מארי ראובן, ראש ישיבה היה באחת מערי-תימן. ביתו היה בית ועד לחכמי העיר לתלמידים ולאורחים, על אף שלא נחשב בין עשירי העיר. ולמארי ראובן ספר עתיק-יומין וצהוב-דפים, ספר גורלות ומלות עתיד כל אדם אפשר למצא בו. בת קטנה יפה ונעימה היתה לו בהגיעה לגיל שתים-עשרה הוא הגיל בה ידברו בה נכבדות, הלך מארי ראובן ופתח, בדחילו ורחימו, ספר הגורלות לראות מה יועד לה לבתו. והנה אהה צרה צרורה ומרורה, בספר נגלה לו למארי ראובן כי עתידה בתו להנשא לרוצח ר"ל, נבהל האב ולבו מר היה עליו עד מאד. לשוא עינה נפשו בצומות ותעניות, בתפילות ותעניות בכל פעם אשר פתח את הספר לא השתנה הכתוב. לא ידע עוד מארי ראובן שלוה בנפשו וילך זעף כל הימים. באחד הימים הצטרף אל תלמידיו בישיבה תלמיד חדש ממרחק בא, עלם חמודות, צנוע עניו וחרוץ. למד הצעיר בשקידה ומלא כרסו בתורה, משנה, גמרא ומדרש, התחבב על כל רואיו בחן טעמו ובנועם הליכותיו. גם לבו של מארי ראובן הלך שבי אחריו ויזמן אותו לעתים מזומנות להיות מסב על שלחנו ומבאי ביתו, עד כי מצא אותו טוב וראוי להיות לו לחתן. פנה מארי ראובן לבתו להשפיע עליה להנשא לאברך החמודות והיא, כמנהג בנות תימן לא סרבה לאביה. החתונה קמה ותהי והזוג הצעיר חי לו בשלוה ושקט. באחד הימים בא לעיר הלך, עובר אורח, בדרכו לעיר רחוקה. בא היהודי לבית הכנסת וחפש לו מקום ללון בלילה. מצא את ביתו של מארי ראובן שקבלו בפנים יפות ואף נתן לו ללון בבית המדרש שברשותו. לאחר סעודת הערב התכונן ההלך לילך לישון, הוציא מכיסו שקית-עור מלאה מטבעות כסף. ההלך בקש ממארי ראובן לשמור לו במשך לילה על שקית זו שבה כל הונו ורכושו המיועדים לקיום אשתו וילדיו. ענה לו מארי ראובן: "אורחי היקר, קח כספך אתך ובבית מדרשי לא יאונה לך רע, לא לך ולא לכספך. לא ידעו השנים כי בחדר סמוך שמע האברך הצעיר, חתנו של מארי ראובן את כל השיחה. קרא מארי ראובן לחתנו ובקשו ללוות את האורח לבית המדרש ולהכין לו מצע לישון. הצעיר לווה את האורח, הביאו לבית המדרש התקין לו מצע רך ונעים ולא סר ממנו עד שנפלה עליו תרדמה. כאשר נוכח הצעיר כי האורח ישן שנה עמוקה, נזכר בשקית-הכסף ויחמוד אותה בלבבו. לא עמד לבו נגד הפתוי וישלח את ידו אל חיק האורח בלאט ויגנוב את הכסף. כאשר החל להתרחק מבית המדרש, עלתה בראשו מחשבה נוראה, הלא יחשדו בו כלם כי הוא הוא אשר גנב את הכסף, איך יעמוד נגד חקירת האנשים? ישב על מקומו לטכס עצה ולבסוף אמר בלבו: "הבה אחנוק את האורח למות וכל אדם ידמה כי ודאי פרץ שודד אלמוני לבית המדרש, גנב את הכסף והרג את האיש. נגש הצעיר לאורח הישן, חנק אותו למות וחזר בשקט בשקט לביתו. למחרת, כאשר באו מארי ראובן ותלמידת לבית המדרש, מצאו את האורח שוכב מת. נמנו וגמרו כי ודאי שודד אלים הוא שהתנפל עליו לשודדו ולהורגו ויספדו לו יקברוהו בעירם. משעברו ימי האבל והצער, נזכר מארי ראובן בכל אשר קרא בספר הגורלות וחשד נורא עלה בלבו, שמא אולי חתנו הצעיר הוא השודד והרוצח, שמא אמת ונכון הכתוב בספר? קרא אליו מארי ראובן את חתנו ובקש ממנו ללכת בלילה לבית העלמין, לעמוד ליד קברו של האורח ולראות או לשמוע מי ומה הבאים. הצעיר שנתן תמיד כבוד לאבי-אשתו, לא רצה ללכת אך לא יכול היה לסרב לבקשה שמא יחשיד את עצמו, והלך, בלילה, כאשר היה בבית העלמין, שמע קול דברים מפי אדם האומר: "אתם בשמים שפטו ביני ובין מי שהרגני", מלים אלה חזרו שלש פעמים בקול עצוב ומר. והנה נשמע מענה מן השמים: "יש דין ויש משפט בשמים; בעוד עשר שנים יהיה פסק הדת שלך". למחרת שאל מארי ראובן את חתנו, מה היה בבית העלמין והצעיר ספר את אשר שמע. ולא חשב הצעיר כי חותנו חושד בו בגניבת הכסף ובהריגה. לילה שני ולילה שלישי שלח מארי ראובן את חתנו לבית העלמין ותמיד חזר וספר הצעיר ששמע את אותם הדברים. מארי ראובן כתב בפנקסו את תאריך מות האורח וחכה לבאות בלב מלא צער וכאב. והצעיר, הוציא לאט לאט בסכומים לא גדולים מן הכסף שגנב, קנה לו בית והוא ואשתו הטיבו מאכליהם ולבושם וחיו חיי רווחה. כאשר עברו עשר שנים, יום ולילה לפני מלואם, פנה מארי ראובן לבתו ואמר: "בתי היקרה לי מכל, אמך חולה בואי לסעדה בחוליה ימים מספר ואחר תשובי לביתך". הבת נגשה לבעלה ובקשה רשותו ללכת לאמה החולה והבעל נתן את רשותו. הבת קמה והלכה ועוד באותו לילה באשמורת הראשונה, החל ביתו של הצעיר לנוע ולהתנודד מצד לצד והאדמה רועדת מתחתיו. האיש התעורר משנתו והשתומם למראה הנורא של תנודות הבית והרס הקירות, ולפתע נהרס הבית כלו באחת והאיש נקבר תחת ההריסות. אנשי הסביבה לא שמעו כל רעש בלילה ובבקר נדהמו לראות את הבית הרוס. השמועה פשטה מסביב והבת עם אביה נזעקו לבוא. בכי מר בכתה הבת על בעלה שנהרג וביתה שנהרס. האב מארי ראובן לקח את בתו לביתו, ספר לה את כל אשר קרא ב"ספר הגורלות" ואת אשר נשמע בבית העלמין ואמר: "אין לערער על דיני השמים". קיבלה הבת את הדין. לאחר שנה אחת נישאה לאיש אחר, ילדה בנים ובנות ואביה ואמה התנחמו בנכדים הטובים. חיו בשלום עד סוף ימיהם ונפטרו בשיבה טובה.
23
ינואר
כתיבת תגובה