האימאם מלך תימן, היה נוהג להתחפש ולצאת אל רחובה של עיר, צנעא, ולשמוע דעת הבריות. רק מתי מעט ידעו צאתו ובואו.
חנותו של הצורף היהודי יחיא הייתה בעיר צנעא. ליחיא היה סדר יום קבוע. בבוקר עם הנץ החמה היה משכים לתפלת שחרית. בתום התפילה היה יושב עם תלמידי חכמים ללימוד ה"שילוש" שקלא וטריא. שליש בתורה, שליש במשנה ובגמרא ושליש בהלכה. מבית הכנסת חזר לביתו לארוחה ומשם יצא לערוך את קניות הבית ורק לאחר סיום הקניות היה פותח את חנותו.
באחת מיציאותיו של האימאם מלך תימן ביקר בהיותו בתחפושת ברחוב החנויות, כשמלוויו שומרי ראשו שומרים את צעדיו מרחוק. באחת החנויות הבחין ביהודי צורף היושב רכון על עבודתו ונכנס. הצורף יחיא הציע למלך המחופש כיסא לשבת. שאל המלך "איך מלאכתך ומה משכורתך?" ענה יחיא הצורף ואמר "אלחמד אללה ונשכורו (תרגום: נודה לה' ונשבחו), עובד אני בצורפות ומשתכר בכל יום עשר קרוש".
השתומם המלך ואמר, "עשר קרוש?! אפילו ראש השרים אינו משתכר עשר קרוש ביום, אתה בוודאי עשיר"!
ענה יחיא הצורף היהודי, "אמת. עשר קרוש ליום הוא סכום נכבד, אבל עשיר, אני בוודאי שלא".
שאל המלך את יחיא "מה אתה עושה בסכום הכסף הנכבד אשר אתה מרוויח?"
ענהו יחיא, "מה שאני מכניס אני מוציא".
שאל האימאם, "על מה אפשר לבזבז בכל יום סכום כסף גדול שכזה, מה הם הוצאותיך".
פירט היהודי את הוצאותיו בלשון חידה ואמר, "קרשיין מקצ'א. קרשיין סל'ף. קרשיין לא מקצ'א ולא סל'ף. קרשיין לי ולמרתי! (שני קרוש [מטבע תימני] ומחצה, פירעון. שני קרוש ומחצה, הלוואה. שני קרוש ומחצה, לא פירעון ולא הלוואה. ושני קרוש ומחצה, לי ולאשתי".
שמע המלך את התשובה בלשון חידה וגם הבין את פשרה.
התפעל המלך מחכמת היהודי. קם המלך ולפני שיצא אמר, "אל תביע ראכי'ץ" (אל תמכור בזול).
ענהו היהודי, "לא תעלם חרי'ץ" (אל תלמד פיקח)!
בארמונו, זימן המלך את שריו וסיפר, "יש סוחר המכניס עשר קרוש ליום ומוציא עשר קרוש! וזה פירוט הוצאותיו, שני קרוש ומחצה פירעון. שני קרוש ומחצה, הלוואה. שני קרוש ומחצה, לא פירעון ולא הלוואה. ושני קרוש ומחצה, לו ולאשתו".
פנה המלך לשריו בשאלה, "מה פשר הוצאותיו של האיש, ולאילו צרכים הוא מוציא את כל הכנסתו?".
ענהו השרים, "אדוננו המלך, תן לנו זמן שלושה ימים!".
אמר המלך לשריו: "אם לא אשמע תשובה ברורה בתוך שלושה ימים, לא תהיו עוד ראויים לשרת בפני…"
יצאו שרי המלך מלפניו ומיהרו לפשוט בעיר. סרקו השרים בדקדקנות את כל רחובות והשווקים שבעיר צנעא, חיפשו סוחר מוסלמי המשתכר עשר קרוש ביום ומוציא עשר קרוש ולא מצאו.
ביום השלישי, החליטו לחפש גם אצל הסוחרים היהודים. לסוף היום שלישי מצאו את הצורף היהודי יחיא המשתכר ומוציא עשר קרוש ביום.
אמרו השרים ליחיא, "מה עוללת לנו?"
היתמם יחיא ואמר, "אדונים, מה עוללתי? לשם מה אתם מחפשים אחרי?"
אמרו השרים, "מהר, פתור החידה ותבוא על שכרך 1,000 ריאל!"
היתמם יחיא, "לא איש חידות אנוכי. אינני יודע על מה אתם מדברים!". היהודי סירב.
גם 3,000 ריאל לא סיפקו את יחיא.
בקושי הסכים להצעתם ל-5,000 ריאל תמורת פתרון החידה!
יחיא פתח ואמר: "שנים וחצי קרוש, פירעון, זה הסכום לכלכלת הורי הזקנים, על מה שהשקיעו בגידולי ובחינוכי. שנים וחצי קרוש, הלוואה, לכלכלת שני בני ולחינוכם, על מנת שבני יחזירו לי ויכלכלוני לעת זקנה. שנים וחצי קרוש, לא פירעון ולא הלווה, אני מוציא לכלכלת שתי בנותיי. הבנות נישאות ולא יפרעו את חובן. ושנים וחצי קרוש, לי ולאשתי, וזה מובן".
שילמו השרים ומיהרו עם פתרון החידה למלך.
.הזמין המלך את יחיא הצורף ואמר, "הלא אמרתי לך: אל תמכור בזול!"
חייך היהודי ואמר, "הלא עניתי, אל תלמד פיקח!".
"מכרת? , בכמה?"
"בחמשת אלפים ריאל"!
חתם המלך את שיחתו עם היהודי ואמר, "זכית על חכמתך!".
(סיפור ערוך ומשוכתב, ידוע בתימן בגרסאות שונות.)
כתיבת תגובה