איש עני היה בעיר קטנה ליד צנעא עיר הבירה וסעיד שמו. ולאיש אשה וילדים אך לא נמצאה לו פרנסה. כל מחיתו הוא ובני ביתו על שעורים וגרגרי-דורה שנמצא להם ללקט מפה ומשם. איש ישר וטוב היה סעיד, שומר מצוות ומתפלל כל יום בדבקות רבה, מקבל דין-שמים באהבה, על אף מזלו שלא שפר עליו. ולאיש אשה דברנית, צעקנית וקנטרנית. היתה צועקת עליו, וממררת חייו. ילדיו טובים היו, ממושמעים שהצטינו בלמודיהם ב"כאניס" שבו למדו. באחד הלילות כאשר גברה המצוקה בביתו עד מאד, עלה רעיון בלבו של סעיד: "אצא מן העיר, אסתובב בכפרים אפגש עם אנשים, אשמע צרותיהם ואנחם אותם. אולי יהיה ה' בעזרי וגורלי ישתנה, אפשר איטיב עם האנשים ואוכל להביא מעט כסף להחיות נפשות ביתי". אמר וכך עשה, לבקר קם סעיד והעיר את אשתו, ספר לה מה שספר ויצא לדרך. לא הרחיק סעיד ממקומו עד שנזדמן לכפר מכפרי הגויים. עוד הוא הולך והנה הוא שומע קול בכי אשה עולה מאחת החצרות. נגש סעיד לאשה וישאל: "מה לך יא אשה ועל מה תבכי ? הגדילה האשה בכיה ותאמר: "צרה גדולה נפלה עלי יא מארי, שדים רעים נכנסו לגור בתנורי ואני איני יכולה לאפות בו לחם. מה אעשה לבעלי וילדי לאכל, אם לא שכני הטובים הנותנים לי לאפות בתנורם, היינו גוועים כלנו ברעב. מה נעשה יא מארי? ח נשא סעיד פניו לשמים שקוע במחשבות עמוקות ואחר אמר: "ראי נא יא מארה (אשה), איש מגרש-שדים אני וספר לי ביד. ספר קדוש הוא, אפתח ואקרא בו ואמצא דרך להצילך מן השדים שבתנורך". הספר בידי סעיד, ספר תהלים היה וסעיד החל קורא בו בלחש כשהוא מתפלל לאלהים: "אנא ה', תן בלבי עצה ותבונה". כשגמר את פרק התהלים, קרב ראשו אל פי התנור וירא כי מלא התנור באפר. צלחה עליו רוח הקדש, נשא ראשו ויאמר: "יא מארה, הביאי מגרפה רחבה", הלכה האשה ותביא מגרפה. אמר לה: "יא מארה, שדים רבים בתנורך ובין גרגרי האפר הם יושבים. עתה תראי, אפיץ את האפר לכל רוח ועם האפר יפוצו גם השדים". לקח סעיד את המגרפה, הוציא את האפר מן התנור ופזרו ברוח. האשה הכפרית הביאה בצק, הבעירה אש בתנור והנה פלא, אש יפה בוערת. ברכה האשה את סעיד, ברכות מאליפות, הגישה לו אוכל מעשה ידיה, נתנה בידו פיס מטבעות ומלאה לו שק בפרות, ירקות וביצים. חזר סעיד לביתו, לבו שמח, יצא שמו כסעיד מגרש-השדים. מאז האירה לו ההצלחה פניה בכל אשר עשה.
23
ינואר
כתיבת תגובה