עריכת סעודת המילה בלילה כשנתקיימה המילה בתענית ציבור
קודם השקיעה
יש לדון בס"ד בדין קיום סעודת מילה כשנערכה המילה סמוך לשקיעת החמה באחד מימי התעניות וברצון הורי הנימול ובני המשפחה לערוך את הסעודה מיד לאחר תפילת ערבית ביציאת הצום, האם חשיבא כסעודת מצוה דמילה או מכיון שעבר יום המילה תו לא חשיבא הכי.
ונבאר ברישא בס"ד למקור דין עשיית הסעודה בקיום מצות מילה ומינה נילף להאיי דינא דקאי קמן.
ותופע עלי נהרה בפותחי לספרו הגדול של מו"ר הגר"י צובירי זצוק"ל שאסף איש טהור מדברי רז"ל בתלמודים ובמדרשים לשורש מנהג זה ונעלה מדב"ק זעיר פה זעיר שם ויעויי"ש באורך למעוניין.
דהנה איתא במס' שבת דף קל. תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תלים קיט, קסב) ומבאר רש"י שם דמיירי במצות מילה שישראל עושין וששים עליה דמצוה זו קיימת תדיר בגופו של האדם וממילא לעולם עומד עם מצוה ומחובר הוא לקב"ה, עדיין עושין אותה בשמחה, מפרש"י שעושין משתה, עכ"ד הגמ'. חזי' בפשיטות שמצוה זו נעשית בשמחה והיא הסעודה שנעשית לכבוד המצוה, ושם בתוס' העלה בד"ה "שש אנכי" וגו' משם פרקי דר"א (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח) ביום ה"ג מל את יצחק דהי' ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג, ר"ת. (פי' שביום ה"ג שזהו היום השמיני כשמל את יצחק אזי "ויעש אברהם משתה גדול" – הכותב).
ועל יסודות הללו העלה מרן הקדוש וכתבה כהלכה רווחת בזה"ל: נוהגים לעשות סעודה ביום המילה (יור"ד סי' רסה סעי' יב) וכ"כ רבי' הרמ"א בהגה שם שכן נהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומיקרי סעודת מצוה וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים וכו', עי"ש.
ואחר אייתי מרן זלה"ה לדברי רבותינו הראשונים בתחילה לדבריו של רבי' צדקיה ב"שבלי הלקט" השלם הל' מילה (סי' ט') וז"ל: וחייב אדם לעשות משתה ושמחה ביום שזכה לימול את בנו וכו', והחבר רבי בנימין ב"ר שלמה הביא ראיה מהא דאמרי' בכתובות (ח.) רב חביבא איקלע לבי מהולא ובריך "שהשמחה במעונו" ולית הלכתא משום צערא דינוקא, מכל מקום אע"ג דלית הלכתא כוותיה לברך "שהשמחה במעונו", נפקא מינה שעושים סעודה גדולה כמו בבית החופה, וכו' עיי"ש, ע"כ מדברי רבי' צדקיה זתע"א.
גם רבי' יחיאל בספר "תניא רבתא" (סי' צו) ורבי' יצחק מוינא בספר "אור זרוע" (סוף הל' מילה) וכן העלה ופסק רבי' אברהם אב"ד מנרבונא בספר "האשכול" (סוף הל' מילה), שאמרו חכמים שחייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזוכה לימול את בנו, עיי"ש.
ורבי' שמחה ב"מחזור ויטרי" (סס"י תקו) כתב בזה"ל מנהג אבותינו תורה היא ויאחז בה צדיק דרכו, אור לשמיני, בעל ברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה (כן נהגו בתימן יחידים בדורות שלפנינו דבליל הברית לומדים זוהר בבית בעל הברית ועושים סעודה ומשתה, ובזמנינו שלא נהגו כן, לפי שנשתכח הדבר, עכ"ל הרב זצוק"ל בהערתו. ואומר בס"ד דבר בזה, שמנהג הספרדים ועדות המזרח יע"א לערוך סדר לימוד זה ונקרא "ברית יצחק" ויש גם מעדת תימן שנמשכו אחר זה ובפרט שדבר זה טוב הוא להצלחת הילד בס"ד – הכותב) ולאחר קיום המילה (ביום), אבי הבן מגדיל בשמחה ומשתה ויום טוב וזכר לדבר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" וכו'. ועוד ראיה לדבר, שכן כתוב בספר תלים (נ, ה) "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" ויאמרו גם זמירות (שירים) למשתה הברית בניגון וכו', עיי"ש.
וכן כתב ג"כ רבי' אליעזר מגרמיזא בספר הרוקח (סי' קח) בשם פרקי רבי אליעזר דחייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה לימול את בנו, כאברהם. ובברכת המזון אין אומרים "שהשמחה במעונו" כדאי' בכתובות וכו', עיי"ש.
ורבינו הרד"א בסדר מילה וברכותיה (ריש עמ' שנד) הביא לזה שנהגו לעשות סעודה ביום המילה, וסמך לזה מהמדרש שאברהם אבינו ע"ה עשה סעודה ביום שמל את יצחק בנו. והכי משמע בגמ' כתובות (ח.) שהיו עושים סעודה ביום המילה, דרב פפא סבר לברוכי "שהשמחה במעונו", אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" ורז"ל אמרו שזו סעודת המילה ומפרשים עלי זבח, זב-ח' שהוא דם המילה הזב ביום השמיני.
ופירש הר"ר משה הכהן שהטעם בזה , שהקב"ה חפץ, כפי היות שאר כוחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצוות ובדרישת החכמה, שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשות המצוה או בהגיעהו לחכמה, וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה, ע"כ מדברי הרד"א זצ"ל.
ויעוין עוד בדברי רבי' זצ"ל שהביא גם לדברי רבי' הראב"ן בספר "המנהיג" (הל' מילה סס"י קכט) וכן לדברי רבי' הרד"ק בפירושו לתלים (נ, ה) עה"פ "אספו לי חסידי" וגו' עיין עליהם.
מכל אלו הדברים למדנו דין הסעודה ועניינה לאחר קיום מצות המילה.
והנה נהגו רבים מאחינו בית ישראל יע"א שכשחל יום המילה ביום התענית כגון בתענית אסתר, צום גדליה וכדו', שעורכים את הברית סמוך לשקיעת החמה לאחמ"כ מתפללים ערבית ולאחריה עושין הסעודה. ויש לברר האם חשיבא הסעודה כסעודת מצוה דמילה מכיון שאין אפשרות אחרת לעריכת הסעודה, או דנימא דמכיון והויא יומא אחרינא דהרי ביציאת הכוכבים נסתיים היום השמיני שבו נימול התינוק, א"כ אין הסעודה נחשבת כסעודת מצוה דמילה.
ואמרתי אל ליבי בס"ד שאפשר ונילף להאיי מדין ברכת חתנים דהיי' שבע ברכות וכמתבאר בס"ד. דהנה איתא בכתובות ח. דרב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא, אפושי שמחה בעלמא הוא מברך "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא" וכו'.
וראה לרבינו הרא"ש זצ"ל שכתב באות יג בזה"ל: יומא קמא – יש מפרשים סעודה קמייתא כדאמרי' בפסחים (לו.) יומא קמא לא תלושו בחלבא, דהיי' סעודתא קמייתא. (פי' שרבי יהושע בן לוי אמר לבניו שמכיון ויש מצוה לאכול בליל הסדר מצה שנקראת "לחם עוני" לכן שלא ילושו את המצה של ליל הסדר בחלב דא"כ לא הויא "לחם עוני". והתם ודאי כוונתו באמירת "יומא קמא" הינה רק לאכילת הלילה בעריכת הסדר שאז החיוב באכילת מצת מצוה, וא"כ חזי' שהביטוי "יומא קמא" כוונתו סעודה ראשונה – הכותב) ומיהו אם לא אכלו עד הלילה, מברכין, משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלי בני החופה, עכ"ד.
והעלה זאת רבי' יעקב בטור אבן העזר סי' סב סעי' יג וז"ל: לא היו שם פנים חדשות אין מברכין שבע ברכות, אלא בסעודה הראשונה לא שנא אכלו בו ביום או בלילה שלאחריו וכו' ונראה דאפי' אלמנה לאלמון שאין מברכים שבע ברכות אלא יום אחד אפי' אי איכא פנים חדשות וכו'.
וכן בסוף הסימן כתב שם וז"ל: ואחד בתולה ואחד אלמנה מברכין לה ברכת חתנים כל שבעה, בתולה אפי' נישאת לאלמון ואלמנה דוקא שנישאת לבחור אבל אם נישאת לאלמון אין מברכין אלא יום אחד, עכ"ל.
ורבי' ה"בית יוסף" ב"בדק הבית" העלה לדברי הרא"ש דלעיל שפי' יומא קמא הינו סעודה קמייתא וממילא הדין אחד בין בחור שנשא בתולה ובין אלמון שנשא אלמנה, אמנם דעת רבי' ירוחם לחלק ביניהם ואומר שבאלמון שנשא אלמנה אם לא אכלו הסעודה הראשונה עד הלילה אין מברכין וכתב הב"י דאינו יודע מנין לו לחלק בכך וכו'.
ובכן, עלה בידינו שגם אם עדיין לא אכלו לסעודה קמייתא ועבר יום החופה והגיע הלילה בכל אופן מברכין לאחר הסעודה שבע ברכות.
והוסיף עוד בזה הרב "ערוך השולחן" זצ"ל וכתב שמזה שאומרים אנו שפי' "יומא קמא" הוא סעודה קמייתא א"כ אפי' אם יערכו הסעודה הראשונה ביום השני או השלישי שפיר דמי לברוכי שבע ברכות לאחר סעודה זו. ועיין עוד שם בהמשך דב"ק.
אמנם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כתב בשו"ת שלו "אגרות משה" (חלק אבן העזר – ד' סי' פח) שכל אפשרות זו לערוך הסעודה בלילה ואע"פ שהחופה התקיימה ביום וקרינן לה סעודא קמייתא זהו דוקא כשהיו עסוקים בהכנת הסעודה ולא יכלו לעורכה קודם לכן וממילא נדחתה עד הלילה, אבל אם היתה אפשרות בידם לערוך הסעודה ולא ערכו, מסתבר שאין לברך.
ומעתה נראה דאפשר בס"ד לומר דחשיבא הסעודה הבאה לאחר צאת היום כסעודת מצוה למילה שנערכה ביום שעבר, וזאת משום תרי טעמי: א. דניכר שהסעודה קשורה לברית המילה שנעשתה קודם לכן. ב. אי אפשר לעורכה קודם לכן וממילא, היכא דאין סיבה לדחות, לאו שפיר עביד אי אדחי לה. ברם, הכא כשיש טעם לדבר הדחיה, שפי דמי למיקרייה סעודת מילה, וכדפסק הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל לעיל, כנלע"ד בעזהי"ת וישועתו. ויהא רעוא דיאר ה' עינינו במאור תורתו, ולא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד, אכי"ר.
כתיבת תגובה