רבי חטר בן שלמה בן אלמעלם זלה"ה
ראשית המאה השלישית לאלף הששי מוגדרת כאחת מתקופות הזוהר של יהדות תימן, שכן כמה מחיבורי חכמיה נתחברו בתקופה זו ע"י חכמי תורה נודעים, בהם רבי זכריה הרופא (הרז"ה) שהרבה יצירות יצאו מתחת ידו. רבי סעדיה בן דאוד אלדמארי בעל מדרש הביאור, וכן נתחבר ספר מדרש "מעין גנים" בשנת ה"א קפ"ו לא נודע מי מחברו. רבי משה אלבלידה שרוב חבוריו עדיין בכתבי יד, ורבי חטר בן שלמה אלמעלם, או בשמו הערבי מנצור אבן סלימאן אלדמארי.
ברשימה זו נעמוד על אישיותו של רבי חטר בן דורו של הרז"ה שכאמור חי בסוף המאה השניה וראשית המאה השלישית לאלף הששי, ושניהם מוצאם מהעיר דמאר אחת הערים החשובות בתימן. אין בידנו פרטים על חייו ותקופתו, ברם הרז"ה ורבי חטר כותבים אודות מגפה ודבר שפרצו בשנים הקצ"ד-קצ"ו. בספר מדרש החפץ לרז"ה פרשת בא כתב: (תרגום) "דע כי בשנת אתשמ"ה (לשטרות) אירע דבר כבד ונודע שהיה בעדן ובתעז, והיה במשך שנתיים. ונעקר מתעז ומג'בלה אל עיר דמאר בזמנינו ועין בעין ראינו, וזה בא בשנת אתשמ"ז, ואירע דבר כבד ומות, ולא נותר מן הישוב אלא מעט ברוב המדינות, והיה מות זה נמשך ממדינה למדינה אחרת, ואנשים רבים לא נקברו, והיה עומד תקופת ארבעים יום וחולף, והיה מי שבא ממדינת המות ניגע את האנשים ומתו יושבי המדינה האחרת, והלוקח דבר ממקנה המתים מת, והנשארים מן הישוב נותרו לפליטה במדינות, ונתנשאו מי שהיו תחת פרסת כל רגל, והעשירו מי שהיו עניים, ונעקר מאצלינו מן דמאר אל צנעא, ונעקר מן האנשים בגדולתו יתעלה ועבר אל הצפון ולא ידענו מה היה אודותיו, מה שנתברר לי ונתאמת אצלי ואף שהיה זה בעקב עונות הדור, שיסוד האש נסתער ונתלהט ונעשה מבול של אש עם זריחת המזל הרע והוא שבתאי" ע"כ.
גם רבי חטר מציין מאורע זה, וכדבריו בספרו "שרח אלקואעד" ביסוד השביעי "וכבר היה לי מקודם – לפני זמן המגפה שהזכרתי זמנו בתחלת דרש נר השכלים – קובץ שאלות וכו'".
כאמור רבי חטר חיבר כמה ספרים, הראשון בהם מדרש על התורה "סראג' אלעקול" (נר השכלים) שחלקים ממנו נותנו ממנו לפליטה בכתב יד.
כמו כן חיבר ספר "מאיה' מסאלה וגואבהא" (מאה שאלות ותשובותיהן).
ספר זה עוסק בביאור מאמרי חז"ל ומשנת הרמב"ם במורה הנבוכים. הספר נתחבר בתקופות שונות עד שהגיע למתכונתו הסופית מאה שו"ת. כדרכם של כמה מחכמי תימן, לא ראה רבי חטר לנכון לציין שמו על חיבורו, ורק לאחר שנוכח שיש מי שמתעטף בטלית שאינה שלו ומייחס החיבור לעצמו, יצא רבי חטר מצניעותו וגדר את נחלתו כפי שהדברים באים לידי ביטוי בהקדמתו המאלפת. וכה דבריו: (תרגום) אתחיל לכתוב שו"ת בעזרת שוכן ערבות, הנה כבר היה לי בשנת אתשל"ד לשטרות (הקפ"ג ליצירה) קובץ שבעים שאלות ותשובותיהן מדברי החכמים ז"ל. ומדברי הפילוסופים האמתיים שבהם. ובפרט מדברי הגאון העצום נר האומה שהאיר לנו באפילה ר' משה הזמן בן ר' מימון זצ"ל ירצהו ה' יתעלה וירצהו בגן עדן.
ועתה נראה לי אני חטר בן אבא מרי נע"ג בן אלמעלם ז"ל, שאוסיף שלשים שאלות עד שיהיה כללם מאה שאלות, ואין לי בזה אלא המעט והיגיעה בקבוצן, והכל לחכמים ז"ל והפילוסופים כמו שהזכרתי בתחלה… וכבר כאב לבי ולא נח בסדור דרש "סראג אלעקול", לפי שאלו מפוזרות בו חלקים חלקים. וכעת כבר נח לבי כיון שסדרתים כולם ואמרתי הדבר הפלוני הוא הדבר הפלוני, ואע"פ שאסור לאמרו מחמת הזהירות מן הרשעים שמעלימים החמודות, ומאת השאלות האלו כבר סדרתי מהן מזמן שבעים בלי סדר, והאיצוני מקצת הידידים לסדרם, ולא הזכרתי שמי במה שקדם לי בקבוצם, ואירע במי שאינו מזכירו שהתנאה בהם בפני עמי הארץ ואמר שהוא חיברן ואע"פ שאין נזק בכך, אבל השכל אינו מוותר במה שיגעתי בו ויאמר הזולת שהם שלו. והקלתי את עצמי והזכרתי שמי במה שקיבצתי בזה וזולתו, דרש "סראג' אלעקול" ו"שרח אלקואעד" ו"שרח אלדלאלה" וגואב מסאיל בן סעד ז"ל ו"מסאיל מן הלשיאחי". ואני מודיע שהכל הוא מהחכמים ז"ל והפילוסופים האמתיים שבהם כמו שזכרתי בתחלה, ע"כ.
בדבריו היטיב רבי חטר להבהיר את שיטת חיבוריו, שהיא איסוף וריכוז דברי חכמים וקדמונים לאסופה אחת כדרכם של רבים מחכמי תימן שעיקר עיסוקם היה בקיבוץ דברי חכמים, וכלשונו של רבי חטר בספרו נר השכלים "איזהו חכם, המאסף מכל מקום"… חיבורים אלו שימרו לנו אוצרות חשובים שאינם ידועים ממקורות אחרים.
כן משתמע מדבריו כי ה"מסאיל" לא היו שאלות שנשאל בהן רבי חטר אלא ביאורים שראה צורך לכתבם בדרך שאלה ותשובה.
ספרו "שרח אלקואעד" מבאר י"ג עיקרים שכתבם הרמב"ם בפירוש המשנה סנהדרין. ספר זה נתחבר בעקבות מחבר אלמוני בן זמנו שביאר היסודות בדרך שלא נראתה לרבי חטר, ולכן, ראה רבי חטר לנכון לבאר היסודות ביאור מקיף ולא ליקוט דיעות בלבד.
ספריו "שרח אלדלאלה" (פירוש מורה הנבוכים) ותשובות לבן סעד ותשובות לבן שיאחי, לא הגיעו לידינו.
מכל חיבוריו אנו למדים, שרבי חטר עסק הרבה במחשבה ופילוספיה, וביאר ופירש מושגי יסוד ביסודות האמונה היהודית, בדבריו שיקע הרבה מפרי רוחו, ובירר וביקר גם דעות שמצא שאינן תואמות את מחשבת היהדות, ובכך היה רבי חטר לאחד מחכמי תימן הנודעים שהנחילו לדורם תורה ומוסר.
* ספר חכמי היהודים בתימן, ירושלים תשנ"ב, עמ' קיח.
כתיבת תגובה