היה אדם אחד – אין אחד אלא אלהים ישתבח! – והיו לו שלושה בנים. לסוף ימיו אמר לבנו הגדול: – בני. רצוני שתקחני לעיר פלונית: חלמתי כי עלי למות ולהיקבר בעיר הזאת. אמר לו בנו הגדול: – אלך ואמלך באשתי. הלך ונמלך באשתו וזו ענתה לו: – למה לא ימות כאן? ועל מי נעזוב את הבית והילדים? לא. אין לנו זמן לכך!… קרא הזקן לבנו השני ואמר לו את הדברים שאמר לבנו הגדול, וגם הבן הזה אמר שילך ויתיעץ עם אשתו. אשתו של זה שמעה את בקשת הזקן ואמרה: – אנחנו לא יכולים. זו טרחה גדולה בשבילנו. על מי ניטוש את הבית והילדים והעבודה? … קרא לבנו הצעיר ומסר לו את בקשתו: – קחני לעיר פלונית למות ולהיקבר בה! הבן הצעיר נועץ באשתו וזו אמרה לו: – וכי למה לא נמלא את משאלתו של הזקן? נעשה את רצונו בכל לבנו ובכל כוחנו: נסגור את הבית ונלך אתו. האב שמח ובירך את בנו הקטן. הרכיבוהו על חמור והובילוהו לאותה עיר ונשארו עמו כחודש ימים. משנפטר קברו אותו וישבו 'שבעה' וקמו לשוב לביתם. הם יצאו מן העיר והנה הדרך חסומה לפניהם – מכאן הר ומכאן הר ומכאן הר. ההרים סגרו עליהם ולא היה להם שום מוצא. רבונו של עולם! מה לעשות? היכן הדרך? אין דרך… חזרו אל אותה עיר שבה קברו את אביהם וסיפרו לשמש בית-הכנסת את אשר אירע להם. אמר השמש לבחור: – שמע. בני! אביך רוצה שאתה לא תצא מהעיר לפני תום ה'שלושים'. זה ברור. שבו כאן עד שתקבל רשות יציאה מאביך, ואני אתן לך ולאשתך עבודה שתתפרנסו בה. אתה תיכנס ל'מדרש' ללמד תינוקות? . הבן הצעיר נכנס ללמד תינוקות ב'מדרש' ואשתו עבדה בשדה. יום אחד איחרה אישתו לשוב הביתה והוא יצא לחפש אותה. בדרכו נתקל בנחש גדול. לוחש, מאיים. שרדף אחריו להכישו. בפחדו השליך עליו את מעילו וברח. הוא חזר אל עקבותיו ופגש את אשתו חוזרת העירה מדרך אחרת. שאלה אותו: "היכן המעיל שלך? " והוא ענה לה: – נתקלתי בנחש עקלתון, יבהיל הרעיונים, שעמד עלי בפה פעור להכישני. והשלכתי עליו את המעיל להטותו מעלי… אמרה לו: – שוב להביא את המעיל, למה לאבדו בידים?
אמר לה : – אם תלכי עמי אלך, ואם לאו לא אלך; חושש אני שמא הנחש עודו מקנן שם. . . הלכו שניהם ומצאו את המעיל מונח במקום שהושלך. מה לעשותי להרימו או לא להרימו? ואכן הנחש היה שם. כאשר הושלך עליו המעיל הוא אַצתַרַע – התבלבל והתערפל ואיבד את סביבתו. החמימות והאפלה שאפפו אותו מתחת למעיל הפרוה הכבד. גרמו לו לשכוח את עצמו ונסכו בו שלוות-קן מתוקה ונעימה. זהו שאמר המשל : "רַגַמת בִּי לַא מַכַּה – גַּ'א- אלחִג' עלא יַדַךּ… האשה בת החיל חלצה נעלה מעל רגלה והיכתה בחוזקה על פני המעיל. רצתה לוודא אם יש שם נחש או אין נחש. למרבה המזל נחתה המכה בדיוק על ראשו של הפתן והרגתו. משנחשף גופו. שיערה האשה שלפניה נמצא נחש המרגליות. נחש בעל ממדים מבהילים כאלה חייב לשאת בחובו גַּ'וַאהִר וטוב לבדוק אותו. קרעו בטנו ומצאו בתוכה שתי מרגליות זוהרות באלפי שמשות – עין לא ראתה… עטפו את האוצר במטפחת ושבו למעונם ששים ושמחים. למחרת היום הלך הבחור ללמד בבית המדרש. אך לא מצא את הילדים במקום. השתומם ושאל : "מדוע לא באו הילדים היום ללמוד"? אמר לו השמש : – אנחנו בצרה צרורה. המלך גזר על עדת ישראל להמציא לו מרגלית יקרה לקשט בה את כתרו. ואם לאו – שמדא או קטלא. הילדים נמצאים בבית-הכנסת בתענית ותפלה. הלך אל אשתו וסיפר לה על הגזרה שגזר המלך על היהודים ואמר : – ישראל בצרה, ישראל ערבים זה לזה. אמרה לו : – ניתן למלך אחת משתי המרגליות שיש לנו ויסיר הגזרה מעל ישראל.
טוב. נטל מרגלית אחת והביא אותה אל הרב ראש הקהילה ע"מ שיתנה למלך. הרב בירך אותו בכל הברכות האמורות בתורה ובמשנה ומסר את המרגלית למלך. המלך. כיון שראה את המרגלית הטובה אמר: "א-הה ! מא ג'ראדה אלא מן ג'ראד" אם יש לכם מרגליות כאלה, חייבים אתם להמציא לי עוד מרגלית אחת כמוה לקשט בה את כתר המלכה"…
הצור תמים פעלו ! אך נפטרו מהצרה הראשונה, והנה צרה שניה. וביום השני, שוב – בבי ומספד בכל חוצותיה. הבחור ואשתו מסרו את המרגלית השניה שנותרה להם לידי הרב, וזה מיהר ומסר אותה למלך. המלך היה מרוצה מאד, אך דרש להביא לפניו את האיש שהמציא לו את שתי המרגליות, הוא רצה לברר אם יש לו לזה עוד מרגליות נוספות… הבחור ואשתו התיצבו לפני המלך, סיפרו לו את קורותיהם וקורות שתי המרגליות, שנמסרו להם במתנה מן השמיים, כדי שיוכלו לפדות בהן את ישראל. ומששמע המלך על מעשה החסד שעשו עם אביהם הזקן, ואיך סגרו עליהם ההרים ועיכבום מלשוב לעירם, ואיך נקרה לפניהם נחש-המרגליות – השתומם על מעשה ה' ואמר: – אביכם הזקן צפה ברוח הנבואה את העתיד להיות, ולכן ציווה שתקברוהו בעיר זו, כדי שתשועת בני עמכם תיעשה על ידכם. ואל הבחור אמר: – כיון שקיימת מצות אביך וקברתו במחוז חפצו, ונעשו לך אותות ומופתים בזכותו, ואלהים עמך – לא תלך עוד מהעיר הזאת, אלא תקבל בית ליד ביתי ותהיה ליועצי ולמשנה לי. הבא איפוא את בניך ואחיך וכל משפחתך לגור כאן לידך, ושמת עינך עליהם, כי לא אתנך עוד לשוב אל עיר מגורך אשר גרת בה. וכך היה: הבחור מכבד אביו נעשה משנה למלך, חי עם אשתו ובניו בעושר וגדולה, ולא קם עוד בימיו צר ומשטין לישראל.
כתיבת תגובה