כיצד יש לקרות את שירת הים בזמירות בדקדוק "הגעיות" או בלי?/ נהוראי יהב
האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב וכן להיפך (גיטין ס ע"ב) התקבל כאיסור תלמודי פשוט עד כי הזהיר ר' יוחנן את תלמידיו: "כותבי הלכות כשורפי התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר" (תמורה יד ע"ב). מגילת תענית שנהגה בימי הבית השני חושפת בפנינו ויכוח זה שבין החכמים לבייתוסים נאמר בה: "ובארבעה בתמוז עדא (נשרף) ספר גזירתא" על פי פירוש הסכוליון למגילה בנוסח אוקספורד (זאת לעומת נוסח הסכוליון ע"פ כ"י פארמה שלפיו הוויכוח נסוב על הלכות תורה שבעל פה ולא בשאלת היתר כתיבתה) כוונת הדברים: "שהיו בייתוסין כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר "על פי הדברים האלה…מלמד שאין כותבין בספר." בסופו של ויכוח גברה ידם של הפרושים וקבעו יום זה לעשותו יו"ט (לדיון נרחב ומעמיק במסורות הסכוליון ראה מגילת תענית מהדורתה של ורד נועם עמ' 216-206). אמנם נראה שמעולם לא נמנעו החכמים לכתוב ברמה האישית "זכרון השמועות ששמע מרבותיו" אך הלימוד ברבים היה בעל פה (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה). ואפשר שלא נאסרה הכתיבה אלא אמירת הדברים מתוך הכתב כלומר לימודם ברבים. כך מצינו בתלמודים פנקסים שנכתבו עליהם זיכרון השמועות שנתחדשו לאותו חכם כמו פנקסו של ר' ישמעאל בן אלישע ומגילת הסתרים של ר' חייא ששמשה את רב לזכירת כמה הלכות מחודשות (ב"מ צב ע"א). בדומה לכך שואל התלמוד (תמורה יד ע"ב) כיצד אמר רב דימי שאילו מצא שליח היה כותב את התורה ששמע מפי ריב"ל ושולחה באגרת לרב יוסף בבבל- הרי אסור לכתוב! עונה התלמוד: "דלמא מילתא חדתא שאני" כלומר רק חידוש שלא ניתן להילמד מהמקורות הקיימים מותר לכותבו. וגדולה הייתה ההקפדה על דין זה עד שלדעת הגר"א מרגליות(נפטר בתשל"א) פסוקים רבים בספרות חז"ל נכתבו מלכתחילה בשיבוש לא בגלל ש"הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו "(כדעת חכמי צרפת ראה למשל תוס' שבת נה ע"ב) אלא ש"המקראות שהובאו בדברי רבותינו בשינויים שונים הם שרידי הדרשות שהשמיעו על פה" (המקרא והמסורה עמ' מז). לדבריו הקפידו החכמים לא לומר את הפסוק בשלמותו בשעה שדרשו לעם שלא מתוך הכתב מטעם "דברים שבכתב וכו'. ויעויין שם שנתן חכם שלם זה פשר לכמה וכמה סיפורים שבתלמודים על זו הדרך. גם הגאונים הקפידו על דין זה ומנעו מסומא לעלות לקרוא בתורה מטעם דברים שבכתב (תשובות הגאונים מוסאפיה סי' פ) וכדברי מהרי"ץ למנוע עליית סומא לס"ת וש:"אין לשנות המנהג הפשוט כאן בכל ארצות תימן" (פעו"צ ח"ב סי' רסט) ואמנם בתשובה אחרת (ח"ג קצד) הדר תברא לגזיזיה וכתב להתיר לסומא ע"י שמקרין לו מילה במילה או שיקרא בלחש עם החזן. אלא שכבר הוצע שתשובה זו לא נאמרה הלכה למעשה ונכתבה ע"י מהרי"ץ בצעירותו(ראה מאמרו של מו"ר הרב ערוסי, "קריאת התורה בציבור" תימא, גליון ב תשנ"א, עמ' 36). ונאמנה עלינו עדותו של הר"י ספיר בביקורו בתימן בין השנים 1864-1859: "ומי שאינו יודע לקרות בעצמו לא יקראוהו לס"ת" (אבן ספיר ח"א נג ע"ב) והשווה להתרשמותו של הרב קוק מהתימנים שכתב: "רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל" (אגרות ח"א ריב).
ברבות הימים עת "עשות ספרים הרבה" כבר היה לנחלת הכלל והיצירה התורנית רובה ככולה הועלתה על הכתב, כתב הלחם משנה(ר' אברהם די בוטון אמצע המאה ה16,סלוניקי) ששמע מחכם אחד ש"בזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים" (היפך האמרה של הראשונים: "מפי סופרים ולא מפי ספרים" המבוססת על המאמר "מפיהם ולא מפי כתבם" גיטין עא ע"א)ומאותה סיבה לדעתו לא הזכיר הרמב"ם הימנעות ת"ח מלהורות הלכה קודם גיל 40 שכן "עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים(ובאופן מהיר יותר) ודאי לא בעינן כולי האי".
יש פוסקים שטענו שכבר הרמב"ם לא הקפיד על איסור זה משהותרה הרצועה עם כתיבת המשנה ע"י רבי, שהרי לא הביא הרמב"ם איסור זה בהלכותיו: כך למשל בתשובת הגר"ע יוסף (יחוו"ד ח"ג סי' עד) שנשאל האם מותר לכתוב חיבור תורני לשם קבלת תואר הביא הרב את דברי שו"ת אפרקסתא דעניא (לרב דוד קלונימוס שפרבר מגדולי רבני רומניה, נפטר בתשכ"ב) שכתב: "אלא ודאי שלאחר שהותר הדבר משום עת לעשות לה' חזר להיות כעצם מצות תלמוד תורה לכן השמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה בכלל". אך דברי הרב שפרבר קשים שהרי הלכה מפורשת ברמב"ם: "והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות בתורה שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת" (הל' תפילה יב,ח). על בסיס הלכה זו כתבו כמה פוסקים (ראה שו"ת עשה לך רב לרד"ח הלוי ח"ו סי' א ומשנת יעב"ץ לרב ז'ולטי סי' ל) כי לדעת הרמב"ם כל איסור של "דברים שבכתב" שייך רק ביחס לקריאת התורה בציבור ותו לא. וגם הר"י רצאבי (שו"ע המקוצר א, ז)כתב להתיר על פי הרמב"ם: "אבל מנהגינו להתיר בכל גוונא …שלא נאמר איסור זה אלא בקריאת ספר תורה" וכ"כ בבארות יצחק ח"א סי' לא ושם גם דן בשאילת היתר כתיבת התרגום לתורה שלדעת רבנו יש לאומרו על פה (הל' תפילה יב, יא) ולא מן הכתב.
בא מו"ר הר"י קאפח (להלן "מארי") וביקש לחדש שלא זו בלבד שהרמב"ם חשש לאיסור דברים שבכתב אלא שבדיוק מסיבה זו הוא נמנע לכתוב בחיבורו הגדול הלכות שלא הוזכרו בתלמוד(וכבר עמד על תופעה זו בעל המג"ע במקומות רבים כי "אין לו עסק בחבור משנה תורה זה אלא במה שהוא מפורש בתלמוד אבל לא במה שנוכל לדקדק מן התלמוד") ומה שרצה הרמב"ם לחדש מעצמו כתב בלשון "יראה לי" ("דבר שהוא מפלפולי אומר בפרוש "יראה לי" –כלשונו באגרת לר' פנחס הדיין) וז"ל מארי:" על כרחנו(לאחר שהביא מארי המסופר בגמ' בתמורה שהובאה לעיל) אנו למדים דקים להו לאמוראים שבכתיבת המשנה עדין לא הותרה הרצועה לגמרי… והוא הטעם והוא הסבה אשר הביא את רבנו להצטמצם בחיבורו הגדול הזה…רק לדינים ולהלכות שנאמרו במקורות העתיקים בלבד.." (הקדמתו לספר המדע עמ' כג ;הל' שבת פ"כג אות סח).
אמנם יש שהקשו על הסבר זה, ולכאורה בצדק, בטיעון שלשון "יראה לי" כנוסח ה"מתיר" את הכתיבה דרוש דווקא ביחס להלכות שמקורן בתלמודים וביחס אליהם תקף האיסור, ודווקא אותן חידושי דינים שאינם במקורות במפורש, כלל אינם צריכים היתר וכפי שכתב הרמב"ם שלא נמנעו מלהעלות על הכתב חידושי הלכות ושמועות.
כמעט כל הראשונים נזקקו לנסח את גדרי האיסור, שהרי בפועל לא נמנעה אף קהילה מלקרוא פסוקים על פה מן התורה ומתהילים ב"זמירות" כנהוג או בקרית שמע. ומאחר שבתלמודים לא מצינו גדרים ברורים לדין זה- רבו בו הדעות: יש שכתבו ש:"אין להקפיד אלא מה שכתוב בחומש או בדבר שמוציא אחרים י"ח" (תוס' בתמורה שם) או שכל פסוק שניתן למצווה או לחובה לאומרו על פה- יכול לאומרו כמה פעמים שירצה ואין בו איסור כלל (תלמידי ר' יונה) ומרן השו"ע(סי' מט, א) פסק להלכה את דעתו של ר"ת שהובאה במרדכי: "שכל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר".
גם הלכה זו האיר לנו מארי באור שיש בו כדי להסביר את מנהג תימן מקדמת דנא:
"ורבותינו פירשו לנו כי קבלה בידם מפי רבותיהם שלא נאסר אלא בטעמיה כדרך קריאתה בצבור אבל שלא בטעמיה ובפסוקיה מותר, ולפיכך נהגו קדמוננו לקרוא ויושע וקרית שמע שלא בטעמיהם וכך גם מזמורי תהילים הנאמרים על פה אומרים אותם שלא בטעמיהם הכתובים. וזה עתה בישראל חדשים מקרוב באו אשר לא ידעו מסורת אבותינו החלו להנהיג לקרוא ק"ש בטעמיה ונדמה להם שהם מתחסדים" (הל' תפילה פ"יב אות יח). ומסתבר שמארי לא היה הראשון להעלות על הכתב טעם זה לנמק מדוע נמנעו מלקרות הזמירות ושירת הים קריאה דקדקנית על פה. להסבר זה היו מהלכים בקרב חוגי החכמים בצנעא כעולה מתשובת מארי יחיא בדיחי ראש הישיבה הכללית בצנעא שנפטר בתרמ"ח ופורסמה בספר עולת שלמה לבנו הר"ש בדיחי (והובאה גם בענף חיים לר"א נדאף על עץ חיים ח"ב דף ד ע"ב): "הא דאין קורין ק"ש בטעמיה…אלא דרך תפילה הוא משום דחיישינן להא דאמרו חז"ל דברים שבכתב…אבל כשקורא בדרך תפילה לא חיישינן, וכן הוא בזמירות" עכ"ל.
ומינה שהאיסור לומר דברים שבכתב הוא דווקא כדרך הקריאה בספר התורה ולא בכדי הקפידו בני תימן שלא לבטא את הגעיות ולא דקדקו בקריאת הפסוקים על פה בגלל שחששו לאיסור, שכאמור, מעולם לא הותרה רצועתו. יוצא איפה שדווקא מה שמרן השו"ע רואה כהנהגה משובחת ורצויה- היינו- לקרוא את ק"ש בטעמיה ובכל דקדוקיה כקריאתה בספר תורה וכמנהג הרווח בקרב אחינו הספרדים (שו"ע סי' סא סעי' כד) יחשב אצלנו למנהג בעדיפות נמוכה ע"פ הסברם של חכמי תימן. ואכן רבים מחכמי תימן מאשרים את המנהג מימים ימימה שלא לקרות את שירת הים כקריאתה בספר תורה.
כך בסערת תימן לר"ע קורח (עמ' קסא נפטר בתשי"ג) וז"ל: "ובקריאת הזמירות ושירת הים וההלל ואפילו קרית שמע מפסיקין הפסקות קטנות המטעימות את הקריאה מבלי לדקדק כ"כ על הגעיא וטעמים, כי כן הוא סדר הקריאה הפשוטה משתלשל ורגיל מזמן הקדום". וכ"כ בשו"ת דברי חכמים (סי' ח) לר"ש יצחק הלוי (נפטר בתשל"ג) ע"ש. ואף ר"ח נחום עורך הסידור "התכלאל המבואר" (בני ברק, תשס"ו) מביא (עמ' תשכט) מעין דברי עדות על הנהוג בצנעא: "המנהג בדרך כלל בעי"ת צנעא (חוץ מכניס אלשיך) בקריאת שירת הים בתפילה שלא לגעות ברוב ככל הגעיות וכדרך שנוהגים בקריאת הזמירות וכיוצא בזה". ומה שכתב "חוץ מכניס אלשיך"-לפי שבית כנסת גדולה זו הושפעה ממנהג השאמי ופסקי השו"ע. ושמא הושפעה בעניין זה גם מדברי הר"ד משרקי בשתילי זיתים(סי' סא ס"ק כז) שהעיר על דברי מרן שכתב שצריך לקרות ק"ש בטעמיה: "ובמדינות אלו אומר אני שבודאי מנהג קדמון לקראה בטעמיה…אלא שנשתבשה הקריאה מבלי משים על לב, ודוק אם תרצה האמת". אך כאמור רוב רבני תימן חלוקים עליו ולדעתם אין פה קריאה ששובשה אלא מסורת קריאה – שכך יש לקרוא ולא אחרת(וגם מהרי"ץ השמיט מעץ חיים ההלכה של מרן לקרות ק"ש בטעמים, ומשמע יותר שכלל לא היה מנהג כזה, וכן דייק מדבריו בפירוש זית רענן על שת"ז שם, אמנם בפסקי מהרי"ץ ח"א הל' סדר היום סי' טו כתב שאומר את פסוקי פיטום הקטורת בניגון ובטעמים(והר"י רצאבי העיר שם: "ואין נוהגין כן")
ובהל' ק"ש ס"ק ו העיר הר"י רצאבי על מה שכתב הר"ע קורח הנ"ל שבתימן לא קראו שירת הים בטעמים: "לא דק, דהמנהג פשוט לקרותה בטעמים…רק שעל הגעיות יש שאין מקפידין, ובהרבה מקהילותינו מדקדקין גם בגעיות מאחר שקורין בטעמים". בהמשך שם הביא מקור קדום יחסית הוא הר"י אבן ג'נאח למנהג ק"ש בלא טעמים וז"ל בספר הרקמה עמ' קמא: "שזה מפני שקרית שמע קוראים אותה בעת התפילה בלי טעמים מפרידים בין קצת מילותיה לקצתם".
על כל פנים, נראה ברור כי מה שכתב הר"י רצאבי ביחס לשירת הים אינו נסמך על מסורת פרשנית אלא על מה שראה נהוג בזמנו שיש קהילות שקוראות אותה בטעמים וגעיות וכאמור לדעת מארי אלו "מתחסדים".
למסורת קדמונים זו שהביא מארי סמוכים בדברי הרמב"ם לעיל שהביא את דין "דברים שבכתב" דווקא בהקשר לקריאה בתורה ושמא בכך רמז לתוקפו של האיסור היינו דווקא כדרך הקריאה בס"ת. חיפשתי אחד מרבנן קדמאי שהציע גדר זה ומצאתיו בדברי החכם הצרפתי רבנו אהרון הכהן מלוניל בספרו אורחות חיים וז"ל: "ויש אומרים שאיסור זה רק כשקורא הפסוקים בטעמיהם"(הל' מאה ברכות אות יג). וברור כי הוא נסמך על מי שקדמו. ואע"פ שהר"י בכרך (חוות יאיר סי' קעה) שנשאל על חזן שהיה גורס מדי יום כל ספר תהילים על פה אי שרי לעשות כן ושם דחה בחריפות את כל הגדרים שהוצעו בפוסקים לדין זה כולל דעת היש אומרים שבאורחות חיים שהבאנו וכתב עליו: "ואין לדבר זה שחר כלל ואין שום סברא נותנת לחלק בזה" והסיק ש: "כל מה שקבוע לאמרו בצבור מותר ליחיד לאמרו בעל פה"(כדעת ר' יונה).
ועל אף דבריו, הראנו לדעת כי פרשנות זו לדין "דברים שבכתב" לבטח יונקת ממסורת קדומה שעברה על פה, לצד מסורת הקריאה של תהילים וכתבי הקודש. מסורות אלו שעברו על פה לא היו נחלתן של איזה חוג רבנים מצומצם, אלא נתקבלו על מכלול קשת ההנהגה הרוחנית בתימן.
כתיבת תגובה