נגיעה בקלף הספר- תורה/ נהוראי יהב הלכה פסוקה משמו של רב פרנך בשם רב יוחנן (לב ע"א): "האוחז ס"ת ערום נקבר ערום". בפשטות נראה לפרש שהכוונה למחזיק ס"ת בלבוש חושפני ובלתי הולם ועונשו שיקבר ערום כפשוטו בלא תכריכין ומימרא זו מבוססת על דברי רבי יוסי: "..וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות" (אבות ד,ו) היינו שנקבר ערום בביזיון וחילול. ברם הבבלי דחה הבנה זו ופירש:" נקבר "ערום"- בלא שכר מצווה. והכוונה למצוות הקריאה בו או לגלילתו או לכל מצווה שעסוק בה עם הס"ת באותה שעה (תוס' וריב"א). רובן המכריע של מפרשי התלמוד פירשו את המונח ערום כמתייחס לס"ת ולא לאדם האוחזו כלומר שלא יאחז הס"ת בידו אלא בחציצת מטפחת: כך ברש"י; במאירי וכך בתוס' שרצה לסיים פירושו למסכת בדבר טוב כתב: "אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד". בעקבותיהם נפסק בטור ובשו"ע כאיסור פשוט: "אסור לאחוז ס"ת בלא מטפחת" (או"ח סי' קמז, א וביו"ד סי' רפב, ד). גם המרדכי (לרב מרדכי בן הלל תלמיד המהר"ם במאה ה13) הבין שלשון "ערום"- מוסב על הס"ת ולא על האדם. אלא שלדעתו אין מטרת המימרא להזקיק חציצה בדווקא כדי למנוע זילותא כתוס', אלא לדאוג לניקיון הידיים העסקניות ולכן: "אם נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן" (סי' תתלד) בעקבותיו ניסה מרן הבית יוסף להסביר את מנהג האשכנזים בימיו ש:"אוחזים ס"ת ערום (הכוונה למגע בגוויל עצמו ולא לעמודי הספר) בשעה שמגביהים אותו להראות הכתב לעם" (אך הרמ"א בדרכי משה שם אות ב העיר עליו " ואני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה ביניהם, אלא אדרבה נזהרים בו שלא ליגע בס"ת ערום") שמא הם סומכים על המרדכי שהתיר בנטילת הידיים, אלא שדחה דבריו בעקבות מה שמצא בספר האגודה (לרב אלכסנדרי הכהן, גרמניה, המאה ה14 בשבת סי' יט): "דאפילו סמוך לנטילה קאמר" אלא שהאגודה מוסיף: "דלאו דוקא ס"ת אלא הוא הדין לשאר כתבי הקדש דאסור ליגע בהם בלא מטפחת". אך כבר הרמ"א (או"ח שם) העיר שלא נהגו בחומרא זו. ואף לא נהגו להימנע מנגיעה בלא מטפחת בעמודי הספר(מ"ב ע"פ הט"ז והנוב"י). הבנה זו למימרא של רב פרנך משמו של ר' יוחנן אפשרית אך אינה הכרחית. ואדרבה פשוט יותר לייחס את המונח "ערום" (לעומת גלוי) לאדם ולא לס"ת כפי שעולה ממקומות רבים אחרים בש"ס: כך באיסור ק"ש לפני אדם ערום (ברכות יז ע"א) והאיסור לעמוד לפני הנר ערום (פסחים קיב ע"ב) או בפני השם (שבת קכ ע"ב) או להשתין בפני מטתו ערום (שבת סב ע"ב) ועוד רבים. מה הזקיק את הראשונים להסבר זה? לפני שנציע את הסברנו נעתיק את דברי הרמב"ם לפיו- ערום נראה כמכוון לא לס"ת אלא לכל אותן מקומות אצל האדם שדרכן להיות מכוסים: "ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום"(הל' ס"ת י,ו). ואמנם הרב רבינוביץ' (פי' יד פשוטה על אתר) הציע את שני הפירושים כאפשריים ונכונים בלשונה של הלכה זו, אך נראה כי מארי (להלן בכל מקום שכתוב "מארי" כוונת המחבר לרב יוסף קאפח זצ"ל צ"ה) דחה את האפשרות לפרש את ערום כמוסב על הספר תורה גם על פי המנהג בתימן שלא להקפיד בכך. וז"ל של מארי: "ומוסב על האדם כלומר שאסור לאדם ערום לאחוז ס"ת אע"פ שערוותו מכוסה משום כבוד התורה…ויפרש רבנו בלא אותה מצוה כלומר מצות כבוד התורה וכן פירשו לנו רבותינו חכמי תימן. ולפיכך לא הקפידו בתימן לאחוז ס"ת דווקא במטפחת בעת שגוללין אותו להכינו לסדר שצריכים לקרוא וכך כאשר גוללין מסוף הספר לתחילתו בראשית השנה". בהמשך דבריו שם מפנה מארי לדיוני האחרונים המבוססים על דין שבעצם לא קיים לדעתו בדעת הרמב"ם. דברים אלו ביחס למנהג תימן מתאשרים גם מדברי הר"ש הלוי (שו"ת דברי חכמים סי' מט) שכתב שאכן כך המנהג לגלול הס"ת בלא מטפחת ש"בודאי נעשו דברים כאלה בפני רבנים דור אחר דור ואין פוצה פה" אלא שהתקשה למצוא לכך מקור ברור: הוא הציע כמקור את דעת המרדכי (הובא לעיל) שמתיר מגע ישיר לאחר נטילה, וגם הגוללים סומכים על הנטילה שנטלו קודם התפילה. עוד הביא את דעת המהרש"ו (ר' שמואל ויטל בנו של הר"ח ויטאל תלמיד האר"י) בספר הכוונות שכתב שהאיסור קיים רק באוחז בס"ת בזמן הקריאה בציבור ולא בשעת הגלילה או בכל זמן אחר. וכתב שם ששאר העדות לא הקפידו שלא לנגוע בעמודי הס"ת למרות ש: "אין הבדל בזה בין בעמודים בין בלי עמודים כי מי שמחמיר מחמיר גם בעמודים, ומי שמתיר מתיר גם בלי עמודים" ומכאן שבעצם כולם כבר הקלו בכך. וסיים דבריו: "מכל זה נראה בעליל דיש סמך לגוללין ס"ת בלי מטפחת, והמנהג אצלינו לאחוז ס"ת במטפחת הוא רק בשעת קריאה בתורה בצבור ובשעת הגבהת היריעה להראות הכתב לקהל. ונקוט האיי כללא בידך דאין לדחות שום מנהג ביחוד אם נעשה בפני רבנים או שהרבנים בעצמם עשאוהו, וכיון דמנהג זה נהוג אצל כל העדות אחזוקי אסורא ביה לא מחזקינן". לדעת הר"י רצאבי (בארות יצחק ס"ק ד) מנהגנו סמוך על דעת המקובלים שכתבו שהאיסור דווקא: "כשיש מצווה באחיזתו כגון בשעת הגבהתו או בשעת הקריאה או הגלילה שלאחר הקריאה". והטעם שלא נזהרים גם בגלילה שלאחר הקריאה באר ע"פ דעת בעל שולחן טהור (לאדמו"ר מקומרנא) ש"כל שהאחיזה לצורך עצמו של הספר ליישבו ולגללו ביושר אין בזה איסור כלל". גם מארי חיים כסאר כתב ש"לאחוז ס"ת ערום בלא מטפחת דבר פשוט הוא שאסור"(שו"ת החיים והשלום סי' סו) ובפירושו שם טוב על הרמב"ם שם: "ומנהגינו להחמיר בזה זולתי בשעת הגלילה מפני שטורח גדול הוא לגללו במטפחת וג"כ לפעמים יבוא ע"י זה לידי פיסול ומשו"ה מקילינן בזה הואיל והוא לצורך הס"ת עצמו". בדברינו לקמן ננסה לבאר את דעתו של מארי ע"פ הרמב"ם לפיו האיסור כלל לא קיים: ברור שמה שהזקיק את הראשונים לפרש ערום ביחס לס"ת ולא ביחס לאדם היא הסוגיה בשבת (יד ע"א) לפיה גזרו טומאה על הידיים שנגעו בספר תורה בגלל דינו של רב פרנך שהאוחז ס"ת ערום כלומר מבלי מטפחת נקבר ערום ויש בדבר זה משום חוסר כבוד לס"ת מעתה יזהר האדם לבלתי נגוע בספר בלא מטפחת לבל יטמא את ידיו וז"ל הגמרא שם: "תנא: אף ידים הבאות מחמת ספר (שנגעו בספר תורה) פוסלות את התרומה, משום דרבי פרנך. דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום". וכבר עמדו התוס' (שם ד"ה תנא אף הידיים) על היחס בין סוגיה זו לשתי הלכות אחרות שהן מגזירת י"ח דברים שגזרו תלמידי שמאי והלל (שבת יג ע"ב) היינו: א. גזירת טומאה על ספרי הקודש ב. גזירה לעשות הידיים שניות לטומאה. ולדעתם: בשלב הראשון גזרו טומאה על הספר לטמא את התרומה שנגעה בו ואת הידיים שנגעו בספר לטמא רק קודשים. בשלב השני וזו הסוגיה בשבת- גזרו טומאה על הידיים שנגעו בספר משום דברי רב פרנך- כלומר על מי שנגע בס"ת בחוסר כבוד כלומר בידיים גלויות לטמא תרומה. ובשלב השלישי גזרו על הידיים שיהיו שניות לטומאה גם בלא מגע כלל. אך הרמב"ם לא הביא את דברי רב פרנך בהקשר לטומאת הידיים כלל. ולאחר שביאר את דין הטומאה שגזרו על כתבי הקודש כדי שירחיקו את כתבי הקודש מהתרומה ומהעכברים הבאים מחמתה כתב:" ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין (הל' שאר אבות הטומאה ט,ה). והיכן הם דבריו של רבי פרנך? הנוב"י (או"ח סי' ז) הציע שבהלכה זו לא הוצרך הרמב"ם להביא את דברי רב פרנך ביחס לס"ת שהרי ממילא גזרו על כל ספרי הקודש שיטמאו את הידיים על בסיס הגזירה שכל ספרי הקודש מטמאים את התרומה. ואדרבה אילו הובאו דברי רב פרנך שאין לגעת בס"ת היה אפשר לטעות ולומר שגם דין טומאת הידיים קיים רק במי שנוגע בס"ת ולא בשאר ספרי הקודש מה שוודאי אינו נכון. ברם גם לאחר דבריו הנאים הקושי עדיין קיים שהרי מאותה הלכה ברמב"ם משמע שבכל כתבי הקודש כולל ס"ת אין איסור מגע אלא דין טומאה בלבד, וא"כ להיכן נעלם דינו של רב פרנך? הסבר אחר הציע הרב וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו, סי' צ) ולפיו הרמב"ם התקשה מעצם הרעיון שבגלל איסור מגע בספר תורה יצרו מציאות של טומאה על הידיים שנגעו בו -יש כאן ערוב תחומים. לדעתו:" אי לאו דר' פרנך האוסר נגיעה בכתבי קודש לא היה עולה על דעתינו לגזור טומאה לידים הנוגעים בכתבי קודש". אבל לאחר דברי רב פרנך שוב אין זה תמוה לגזור טומאה על הידיים שנגעו בכתבי הקודש כדי לחזק את גזירת הטומאה על כתבי הקודש. הרואה יראה כמה לחץ ודוחק נדרשו משועי עולם אלו כדי לתאם את הסוגיה בשבת עם אותה הלכה של הרמב"ם בהל' שאר אבות הטומאה. וכאמור שני ענקים אלו: הנוב"י ובעל שבט הלוי מניחים שאכן איסור מגע בס"ת ביד חשופה קיים לפי הרמב"ם על בסיס אותה סוגיה בשבת. אך לאור דעתו של מארי שליתא לאיסור זה, אומר בזהירות שנראה שהרמב"ם דחה את סוגיית הגמרא בשבת מההלכה וממילא גם את ההבנה של דברי רב פרנך כמתכוון לאסור נגיעה בלא מטפחת. כי כאמור גזירת טומאת הידיים למי שנגע בכתבי הקודש באה לחזק את המודעות לכך שכתבי הקודש טמאים לפי חז"ל עד כדי כך שהם מטמאים גם הידיים וע"י כך ירחיקו אותן מהתרומה וכבודן יישמר. אין כאן מקום לדברי רב פרנך וכל הקישור נראה כמאולץ ואינו נצרך. והרי לנו דוגמא נוספת לנטיית הרמב"ם לדחות סוגיה תלמודית דחוקה.
23
ינואר
כתיבת תגובה