שמד בירים
עוד בהיותו בדרכו בראש הרמה הטרשית בזלתית הצופה על עיר ירים מצפון, נראתה לו מהמקום, המולה של המון רב שצעד ברחובות העיר הלוך ושוב, כשבמרכזו ניצב צעיר יפה תואר וגבה קומה, רכוב על סוס אצילי אביר מקושט בשלל עדיים נוצצים שהבריקו למרחוק. בראש התהלוכה צעדו התוקעים בחצוצרות, והמכים בתופים, בלבושם הססגוני המיוחד, ואחריהם ערב רב של המון תוגג. הסביבה רעשה, וההרים שהקיפו את העיר משלושת צדדיה הדהדו זה אל זה בתזמורת קולות וצריחות ויריות יחד. אותו רגע, סבר שמעון, שבודאי זוהי תהלוכת גויים רעשנית, טיפוסית לישמעאלים, לרגל חג כלשהו שיש להם. אולם משנכנס לעיר והתמקם באחד הפונדקים שבקרבת המרכז, החל להבין על מה המהומה חזאת. התברר לו, שצעיר יהודי ממשפחת צורפים מפורסמת, שהיה בעל חנות משגשגת לתכשיטים, הסתבך בחובות ומעילות. באותם חודשים בהם עבד עם אביו בחנותו לקח ממוסלמים עשירים רכים, בהם שייכים גדולים, זהב לעשיית תכשיטים, בכמות שמילאה ארגז ברזל. בעוד אלה ממתינים בקוצר רוח לראות את התכשיטים המוגמרים שהם הזמינו עבור נשותיהם, הצעיר היהודי לא עמד בדיבורו ולא מסר את התכשיטים במועד שהוסכם עליו. הוא דחה אותם בלך ושוב, מתוך שזמם לא להחזיר עוד את הזהב לבעליו. ברק הזהב סינוור והטעה אותו עד שלא יכל לעמוד בפיתוי. חשב שהנה ניתנה לו הזדמנות חייו להתעשר. בינתיים הטמין את האוצר במקום מסתור והמשיך לסחוב את לקוחותיו ממועד זה למועד אחר. הוא רק התלבט איך לצאת מהמיצר, עד שהלקוחות יתייאשו ממנואו עד יעבור זעם. אולם השייכים, והערבים האחרים, לא הירפו ממנו וביקשו את שלהם. הם איימו עליו אף ברציחה, והכל ללא הועיל. בלית ברירה סחבו אותו בכוח אל העאמל – מושל ושופט של המחוז. וכשנשאל לפשר הסחבת שהוא נוקט בה כלפי בעלי התכשיטים, הוציא מאמתחתו תחבולה ישנה, וטען שהוא נפל קורבן לגנבים שפרצו לחנותו ונטלו מתוכן את הארגז שהכיל את הזהב שלו ושל האחרים. דבריו כנראה, לא עשו רושם, לא על העאמל ולא על הנושים. הם לא האמינו לו. תחת זאת, חייב אותו המושל לבחור באחת מן השתיים – או שיחזיר את החומר שהופקד בידו או שימיר דתו. המרת הדת לא היה בה כדי לפצות את הנושים על אבדן ממונם, אבל היה בה משום נצחון לאיסלאם, וכניסתם של הנושים לגן העדן, וזה לאמונתם היה דבר גדול שזהב וכסף לא ישוו לו. הצעיר, שהיה ידוע כת"ח, בחר בדרך השניה – בהמרת דתו. חגיגת ההמונים ביום זה נערכה לכבוד המומר החדש, שבחר בדת האמת, והיתה חלק מטקס ההשתמדות שהחל מאז הבוקר במסגד הגדול של העיר. שם לכיוון הכעבה במכה נערכה תפילה חגיגית והמומר שהודרך קודם, התכבד לשמש שליח ציבור. במסגד נקבע לו גם שמו החדש – עבד אלכרים, ושם נתמנה לו פטרון וחונך – השייך הראשי נאצר אלחמדי, שפרש עליו את חסותו ושיכן אותו בביתו. דמותו החדשה של המומר בלבושו המוסלמי, עם רובה המווזר שהשתלשל על כתפו וחגורת הכדורים הרחבה שחבקה את מותניו, היוותה כעין אטרקציה בעיר. קומתו הגבוהה, עם תוי פניו היפים שבלטו על רקע חתימת הזקן שהחל רק להצמיח, הקנו לו מעמד והגבירו את חנו גם בעיני העאמל. למרות שהצעיר היהודי המומר – שנקרא שמו בישמעאל – עבד אלכרים לא היה זקוק לפרנסה או לתעסוקה, העאמל, משעמד על תכונותיו וכישוריו, מינה אותו כשאוש (רס"ר) ראשי, לפקד על העסכר בשטח ארמונו. לכאורה, עבד אלכרים קיבל את המינוי בשמחה מופגנת, אך לבו היה חצוי. מצד אחד היה מעודד מן האוצר שהסתיר, המצפה לו כעתיד, אבל מצד שני, המציאות הדעה שהיה תקוע בתוכה גזלה את מנוחתו. אומנם הוא שירת בשעת היום בבניין אלמחכמה, אך עם דמדומי הערב היה מקפל את רגליו וחוזר לבית אלשייך פטרונו, שם היה עושה את לילותיו בחדר מיוחד שהוקצה לו – בקומה השלישית של הארמון. מעליו, בקומה הרביעית, שכנו נשות אלשייך, שתיים כמספר, ולכל אחת מהן היו חמישה ילדים. היות והצעיר היהודי המשומד היה יפה תואר, שתיים מבנות השייך הבוגרות לטשו בו את עיניהן וחיזרו אחריו במרץ. בהסתר, הוא שיחק עם כל אחת מהן בנפרד ולכל אחת מהם נתן הרגשה שהוא שלה. הוא אף ביקש מהאב שיואיל לתת לו את הבת הראשונה שחשק, אך אלשייך השיב לו, שעדיין לא הגיע הזמן, ושעליו עוד להתאקלם יותר בדתו החדשה. זה היה אך תרגיל מצידו של הצעיר המומר, שרצה רק להעמיק את האמון בו מצד בעל חסותו המכובד. שנתיים שירת באלמחכמה, ומדי פעם היה אלעאמל שולח אותו אל מחוץ לעיר, עם צווי הבאה לאנשים שנגדם הוגשו תלונות. כל אותה תקופה, המומר ניתק את עצמו ממשפחתו ורגלו לא דרכה יותד בשכונה היהודית.
הבריחה
עם הזמן, לכשקנה את אמונם של אדוניו המוסלמים, החליט הצעיר שהגיעה השעה להתנער מדתו החדשה ולחזור למקורותיו. גם הפיתוי ליהנות מאוצר הזהב החבוי דירבן אותו למהר ולעשות. הוא חיכה להזדמנות, וזו אכן באה. בצהרי יום חמישי, העאמל ביקש מן השאוש עבד אלכרים לצאת בשליחות דחופה לכפר נידח, הנמצא במורד גבל סומארה. הדרך היתה די רחוקה והגישה לכפר הזה לא היתה קלה. רק שביל עפר מפותל, תלול ומייגע הוביל אליו. עבד אלכרים יצא מבית השייך ביום ששי עם שחר, ירד למישור והלך בדרך אחרת מזו שהיה אמור ללכת בה לכפר שבהר סומארה. הוא פנה שמאלה לרובע היהודי הסמוך. ניגש לחדר מיטת המתים שליד ביהכנ"ס, חפר בקרקע שמתחת למיטה והעלה משם את ארגז הזהב שטמן. במהירות העביר את האוצר אל תרמילו והמשיך הלאה. העיר היתה עדיין נמה את שנתה, דלתות הבתים נעולות ותנועת האנשים ברחובות טרם החלה. בחולפו ליד ביהכנ"ס כמעט והצטלבה דרכו עם אביו – שהשכים אותה שעה לתפילת שחרית. הוא חמק ממנו בזהירות ופנה לכוון הכפר ערס שמעבר להר הקרוב שמדרום. עקף אותו והמשיך בדרך המדרדרת בינותגבעות מחוז כאו הירקרקות למחוז אשער ההררי ושם עשה את לילו הראשון בכפר אלמכאדר בביתו של יהודי שהיה ממוקם בקצה הכפר. בבקרו של יום שני, שהיה יום שבת, השכים לעבר העיר אב השוכנת בקצה שסח מישורי לרגלי הרי בעדאן שממזרח, ולאחר הליכה מאומצת הגיע בתחילת הלילה לכפר אל סיאני הנמצא על גבול תימן והנסיכויות. כאן הוא מכר את הרובה שלו ועלה על משאית שהביאה אותו עד לעיר עדן.
טעות בזיהוי
כעבור שנה מאז בריחתו של עבד אלכרים, שבנתיים חזר כבר ליהדותו והוא יושב בעדן מתענג במנעמיה של העיר הנוצצת, עלה עתה לעירו ירים, יהודי צעיר אחר בשם יוסף א' לאחר היעדרות של כמה שנים בג'בוטי וחבש. קומתו הגבוהה של הבחור ולבושו הפרנג'י הזר, משכו אליו מבטי סקרנים בכל פינה בה הופיע. אולם היו בין רערבים שחשדו שהוא המומר הנמלט עצמו, שהחליף את תדמיתו המוסלמית ומתחזה כאירופי. ואכן היה קיים דמיון רב בין הצעיר הזה לבין המומר הנמלט, בתווי הפנים ובגובה הקומה. הם מיהרו להודיע לעאמל על הופעתו של האיש בקאע אליהוד והוא הזדרז לשלוח לשם שני חיילים לתפוס את הצעיר היהודי המתחזה כביכול. החיילים מצאו אותו מטייל ברחוב, תפסוהו והובילוהו היישר לבית האסורים בקלעת אלג'בל. שבועיים רבץ שם בלא שניתן לו להסביר עצמו או להוציא הגה מפיו. גם משפחתו לא הצליחה למצוא איש במוסדות השלטון שיאמין לה, כי מדובר בבנה, שחזר זה עתה מחבש, ולא בחייל המומר. מה גם, אף אם הדמיון החזותי ביניהם לא היה מושלם, הרי מרחק הזמן שחלף, הספיק לטשטש את זכרונם של אותם ערבים שהכירו את המומר מרחוק ובאופן אקראי מכדי שהם ידייקו בעדותם.
כוחו של בקבוק ערק
אביו של הצעיר, לאחר שהתיאש מלשכנע את השייך והעאמל שהם עושים עוול לבנו בהחזיקם אותו במאסר עקב טעות בזיהוי, פנה ליהודי יוסף"
קרווה שהיה ידוע כמי שיש לו מהלכים בקרב כמה אישים מחוגי השלטון. קרווה נמוך הקומה ומצומק הגוף היה דמות מוכרת, שעסק בכל דבר, כשמלאכתו העיקרית היתה הקזת דם. ובהיותו מומחה ייחודי בשיטת ריפוי זו, היה נקרא לעתים קרובות להקיז דמם של שועי הארץ וגדוליה – סיידים ושייכים ושליטים, וכך הוא קנה את ידידותם. לצד מקצוע דמי זה, שלח ידיו כמו יהודים אחרים גם בזיקוק העראק. אותו משקה זך ולבן משמח לב אנוש, שיהודי תימן אהבו להתענג בו ולהשכיח צרותיהם. ואכן בשעת ערב מאוחרת של אותו יום טיפס י"ק. במעלה הרחוב ושם פניו אל ביתו של הקאדי אל מטארי מן האנשים היושבים ראשונה במסיבות הקאת בדיואן של העאמל. זה היה באחד מלילי רמדאן, ובחיקו של יהודי היה מוצנע בקבוק הערק הריחני פותח השערים. הוא תפס את אלקאדי ברגע שזה עמד לצאת אל דיואן אלעאמל. ק' מסר לאיש את הבקבוק, ותוך כדי נתינה הסביר לו על הטעות האיומה שבמאסרו של הצעיר הלא נכון. הוא גם פירט לו את השוני בין השנים ועל משפחותיהם שרחוקות זו מזו. הקאדי השתכנע מהדברים ששמע והבטיח עזרתו. שניהם ירדו יחד במדרגות עד לשער וכל אחד פנה לדרכו – קרווה חזר לשכונה היהודית והקאדי לבנין אלמחכמה. ועוד באותו לילה הקאדי העלה ענין היהודי לפני אלעאמל ומרעיו. הוא הסביר לשומעיו שהצעיר נאסר בטעות וכי יש לשחררו ולהחזירו למשפחתו. העאמל ציוה להביא לפניו את האסיר היהודי מיד, כדי לחקור אותו. הלא הוא מכיר היטב את המומר ולא יתכן שגם הוא יטעה בזיהויו. לא חלפו דקות מספר והצעיר הוכנס לדיואן, לבוש בבגדיו האירופיים. אכן רק ראה אותו העאמל והבין, שלפניו עומד אדם אחר ולא המומר. כיון שכך נתבקש הצעיר בהזדמנות זו לספר על מסעותיו ועל רשמיו מהארצות בהן ביקר והוא נענה ברצון ובשמחה. מה גם בהיות תושבי הארץ באותם ימים חשוכי ידע תקשורתי על הנעשה בעולם.
כתיבת תגובה