יחיא התימני מקצועו צורפות. מקצוע זה ירש מאבותיו, אשר ירשו מאבות אבותיהם. יחיא הצטיין במקצועו בדייקנות למופת. עשרות דוגמאות של תכשיטים יצאו מתחת ידו, ובכולן לא נמצאה שגיאה קלה. שמו ושם עבודתו יצאו לתהילה בשוק הצורפים. מי שרצה לקנות דבר מושלם, עבודה יפה ונקיה, מלאכת אמנות, כסף ללא סיגים, היה פונה ליחיא.
ב"ה פרנסתו מצויה, כמאמר חז"ל : "ברווח ולא בצמצום, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער". ארבעה ימים היה עובד בשקידה מרובה, וביום חמישי היה משווק את תוצרתו ביום השוק במחיר משולש מצורפים אחרים, וחוזר לפנות ערב לביתו וחמורו עמוס כל טוב לצורכי השבת והשבוע. ביום ששי ושבת ישב ולמד תורה, משנה ואגדה. וכך התנהלו חייו בשקט ובנחת.
שני ילדים היו לו, בן ובת, ושניהם חמודים וטובים, אוהבים ומכבדים את הוריהם.
לימים, יצא רוגז הצורפים עליו, מרוב קנאה ושנאה על הצלחתו. ויהי ביום חמישי, יום השוק, זמם צורף ערבי מזימה רעה כדי להבאיש את ריחו של יחיא. עשה תכשיטים והחתים אותם בחותמת מזויפת של יחיא. התכשיטים היו מזויפים, כסף מעורב בנחושת.
הקונה, שקנה התכשיטים, וידע על העלילה הנרקמת נגד יחיא – פנה לקצין הממונה על השוק, ויחיא נעצר והועבר למשטרת המחוז, בטענה שמכר כסף מזויף. תחת שישוב לביתו כדרכו כל יום חמישי – נעצר, לצערו של יחיא לא היה גבול, ובייחוד שלא נתנו לו להסביר דבר העלילה ולהוכיח צדקתו.
אשתו וילדיו חיכו לבואו לפנות ערב ביום חמישי, כדרכו מתמיד. אולם יחיא לא הגיע. שעות ראשונות חשבו – משהו עיכבו : כרע חמורו בדרך.. מסחר גדול היה לו וכדומה. אך הלילה הגיע, השעה מאוחרת. ושערי העיר נסגרו, ומשפחתו מצפה. הציפיה נהפכה לדאגה, והדאגה לחרדה. שלוש הנפשות שבבית, אשתו ושני בניו, עלו לגג לצפות מנין יבוא, אם בכל זאת יגיע. אפילו השכנים תמהו מה קרה ליחיא האהוב, לא ראו אותו ולא את חמורו, חוזר כמנהגו. אשתו, לא יכלה עוד להתאפק, ובכתה בינה לבין עצמה שלא להדאיג את הילדים. וכשראתה שלא הגיע, יצאה והלכה אל החוזרים מהשוק לשאול מהם פשר דבר. הלכה לראשון והוא גימגם, השני טען שהיה עסוק בעבודה ולא ידע דבר. דבר זה הבהילה, ורק ידיד משפחתם יוסף אמר לה : "בני בליעל העלילו עליו כי זייף תכשיטים של כסף ומכר לערבי, אשר התלונן עליו במשטרה והוא נעצר". דבר זה זיעזע את אשת יחיא, והיא פרצה בבכי ובצעקות : "מה עשו לבעלי, האב הישר והטוב. אבי ילדיי !"
יחיא כתב בפתק לאמור : "כל מוצא נייר זה מתבקש לשחרר את אבי יחיא החף מפשע, ולא – תישאהו הרוח !" זרק את הפתק לכיוון ירושלים וחיכה מתעטף בטליתו לתשובה.
באותה שעה, נשבה רוח. תחילה קלה יותר, מאוחר עזה, ולבסוף סוערת. והימים ימי אביב, לא עת סערות היא. בימים אלה, כידוע, האויר שקט ונעים. יחיא הסתלק מהגג מרוב הרוחות העזות שעמדו להפילו. על שאלת האם, "איפה היית?" ענה : "הלכתי להתפלל להשם, שישחרר את אבא".
אותו פתק שזרק לכיוון ירושלים נשאתו הרוח הרחק-הרחק אל מושל המחוז. המושל קם בשעות הבוקר המוקדמות להתפלל כדרכו יום-יום. פרש מחצלת התפילה עליה הוא רגיל להתפלל, התכונן לתפילה. והנה, הרוח פרצה את החלונות, העיפה את המחצלת החוצה, ומנעה ממנו את התפילה. הוא ביקש משליחו להביא את המחצלת, סגר את החלונות וחשב להתפלל. חזר אותו ענין, המחצלת התעופפה מחלון אחר. וכך חזר ונשנה המעשה. דבר זה הביא אותו במבוכה ובשאלה מה לעשות? מה קרה היום שאיני יכול להתפלל? הרוח שבאה מאלהים, מונעת ממני לעבוד עבודת בוראי. הוא החל לחשוב מה עשה באותו יום, במה חטא, למה נמנעת ממנו עבודת הבורא ? אין זאת, כי יש משהו למעלה מבינתו! ביקש לסגור את החלונות, אולם הרוח החזקה פרצה אותם ופרצה מבואות הבית .ומשתוללת לעקור את הבית מיסודותיו ועצי הגן והבהמה אשר בבית. ענין התפרצות הרוח לביתו בחזקה זיעזע אותו מאוד. הוא החזיק ראשו בידו לאמר : "מה פשעי ומה חטאתי, מה פשר הרוח הזאת בחודשי האביב, מה רצונה ממני ומביתי!"
עודו שקוע בהרהורים נוגים, והרוח הכניסה פתק דרך החלון והטיחה אותו בפרצופו, וככל שהוא מרחיקו, חוזר אליו. דחפו לרצפה כמו שדוחפים זבוב טרדן, והרוח דחפתו על הרצפה. קם, ואחריו עף הפתק. דחפו לצד, והרוח דחפתו לצד, לא עלה בדעתו לראות מה בפתק זה, עד שהרוח חבטה בפתע בפניו. ואז לקח הפתק ועיין בו. והרוח שקטה באותה שעה. אך הפתק כתוב בעברית, כתב ושפה שהמושל אינו מבין. הזעיק המושל אחד משומריו וביקשו באופן דחוף למצוא מי שיקרא מה כתוב בפתק זה. השומר אמר למושלו ' "ישנו יהודי אחד, עצור בבית-המעצר, ייתכן שהוא יודע". "הביאוהו מיד!" ציווה המושל. יחיא התיצב בפני המושל, וזה הראה לו את הפתק. פניו של יחיא החווירו וידיו רעדו, כי הפתק שבידו כתב של בנו, ובו כתוב "המוצא נייר זה מתבקש לשחרר את אבי יחיא החף. מפשע, ולא – תישאהו הרוח !" כשראה המושל את התנהגותו של יחיא, פחד ואמר ליחיא : "הגד לי מה כתוב, ומיד !" קרא יחיא מה שכתוב ואמר ' "לצערי, עלי להגיד לך האמת, כתב זה כתבו של בני".
המושל פנה ליחיא ואמר : "אל תצטער ואל תתנצל, סע מיד לביתך, לאשתך, ולבניך. ומעליליך יבואו על עונשם , בנך גייס את צבאות השמים ובראשם הרוח, והם עמדו לעקור אותי מביתי, עצי ובהמתי, וכל אשר לי. לכן, אני מודה לבנך שמנע ממני לעשות עוולה. ממך אני מבקש סליחה, ומבנך רחמים הזדרז ולך. ואלהים עמך!" הדבר נודע ברבים. ליחיא ובנו ניתוספה מעלה של קרובים למלכות שמים ותחת ששונאיהם יביאו עליהם קללה – ברכה. ותחת קלון – כבוד. ותחת צער – רווחה.
על שונאיו, נתקיים דבר החכם מכל האדם : "חופר גומץ בו יפול, וכורה שחת אליו תשוב" .
כתיבת תגובה