה מצב שמח כגון שאדם עושה שמחה במשפחתו וכדו' הריהו בשמחה וכן להיפוך ח"ו, וכן ביום יום מה שנקרא כיום 'מצב רוח' טוב.
וא"כ צ"ב מה שנצטוינו לשמוח בכמה זמנים בשנה, ובעצם כל הציווי לאדם שישמח אינו מובן לכאורה, איך ניתן לצוות על דבר המסור ללבות בני האדם ותלוי במצב הרוח, או במאורע כזה או אחר העשוי להשתנות בעקבות מאורעות החיים, הלא רח"ל מצב העצב יתכן גם באותם זמנים של הרגלים שבהם נצטוינו בשמחה.
וכן יותר צ"ב הציווי לעבוד את ה' בשמחה, וכמש"כ תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה וכו' איך ניתן לדרוש מהאדם העלוב והתלוי בצרכי גופו האפל והשפל להיות במצב של שמחה למרות שהוא בעצם במצב הפוך מזה, ולא רק שניתבע ע"ז אלא גם נאמרו על הנמנע מזה הקללות החמורות שם, ולכאורה הוא ממש תימה רבתא?
ועוד שהרי שמחה זו אינה אלא תוצאה של אותו מצב, ותו לא. והיכן מצינו שישנו ציווי על התוצאה, שלכאורה הציווי צריך להיות על העיקר לא על התוצאה?
וא"ת שאעפ"כ עלינו למעשה להמשיך אותו המצב הזמני לתמיד, הנה מלבד שהדבר אינו מובן כנ"ל, הרי כשנתבונן על האנשים השמחים תמיד סביבינו נראה, שע"פ רוב אלו הינם בעלי אופי וטבע עם שמחה פנימית, וכן להיפך ישנם שהינם בעלי אופי ממורמר ועצוב. וא"כ מה יעשה אדם זה שטבעו בכך? וכן לאידך גיסא, מה מעלת אותו שכבר ממילא אופיו משמחו בלא מאמץ?
ומ"מ הוברר שהמדובר כאן על שמחה שצריכה להיות וללוות עם האדם יום יום ושעה שעה, שזהו ציווי התורה בעבודת ה'.
אך א"כ מה עלינו לעשות כדי להיות בשמחה? האם להרבות במילי דבדיחותא, או שמא להרבות להימצא במקומות שמחה, או אולי להרבות לשמוע כלי שיר? או שמא יהיו כל אלו כהאכילה והשתיה שאינם רק כהנאות החולפות? וכבר אמר החמ"א (קהלת ב, ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה.
עוד צ"ע שלכאו' אצ"ל שהנהנתנות בהבלי העוה"ז כאכילה והשתיה אינם שייכים באמת לעולם השמחה, שזאת יוכל להרגיש גם איש פשוט שאף שיש לו כל צרכו ורצונותיו, ואף אחר שיאכל כסעודת שלמה בשעתו, עדיין יהיה בעצבון גדול כשהוא כך.
כתיבת תגובה