כדרך כל-חי עלי אדמות, הגיעה גם שעתו של יעיש אלקומלי להפרד מן העולם הזה המלא שקר, ולילך אל עולם-האמת. אותה שעה עברו לנגד עיניו כל אותם מאורעות, רשמים ומראות שקרוהו בימי-חייו רבי התלאות. הוא התעכב בהרהוריו על אשתו וששת בניו, ששבקו חיים לכל-חי באותם ימי-הרעב של "חַוזַתּ אַ-נַּפַ'ר". ברגעיו האחרונים צפה לעיניו אמו, עטרת הזכרונות ותפארת הערגונות : במשנה-זיו ונוגה האירה עליו ברגעים הללו : הנה מופיעה היא אליו מבין ערפלים- צחורים, מגפפת אותו כמלאך וחופפת עליו בשתי ידיה הדקות ומאמצתו אל לבה. ממש כבהיותו ילד.סעיד, בנו ששרד, ישב למראשותיו, מחה מפעם לפעם את הזעה הקרה שצצה כאגלי-טל על מצחו של אביו. האב עשה תנועה בידו לעבר סעיד, שדבר חשוב רצה לומר לו. הוא ניסה ללחוש לעברו דבר-סוד, אך פיו לא אבה להשמע לו. פתחו קמעא וסגרו חיש בנפיחה, לעולמים..
