בבקרו של יום, שעה קלה לאחר שמרי סאלם נסים ושצי פתח את חנותו שבשוק, בא אליו ערבי אחד ואמר: – יהודי, הב לי את העודף שלי שנשאר אצלך! – איזה עודף? – קניתי ממך בבוקר זה חצי רוטל קשר בשמינית קרש ונתתי לך קרש שלם ע"מ להחזיר לי עודף. עכשיו הב לי את העודף שלי – קרש פחות שמינית – ואלך. אמר לו מרי סאלם: – אין לך אצלי שום דבר, וסיפורך כולו שקר מתחלתו ועד סופו. כיון שהכחיש. פנה הערבי אל שכנו של מרי סאלם, סוחר מסלם שונא ישראל, ואמר לו: – עדי אתה שאני מזמין את היהודי למשפט. אמר לו. – על מה ולמה? אמר לו: – קניתי ממנו קשר בשמינית קרש ונתתי לו קרש שלם ע"מ שיחזיר לי עודף, ואמר לי: לך ושוב עד שיהיה בידי עודף. הלכתי ושבתי, ועכשיו הוא מכחיש אותי מכל וכל. אמר הסוחר: – הישבע, והיהודי ישלם או ישבע היהודי, ויפטר. אמר לו: – אין צורך בשבועה , יש לי עדים. מיד הופיעו שני ערבים לפני הסוחר והעידו בשבועה שהיהודי חייב את העודף האמור. אמר הסוחר למרי סאלם: – יהודי, שלם את העודף! אמר לו מרי סאלם: – אדם זה לא קנה ממני קשר. ואיני חב לו שום דבר, ועדיו אלה עדי שקר הם… אמר הסוחר: יהודי רשע, תלאתה מסלמין מא יבנו עלא-אלצלאלה (שלשה מסלמים לא יבנו על רמאות), שלם לאיש את העודף שלו!…
הלכו אל השופט. זה טען טענתו והביא עדיו וזה הכחיש את הטענה וכפר במהימנות העדים. השופט שמע את הטענה ואת העדים, וחייב את היהודי לשלם. אמר היהודי לשופט: – הטענה בשקר יסודה, והעדים זוממים, ואם אין אדוני מאמין לי – אני דורש מהתובע להביא את הקשר שקנה ממני, לדבריו, לכאן. הרב ושצי דרש להציג את הקשר, כדי שהוא יוכל לערוך השוואה בין הקשר המוצג ובין הקשר שיש לו בחנותו, כי יש מינים שונים. אבל, השופט, שהבין לכוונת היהודי ניסה לשים דברים בפי הערבי התובע וללמד לו כיצד להשתמט מדרישה זו. הוא אמר: – אין חובה להציג את הקשר, יכול להיות שהוא כבר השתמש בו, העיקר העדים… אלא שהתובע היה בער ולא הבין את הרמז של השופט. הוא קפץ ואמר: – הקשר מצוי, טרם השתמשתי בו, הוא מונח אצל אחמד חזאם… – אם כך, אני עומד על דרישתי – קרא מרי סאלם – אני רוצה לראות את הקשר…
אז ציווה השופט לאחד מחייליו ללכת אל אחמד חזאם ולהביא את הקשר. החייל הלך. ומרי סאלם הלך עמו, כדי להשגיח שלא ירמו אותו או יערימו עליו בדרך אמר הרב לחייל: – שמע, חייל! השופט יפסוק לך אגרה שמינית ריאל, כמקובל. אבל אם תעיד עדות אמת אשלם לך כפול. רבע ריאל… החייל הניע בראשו לאות הסכמה. משהגיעו לביתו של אחמד חזאם מצאוהו נעול על מנעול ובריח. השכנים סיפרו כי מזה שבוע ימים אין אחמד חזאם נמצא בביתו… שבו אל השופט. והחייל העיד שאחמד חזאם נעדר מביתו ומהעיר מזה שבוע ימים: ביתו נעול וריק מאדם… עכשיו הבין השופט שהתביעה מוטלת בספק גדול. אבל מכיון שלא רצה לערער טענתם של שלושה מסלמים ולפטור את היהודי – הוא הציע מעין פשרה: – טוב, יהודי. שלם לתובע חצי קרש ועוד חצי קרש אגרה לשופט ולחייל אמר מרי סאלם: – אדוני השופט. אני מכחיש את הטענה מכל וכל. ואם עדיין אינך מאמין לי. אני עומד על תביעתי להביא את הקשר שכביכול קנה ממני: אני רוצה לראות את הקשר!… אמר השופט. – קחו את היהודי לבית האסורים ושימו על רגליו שני זוגות כבלים. הדבר יצא מפיו. ושני חיילים תפסו במרי סאלם והובילו אותו אל בית המעצר כדרכם. עבר לפניהם אלעאמל אלוזיר. המושל של העיר. שהוא עומד מעל לשופט. משראה אותו מרי סאלם. צעק בקולי קולות: – יא סידי. אנצפני! אנא ענד אללה וענדך (אדוני. הושיעני! אני בין ידי אלהים ובין ידיך, ) המושל עצר הילוכו ושאל: – מה לך? מרי סאלם סיפר לו כל הענין מתחלתו ועד סופו אותה שעה עבר ערבי אחד ושמע את עצומת הרב. הערבי פנה אל המושל ואמר – אדוני המושל. יש לי עדות לאלהים. אמר לו המושל. מה בפיך? אמר לו – בבוקר יום זה הלכתי למאפיה לקחת לי גחלים לנארגילה ושם מצאתי את שלושת האנשים האלה יושבים וסועדים הם אמרו זה לזה "היום אנו סועדים על חשבון היהודי פלוני". העד הנכבד הצביע על התובע ושני עדיו והוסיף – זאת היא עדות לאלהים… מששמע המושל את דברי העד הישר הזה. נזף בשופט על משפטו השטחי וחייבו לשלם את אגרת החייל מכיסו. היהודי נפטר. ושני עדי השקר נלקחו לבית האסורים.
כתיבת תגובה