מני אז ימי המהר"ם מרוטנבורג שאסר להביא ס"ת לקריאה לבני אדם החבושין בבית האסורים (שו"ע קלה, יד ומעניין שכך הורה, שהרי מהר"ם נפטר בבית כלאו והרבה הלכות לימד בעודו שם ראה בעל ההגמ"י שכותב בכמה מקומות "מפי מורי במגדל אייגזהם") נתקבלה ההלכה שאין "להגלות" ספר תורה למקום אחר. (כלשון הזוהר בפרשת ויחי: "לאגלאה ליה מאתר לאתר אפילו מבי כנשתא לבי כנישתא"). מקור הדברים בירושלמי ביומא (ז, א) במשנה נאמר ש"חזן הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכה"ג" לצורך קריאה בו, שואל התלמוד- היאך מותר להוליך התורה אצלן? ותשובתו :"ע"י שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן" ולכן מותר. הפוסקים הניחו כהנחה פשוטה שהתלמוד אוסר להוליך ספר תורה למקום הקריאה אא"כ מדובר באנשים חשובים. וכך פשטה הוראה בישראל שרק עבור אדם חשוב מותר(רמ"א שם)בהסתמך על גמרא זו מובא בספר המנהיג(עמ' קפב) תיאור שנהגו בו בפועל בימי הגאונים: "מנהג היה למור עוקבא נשיאה שהיו מביאין לו כסא שלכבוד בבית הכנסת מצד הארון, ולאחר שקראו בתורה כהן ולוי מורידין לו התורה"- כלומר לעליית שלישי. דומה שאיסור "הגליית" הספר היה מובן מאליו גם בתימן עד כי מהרי"ץ(פעו"צ ח"ג סי' ד) שנוזף("שערוריה ראיתי!") באלו המתפללים בבית האבל אך אינם הולכים אחר התפילה לביה"כ לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, אינו מעלה כאפשרות להביא את הס"ת לבית האבל. אך גם בדורות מאוחרים יותר כנראה לא שרר בתימן מנהג אחיד וכעולה מדברי הרב קאפח בהליכות תימן(עמ' 143) בתארו את המנהג בתימן שהחתן מתפלל תפילת שחרית בבית הכלה לאחר ליל האירוסין("לילת אלקדוש"): "החתן לובש בגדי לבן מתעטף בציצית…יש נוהגים להביא לשם ס"ת ומזמינים את החתן לקרוא בתורה. אך היו כאלה שהקפידו שלא להביא ס"ת מטעם שאין מגלין ס"ת ממקומו".(ושוב כתב כן בעמ' 153 ביחס להבאתו של הס"ת לאולם האורחים בשבעת ימי המשתה). וזאת למרות דבריו של מארי חיים כסאר(החיים והשלום סי' נד וסי' נו) שכך המנהג בתימן וז"ל: " ויש סוברים דאסור להוציאו בכל גוונא דאיכא זלזול להגלותו ממקומו ואפילו להוציאו לבית הכנסת אחרת וזוהי סברת בעלי הקבלה…וכך הוא המנהג בתימן".אין ספק כי האיסור קיבל חיזוק מדברי הזוהר שהובאו לעיל. והנה בא מארי(הרב יוסף קאפח) והאיר את הסוגיה כולה באור יקרות: לדבריו, שאלת הירושלמי מניחה שעל הנמצא עם הספר במקום אחד לגשת בעצמו לס"ת ולא להביאו אליו (ומאותה סיבה אנו ניגשים לקרות בס"ת על הבימה ולא מעבירים את הספר מיד ליד לקרות בו) אך לא התכוון הירושלמי לאסור הבאתו למקום מסוים כדי לקרות בו. שהרי: "לא ניתנה תורה להיגנז בהיכל, לא ניתנה אלא לקריאה וללימוד…ולא התנגדו חז"ל לכך להביא ס"ת ולהגלותו רק כדי להראות חזותו, כי עצם הקריאה בו אינה חובה, כל שכן קריאת חובה ציבורית . ומנהג קדמוננו (משמע דכך נהגו בעבר גם בתימן!) לקחת ס"ת מבית הכנסת אל כל מקום שיש מנין מתפללים כגון אצל חתן בשבעת ימי המשתה ואצל אבל בשבעת ימי אבילותו ואין חוששין לאותה תשובה ומנהג אבותינו תורה היא" עכ"ל של מארי (הל' תפילה פ"יב אות סא). ביאורו של מארי לירושלמי נראה כ"כ פשוט עד כי הרב אליעזר ולדנברג(נפטר בתשס"ז) במכתבו למארי משנת תשמ"ח(נתפרסם בציץ אליעזר חלק יח סי' ו) הוכרח להודות לו בנכונות פרושו אלא שנרתע מהחדשנות וההחלטיות שבדבריו: "פירושו בכוונת דברי הירושלמי יפה הוא ומתקבל על הדעת אבל לעומת זאת באמת אומץ רב לבוא ולהחליט שכל ארזי הלבנון אדירי התורה לא עלה דעתם שיש לפרש בכזאת בכוונת הירושלמי וגם לצאת חוצץ נגד פסקם לבטלו ולשנותו". בהמשך אותה תשובה הוא טוען כי כבר המהר"ם פדאווה(שהובא כבר בדברי מארי) הציע לפרש כן ובכל זאת לא מלאו לבו של המהר"ם לפסוק כך להלכה לכן קשה לחדש הלכה על פי פרשנות שלא נתקבלה בפועל. יש להוסיף שרמז ברור להיתר של מארי יש בדברי הרמב"ם עצמו(שם, יב, כד) לפיו היו מביאים את הס"ת מבית פרטי לבית הכנסת כדי לקרות בו ומחזירין אותו לשם עם תום התפילה. החילוק בין ס"ת של יחיד (שמותר) לבין שלרבים (הוצע ע"י הר צבי סי' ע"א ובתורה לשמה סי' נח) אינו פשוט. עוד נקשה אנן – וכי היאך היו משביעין בבית הדין את החייב בשבועה אם לא בהבאת הספר תורה מבית הכנסת לבית הדין? ועוד שבתשובה לרבנו (בלאו סי' סג) נראה כי אינו שולל את האפשרות להביא ס"ת למיטת חולה על מנת להשביעו. בפועל, המציאות והצורך גוברים על כל הלכה שקיומה כמעט לא אפשרי- ובאו אחרונים ופרצו פרצות באיסור והתירו להביא ס"ת למקום אחר במקרים רבים מאד (מה שלמארי ממילא מותר ואף מצווה). כך למשל התירו: כשתהלוכתו של הס"ת בעשרה אנשים או עבור עשרה אנשים שכבר ממתינים לקריאתו(כך פסק המשנה ברורה מהטעם שאז כבר חלה חובת הקריאה על הציבור אבל לא עבור היחיד אפילו אנוס או חולה). וכן הקלו לטלטל ממקום למקום ס"ת של יחיד(כמו זה של המלך) שלא הונח בקביעות לשימוש הרבים (ובכל מקרה יש להשאירו בבעלות היחיד כדי שימשיך לקיים את מצוות "כתבו לכם את השירה הזאת"- כ"כ מארי והגר"ע יוסף ביבי"א ח"ז יו"ד סי' כה) וכן התירו להביאו למקום שנוכח בו אדם חשוב ואפילו לחיילים "שהתורה מתכבדת ומתעלה בהם"(מלומדי מלחמה סי' כה)וכן לקריאת ד' פרשיות או להוציאו לרחובה של עיר בשמחת תורה(שו"ת דברי חכמים להר"ש יצחק הלוי שנפטר ב1973 בסי' נב) או במקרה שכבר נקבע לו מקום שיהא מונח שם זמן מה או שיקראו בו שלש קריאות. (הרב רצאבי הי"ו מורה לשומעי לקחו לא להביא ס"ת לקריאה בשבת בבית מלון אלא יחפשו בית כנסת סמוך למלון ושם יקראו. לדעתו כך נהגו לפני התפשטות קולות האחרונים) ובפועל נהגו להקל להביא ס"ת גם לבית האבל בתנאים אלו (כ"כ הרב קורח הי"ו בבית מועד כ, טו ובילקוט יוסף סי' קלה אות יב הקל אפילו אם רק מייחד לו ארון ותיבה בלא להניחו שם לזמן מה).אכן לא מידת האומץ הנחתה את מארי "אשר לבו כלב האריה"- ולא כמות הפוסקים- אלא המחויבות הגמורה לאמת על פי הבנתו וזוך דעתו. "כי הוא כאיש אמת וירא את האלהים מרבים"(נחמיה ז) וחותמו שלקב"ה- אמת (שבת נה.).
23
ינואר
כתיבת תגובה