המעשה הזה היה לפני ארבעים שנה, בערך, בקהלה חשובה אחת בתימן היא קהלת ד'מאר. הימים ימי תורכיה. ימים שבהם נסו התורכים להקל על הארץ ממצוקתם הכלכלית. הם נסו גם לתת מעין שווי זכויות למוסלמים וליהודים. העבודה הממשלתית של טחינת הבר נמסרה לידי היהודים, שהיו נאמנים עליה. וזכות היתה להם, שהם משוחררים מעבודה זו בימי הפסח שאז אסורים הם בחמץ. שנים עברו ואיש לא התרעם אל כך. אך היה מעשה שטן ויעמדו מספר ערבים קנאים ויאמרו מתוך קנאה ושנאה למה ייטב כל כך ליהודי החסות האלה. אם "מיוחסים" הם הרי נביאנו נטל מהם את יחוסם ועתה הם "בני מיתה" חלשים ומסכנים ופזורים בכל פאות. לא. היה לא תהיה. יעבדו בחגם בעל כרחם. מנוחה לא תהיה להם. וימהר נשיא העדה, והוא הממונה על העבודה, וירץ אל המושל התורכי ויחנן קולו: אנא! רחם! לא ידענו מועודנו שלוה. אנו לפני אלהים ולפניך, הנח לנו כי אנו בחסות הנביא. אך המושל הביט אליו רגע קט בשאט נפש ואחר קרא: טוב לך יהודי כי תילך מפני בטרם מלקות השוט יכאיבו לך. אמרתי העבודה תמשך כסדרה. אם תוסיף אמרים, המאסר ישים מחסום לפיך. נבהל וחרד. נמלט מפני חמת המושל אך בלאט מלמלו שפתיו: אמנם לא עלי להחליט בדבר. יעשה הצבור כטוב בעיניו. ויקרא לנכבדי העדה ויאמר להם: אני ברעה וחרפה גדולה והצבור לפני צרה ואתם ראשי העדה, בעלי הבחירה היודעים את הגזרה, הבו עצה הלום. ויען אחד לאמר: נלך אל הרב כי עליו עינינו. הוא יורנו דרך. וילכו ויבאו לפני הרב ויאמרו: הוי מארי ! כבר אמרנו כי נבחר באחת מן השתים: או נלחם בכל יכלתנו בגזרה ונתנגד לה בכל תקף ואז אין ספק כי נשלח אל בית הכלא ובכבלים נאסר ובבתינו ישכנו עצב ויגון. או נרכין ראשנו בפני הגזרה והרינו פותחים פתח לרשעים וקהל ה' ידוכא תדאבה מני עוני ימים ושנים. וירכון הרב הישיש את ראשו ויאנח קשה ויאמר. שמעוני בני. הדבר מסור לכם. אתם תבחרו ולא אני אם חפצתם לקדש את שם ה' בלא שום בטחון של נס יהיה כן ה' אתכם והוא הטוב בעיניו יעשה. אך אם תחוס עיניכם על תענוג משפחותיכם בחג הפסח הרשות נתונה בידכם ומפי לא יצא דבר.
הלכו להם ראשי העדה ולאחר משא ומתן החליטו כי לא יותרו על חגם וכי יקריבו את עצמם לטובת חפש עדתם. בתחלה נסו לשחד את נכבדי הערבים ולפתותם אך לא עלה בידם. מיד שמו פניהם כחלמיש ודברו באומץ עם המושל אף אמרו כי לא יתנו ממנוחת חגם אף רגע אחד לעבודה ולו יהיה זה גם בנפשם. אנשי הממשלה הערומים עזבום לנפשם עד ערב החג ואותו יום הזמינום תכוף ויודיעום כי עליהם יהיה לקבל חלק בעבודת הטחינה, ולא מרה תהיה אחריתם. ראשי העדה נבוכו אך אמרו כלם פה אחד: עשו בנו כטוב בעיניכם. המות וכל ענויו לא ימסו את לבבנו. קצף גדול היה עליהם מעם פני המושל ויצו להשליכם אל בור הכלא. והיהודים כשמעם על מאסר נכבדיהם בכבלי ברזל נשבר לבם בקרבם, וערב חגם נהפך להם ליום נאצה ותוכחה. ויהי כאשר קדש היום, מלאו בתי הכנסת פה לפה קהל אנשים ונשים תוף כולם עמוסי יגון ודאגה ופניהם נופלים. אף האורות הרבים שהזהירו בכל בית כנסת לא הצליחו לנסך על כל פנים רוח חגיגית משובבת נפש, כי אור לבם היה חלש ורפה. גם בית הכנסת של הרב היתה מלאה פה לפה קהל. גדול, צפוף ודחוק ומצפה לשמוע מה בפיו על זאת. והנה עמד הרב לפני התפלה וידבר בקול רפה לאמר: בני ! אל תדאגו ואל ירך לבכם. זכור תזכרו תמיד כי עיני ה' אלהיכם עליכם צופיות לשמרכם וכי כל ייסוריו הבאים עלינו הן יסורי אהבה כאשר ייסר איש את בנו… הוא ברחמיו לא יעזבנו ולא יטשנו… ואני הריני מבקש מכם דבר אחד והוא כאשר תאמרו את המזמור "הודו לה' כי טוב" אמרוהו ברננה ובשמחה וסמכו דעתכם על דעתי ועל מה שאני מכון… הקהל מלא אחר דברי הרב, התפלה נגמרה והעם הלך איש איש לביתו. השמש שקעה במערבה ועלטה כבדה וחשך ואפלה שכנו על בית המושל, ותרדמה גדולה נפלה עליו ועל אנשי ביתו ותעצם את עיניהם. ויקץ המושל בחייו ברגעים מספר ויצו בחרדה וברגזה על כל שומרי הבית לשמור יפה כי בחפצו לישון וכי אין בכוחו גם רגע אחד לעמוד מכובד תרדמה. וישנסו מתניהם החדרה הוא ואשתו ובניו, הלומי שינה, ויושלכו כנצרים על מטותיהם. ואף כי הלילה בעיר היה ליל נעים והאפלה והחרדה גברה על בית המושל מואר באור סהר מלא של חצי החדש. ויהי אך השלך המושל על מטתו ויורעש לקול צעקות אשתו ובניו, והצעקות זעקות אימים מחרידות לב. ויקרא למשרתים בזעקה: אנא האירו נא ונראה מה היא בהלת-האימים הזו! אך המשרתים יגעו לריק להצית אש או להדליק נר כי לא יכלו כלל. ובינתים, ידים נעלמות משחקות באשתו ובבניו ככדורים ומטלטלות אותם טלטלת גבר מפנה אל פנה. האשת וילדיה נצנפים כצנפות וזעקותיהם פולחות כליות ולב. אז הבין המושל. כי אצבע אלהים בדבר הזה ועל כן זעק סיד: "ידעתי כי זה בא לי בשל היהודים האסורים בכלא ! הוציאום מיד לחפשי!' והוסיף לחרף ולגדף את נכבדי הערבים וגדוליהם אשר פתוהו וקרבו את חייו למות. ויצאו השומרים מבוהלים ודחופים לבית-הכלא ובתחינות פנו אל היהודים: אנא ! מהרו צאו מזה ! אל תתמהתיכם##### !… אמרו ולו גם לרגע קט אחד! מהרו לבית ויעזבו האסורים את בית כלאם בתמיהה עצומה וילכו אל הגיטו ופניהם אל בית הרב ויספרו לו כי בבהלה הוציאום ממאסרם. הבין הרב מה שנעשה ויאמר להם: "ההודאה לאל עליון ואתם מהרו עתה לבתיכם ערכו הסדר ואל תיראו". ויהודי הגיטו שמעו בבוא ראשי העדה ויצאו לראותם ויתמהו כולם יחד, כי עדיין לא ידעו מאומה מכל הנעשה בבית המושל. ויהי באחד מימי חוה"מ פסח נגש אחד משוערי### בית המושל אל נשיא היהודים לבקרו ולברכו ברכת-החג ויאמר השוטר: אמנם נס הוא זה שעשה ה' לכם ! ויתמה הנשיא. אז ספר לו השוטר בדבר ליל הבהלה בבית המושל. ויודיע לו כי המושל יוציא פקודה כי "אין לכוף את היהודים לעבוד ב"טחינה" בכל חגיהם ולא רק בפסח בלבד כאשר היה מקודם ויש להעביד את הערבים אנשי המקום במלאכה זו בימים אלה". שמח הנשיא בלבו ופיו מלמל בלחש: "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב".
כתיבת תגובה