האירה לי ההשגחה פנים ובאתי לעולם בעת רצון. את ילדותי עשיתי בכפר של יהודם עמלים ויראי אלהים. בזכות שמים ובזכות אבותי עקרנו מארץ מאפליה ובאנו לחצרות קדשו. ואף כאן זימנו לי ממרום חכמים אנשי מופת: בתורה, ביראה ובמידות, גדלתי ביניהם וניאות הייתי לאורם. תחילה בתל-אביב בתקופת הילדות, ואח"כ בירושלים בימי העלומים. דמויותיהם מלוות אותי עד היום, והן פוקדות אותי גם בחלום. אמרתי בלבי: ראויים הם לציון בשורות ספורות למען צעירי הצאן של ימינו, שלא זכו לאישים כיוצא בהם.
ר' רפאל אלשיך ז"ל
ר' רפאל אלשיך היה מורי בתלמוד תורה, בעל צורה ובעל שאר רוח. גבה-קומה, יפה תואר ועבדקן, שמראהו דמה למראה מלאך ה'. היה מחנך למופת: נוח לתלמידים ומאיר להם פנים. לא ידע כעס וגערה ולא כל שכן שבט ורצועה. אציל, עניו ושפל רוח ונוהג כבוד בכל אדם. גם כשבגרתי שמרתי על קשרים עמו. וכשנשאתי אשה היתה משאת נפשי שיהיה הוא המקדש. אולם, כיון שבאותו מעמד היו זקנים ממנו כיבד אותם בברכות, ולא שייר לעצמו אפילו ברכה אחת. ומכאן מוסר השכל לרבני עדתנו וחכמיה הצעירים.
בימים ההם נבחר כציר מטעם 'התאחדות התימנים' לקונגרס הציוני שנתקיים בבזל. סחו לי צירי תימן לאותו קונגרס, שכשהיה מהלך ברחובות העיר היו עיני העוברים והשבים נשואות אליו להזין עיניהם מזיו פניו ומהדר דמותו.
ר' יהודה חבשוש ז"ל
ר' יהודה חבשוש איש ירושלים היה. חנווני באומנותו, ולא נשא משרה בקהילתו. ממונה היה על בית-כנסת עמד ושימש בו כרב מגיד שיעורים וכגבאי. בחרתי בקרבתו והתפללתי עמו, לאחר תפילת שחרית ישבנו לפניו על הקרקע אני ובנו שלום ז"ל ושילשנו ב'חוק לישראל'. ולא אשכח כיצד היה מבליע דברי-מוסר לבנו להרחיקו מחברת ריעים רעים מבני גילו.
משכים היה לתפילה. ועד שיתקבץ הקהל היה שולח ידיו בניקוי עששיות הזכוכית, שהיו מדליקים אותם בשמן ובפתילות.
תאמר שהיה מתמכר לנקיון העששיות בלבד ולא היא. ידיו מהפכות בעששיות המשומנות ופיו גורס על-פה מזמורי תהלים ופרקי תיקון. וכיס מיוחד היה לו לתרומות ונדבות של בית-הכנסת, שמא חלילה ייכשל וכסף הקודש יתערב בכסף החול שלו. הוא ידע שביל חיים אחד: מביתו לבית-הכנסת, ומבית הכנסת לחנותו, וחוזר חלילה, רוב יומו הקדיש לתורה ותפילה, ובחנותו נשתהה שתים שלוש שעות בלבד. חנותו היתה חנות דלה שסיפקה צרכי מזון חיוניים: קמח, שמן, סוכר, וכיוצא. והוא הקפיד במשקל ובמשורה. אשתו הצדקת היתה מתקינה חלבה טריה בכל יום (בימים ההם הכינו תבלין זה לשבת בלבד) ונזקקים היו זוכים למנת חלבה כל יום מידה הברוכה.
ר' יהודה היה צדיק וחסיד, אחד מל"ו צדיקים, ובו נתקיימו כל המעלות שמנה נעים זמירות ישראל במזמור טו. הוא סיגף עצמו ומיעט באכילה ושתייה. סופו שדבק בו חולי השחפת וקיצר את ימיו.
ר' יחיא עבאהל ז"ל
יהודי קטן-קומה, דל זקן, שלא הידר בלבושו. כל הרואהו בשוק ידמה שהוא אחד מפשוטי-עם. תורתו אמנותו, ואינך יודע ממה צמח זה חי. שפל רוח ושפל ברך, צנוע ועניו, ממעט בדיבור ואינו הולך בגדולות. אך גדול היה בתורתו, בעיקר בתלמוד, קיים שיעורי תלמוד בחבורה עם זקני תורה מבני קהילתו. מספרים עליו שסיגל את תורתו בבתי מדרש של ספרדים ואשכנזים ששקד על דלתותיהם.
חכמי תימן אינם מצויינים כדרשנים. אך הוא היה דרשן יחיד סגולה. הדרשן התימני בה"א הידיעה. תורתו היתה בתוך מעיו ועל דל שפתיו. שמעתיו מספר פעמים בהספדים על רבני תימן, פה מפיק מרגליות. דיבורו שוטף ומשנתו סדורה. מגלגל היה במאמרות התלמוד מכאן ומשם כלשונם, ללא מעצור ומכשול. ונדמה לך שאינו דורש על פה אלא קורא מתו הספר.
וכשנתבקש לישיבה של מעלה וביקשתי להעלות זכרו ברשימה לא נמצא אדם, לא במשפחה ולא בקהילה, שיספר לי משהו עליו. אלמוני בחייו ואלמוני במותו. והוא פלאי.
ר' אברהם נדאף ז"ל
תלמיד חכמים, עסקן וחוקר. טיפוס של פרנס, קפדן וחסר פניות. האמת לנגד עיניו תמיד ולא ישא פנים לשום אדם, כגדול כקטן. מעולם לא תראה שחוק בפיו או חיוך על שפתיו.
בהנהגת הציבור נהג כמאמר חז"ל 'טול מקל והך בקדקדן'. נתמזל מזלי והייתי בן גילם של שנים מבניו, והתרועעתי עמם. שונה הייתי פרשת השבוע עם בניו בביתו, ומתפלל במחיצתו בבית-כנסת אחד. הרבה למדתי מארחותיו, ביחוד בחקר תרבות תימן, שהיה מבכירי העוסקים בו. לאחר שמשך ידו מן העסקנות ועקר מירושלים לתל-אביב היתה פרנסתו דחוקה, וגדול היה בטחונו באלהים. עליו מספרים הבריות כי באחד הבקרים התייצבה אשתו לפניו וסחה: הבית ריק ומרוקן. מה אכין לבנים לסעודת הצהרים? זקן יד ימינו כלפי מעלה, כאומר: יש אל בשמים! לא עברה שעה קלה והנה שני אנשים באים אליו לנסח שטר ביניהם. נטל ניר וקולמוס, שמע דבריהם ותנאיהם, כתב להם את השטר וקיבל מידם שכרו הקצוב. חש לאשתו, נתן בידה מטבעות שקיבל ואמר: הרי לך הוצאות למזונות היום. יתברך האל המשגיח על בריותיו. ברא יום ברא מזונו.
אהבתי את האמת שבו. כשהיתה נופלת מחלוקת בציבור היה יושב תחתיו ואינו פוצה פיו. אולם כשבאו לשאול את דעתו היה חורץ משפטו ללא רחמים. ומעשה בכהן שנכנסה בלבו טינה על אחד המתפללים ובתפילת מוסף, ללא לחש, נמנע הכהן מלעלות לדוכן, ולא הועילו רמיזות הקהל. בתום התפילה זינק ר' אברהם ממקומו, משכו לאותו כהן בבגדו וגררו אל מחוץ לבית-הכנסת.
ואירע פעם ששני מתפללים התקוטטו בבית-הכנסת. אף כאן לא התערב ר' אברהם. מששאלוהו כיצד לנהוג בהם אמר: תחילה הוציאו את שניהם מבית-הכנסת, ואחרי התפילה נדון בעניינם.
אחתם בדבר של בדיחות הדעת. אחד מבניו לא נקלט בישיבה, ואז לימדו אומנות אצל נגר שהנגרייה שלו, סמוכה היתה לבית ר' אברהם. וארון בגדים מחוטב היה לר' אברהם. ביקש הבן לעשות נחת רוח לאביו, משח אותו ארון והבריקו במשחת נגרים. וכשהתפעלתי מן הארון המבריק אמרתי לאב: ראה מעשה ידיו של בנך להתפאר. ואז הפטיר פסוקו לעומתי: 'כי משחתם בהם מום בם'.
כתיבת תגובה