מהרי"ץ כתב בחיבוריו מספר פעמים, את המסורת שבידי יהודי תימן, כי מנהגי התפילה הם מתקופת בית המקדש הראשון: "ומנהג זה מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימי הבית, כמקובל בידנו מאבותינו, שכל מנהגותינו בעניני התפילות מימות חרבן בית ראשון" (1).
במאמר זה אני רוצה לחזק מסורת זו, ולהציג מספר נוסף של הוכחות, כי אף במאכלים ובבשמים שומרים יהודי תימן מסורות עתיקת יומין הקודמות אף לבניית בית המקדש הראשון. אני רוצה להדגים זאת בשני נושאים: במאכל המפורסם ה"חילבה", וכן בבשמים המכונים "שד'אב". תחילה לחילבה.
"חילבה"
החילבה (2) הינו מאכל "תימני", שעפ"י הידוע לנו עד העלייה הגדולה לארץ, יהודי תימן בלבד נהגו לאוכלו. לא ידוע על עדה אחרת מהעם היהודי הנוהגת לאכול את מאכל החילבה. אך לא ידוע הדבר לרבים, כי החילבה הינו מאכל שהיה מקובל בארץ ישראל, ואשר היה נהוג לפני בית ראשון, עוד מתקופת יהושע בן נון, והוא מוזכר מספר פעמים במשנה ובתלמוד, ואין ספק, כי בתקופת המשנה החילבה היה מאכל נפוץ.
הרב יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי תימן בדורינו, כתב בספרו החשוב "הליכות תימן", ע' 211- 212 על החילבה, בזה הלשון:
חלבה – עשויה מן התילתן ומשמשת לליפות המזון. יש נוהגים לטחון גרגירי התילתן "פלוס", היינו טחינה גסה כעין הגריסים. אבל על פי רוב טוחנים אותו טחינה דקה…
אכילת התילתן בתערובת תבלין וירקות, זהו מנהג עתיק ומוצאו ממצרים: רמז לדבר אנו מוצאים בתלמוד ע"ז דף ל"ח עמוד ב': ת"ר בקפריסין וכו' ועיין רש"י ד"ה "שבלילתא". בארמית קראו ל"חילבה" רוביא ור' בפרק "ראש השנה".
ובפרק על ראש השנה, שם ע' 12 כתב, כי בליל ר"ה נהוג לאכול רוביה ואומר "יהי רצון שירבו זכויותינו". והעיר על כך עורך הספר, מר ישראל ישעיהו, בהערה 5:
"רוביא – היא החילבה המשמשת לליפות תדירי למזונם של יהודי תימן, ונוהגים לתובלה בתבלין נותני טעם וריח, (ועיין בפרק "מאכלים ומטעמים"). ואפשר שנקראת רוביא – מלשון ריבוי והתרבות – לפי ששורין ומקציפין אותה עד שהיא מתרבה ביותר – ייש"י (- ישראל ישעיהו)".
הסוגיא במסכת עבודה זרה שהר"י קאפח רומז אליה עוסקת בבישולי גויים האסורים באכילה, ורש"י פירש "שבלילתא. פנגריי"א והוא תלתן". רבינו חננאל כתב שם: "פירוש ביזרא דשבלילתא, זרע תלתן".
למדנו על שלושה שמות נוספים לחילבה: תלתן בעברית, רוביא בארמית, ושבלילתא, כנראה גם בארמית, או שמדובר בשפה שבה דברו או הכירו בבבל חכמי התלמוד.
אינני חוקר לשון ולכן לא אדון בנושא מן ההיבט הלשוני, אלא ברצוני למקד את הדיון במאמר זה בעתיקותו של מאכל החילבה. בהתאם לסוגיא במסכת עבודה זרה כתב הר"י קאפח, כי מקור החילבה ממצרים, שהביאו אותם העולים יוצאי מצרים, בדורו של יהושע בן נון.
_________________________
הערות
* מאמר זה לקוח מתוך הפרויקט הנעשה על תולדות היהודים, מאכליהם, ספרים בהם למדו, סרטונים על תימן, וכדומה, הנעשה בשנים אלו במוזיאון ליהודי תימן בבני ברק. מחקר זה ואחרים, הסרטונים, ופריטים נוספים מוצגים במוזיאון. במוזיאון נפתחה בימים אלו תערוכות למסמכים מתימן, כגון: כתבי הרשאה לרבות ולשחיטה מתימן, תערוכה בנושא כתובות, מסמכי בית דין , וכדומה. המוזיאון פתוח בתיאום מראש ובקבוצות בלבד.
1) שו"ת פעולת צדיק חלק א' סימן מ"ח, תכלאל עץ חיים, חלק ב' שחרית לפסח, דף ל"ה ע"ב, ועוד.
2) כיון שמקור המילה בערבית, יש הכותבים חילבא באלף בסוף, ויש הכותבים ה' בסוף, ואין שום משמעות להבדל זה במאמר זה, כיון שמדובר בתרגום המילה מערבית לעברית. כמו כן אין במטרת מאמר זה לעסוק בהבדל בניקוד, יש המנקדים והוגים חילבֵה (האות ב' בציריה), בעיקר יוצאי מרכז תימן, ויש המנקדים והוגים חילבַה (הב' בפתח), בעיקר יוצאי דרום תימן. כמו כן יש הכותבים תילתן ויש הכותבים תלתן בלא י'.
בעוד שבסוגיא התלמודית שרומז אליה הרב קאפח לא כתובה במפורש המילה חילבה או תלתן בשמה העברי, אלא רק בפרשני התלמוד, אני רוצה להציג במאמר זה ארבע סוגיות נוספות מהמשנה ומהתלמוד, בהם כתוב במפורש תלתן, ומהן ניתן ללמוד, כי מאכל החילבה היה נפוץ מאוד מאז שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, בהנהגתו של יהושע בן נון, דהיינו ארבע מאות וארבעים שנים לפני בניית בית ראשון, היא שנת ב'תפ"ט לבריאת העולם, לפני 3280 שנה (3). למעשה, החילבה, הוא אחד המאכלים העתיקים ביותר, שנכחדו משאר קהילות ישראל, ונותר רק בקרב יהדות תימן השמרנית. כלומר, שמרנותם של יהודי תימן באה בתחומים רבים, ולא רק בלשון, בנוסחי תפילות, ובמנהגים, אלא אף במאכלים ובשמוש בבשמים.
כדי להוכיח גם את עתיקות מאכל החילבה והיותו מאכל נפוץ, אני רוצה להציג בפני הקורא סוגיא נוספת בתלמוד, וכן שלוש משניות, זאת בנוסף על הסוגיא שמזכיר הר"י קאפח, בהם כתוב במפורש התלתן.
להלן ארבע הסוגיות מהמשנה ומהתלמוד.
החילבה מוזכרת במשנה שלוש פעמים, ותמיד בלשונה העברי: תלתן.
א) תלתן שנפלה לתוך בור של יין
במשנה מסכת תרומות פרק י' הלכה ה' כתוב:
"תלתן שנפלה לתוך הבור של יין, בתרומה ובמעשר שני, אם יש בזרע כדי ליתן טעם, אבל לא בעץ. בשביעית ובכלאי הכרם והקדש, אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם".
רבינו נתן מרומי, בעל ספר הערוך (1035 – 1106) מתרגם את השם תלתן לחילבא/ חולבא בערבית, ובערך תלתן כתב:
"חולבא בלשון ישמעאל, והוא מין הזרעונים כמין עדשים,
והוא מר בתחילתו וכששורין אותו במים נמתק".
ופירש הרמב"ם: "תלתן ידוע, ובערבי חלבה, וידוע, כי תרומה ומעשר שני אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד ודין ההקדש והשביעית והכלאיים נוהג בזרעים ובעץ והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה".
רבינו עובדיה מברטנורא כתב: "תלתן בערבי חולב"א ובלע"ז פינגריג"ו".
במשנה שתי הלכות, ופירוש הלכה א' במשנה: אם תלתן של תרומה או של מעשר שני נפל לתוך בור יין של חולין, אם יש בזרע התלתן כדי לתת טעם ביין, אסור לזרים לשתות מהיין, כיון שביין מעורב תרומה, ותרומה הרי היא קדושה ומותרת רק לכהנים. ואם התלתן נפל לבור יין של מעשר שני, אסור לשתות את היין מחוץ לירושלים בלי לפדות, כמו כל מעשר שני שיש בו קדושה ומותר לאוכלו רק בירושלים. לעומת זאת, "עץ" התלתן לא מצטרף עם זרע התלתן כדי לתת טעם להפכו לתרומה או למעשר שני, כיון שב"עץ" התלתן אין קדושה לא של תרומה ולא של מעשר שני.
פירוש ההלכה השנייה במשנה: לעומת תרומה ומעשר שני ש"עץ" התלתן לא נותן טעם, הרי לגבי הלכות שביעית, כלאיים והקדש, "עץ" התלתן מצטרף לזרע התלתן כדי להפכו לקדושת שביעית – שמיטה, או כלאיים או הקדש, "הואיל וטעם העץ כטעם הפרי".
ב) חבילי תלתן של כלאיים
שם במשנה ו' כתוב:
"מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו. היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם, ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ…".
פירוש המשנה: מי שגידל תלתן בכרמו, הדבר נאסר בכלאיים, שכן תלתן וכרם ענבים מהוים כלאיים, ולכן חייב לשרוף את כל התלתן, כיון שכלאיים אסורים אף בהנאה. היו לו חבילות של תלתן טבל, שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, כותש את חבילות התלתן כדי להפריד בין הזרעים לשרביטים, ומחשב כמה זרעים יש, ורק מהם מפריש תרו"מ, אך אינו צריך להפריש תרו"מ מעץ התלתן, כיון שאין חייבים להפריש ממנו.
_______________________________________
3) חשבון זה מופיע בסידורי תימן הקדומים ביותר, כי בני ישראל יצאו ממצרים בשנת בתמ"ט לבריאת העולם, ארבעים שנה שהו במדבר בעוון חטא המרגלים, ולפי זה נכנסו לארץ ישראל בשנת בתפ"ט לבריאת העולם. כעת מותקן לדפוס הפרויקט הגדול של מחקרים בסידורי תימן, ובן היתר יובא פירוט נרחב בנושא זה.
ג) תמרות של תלתן חייבות במעשר
במשנה מסכת מעשרות ד', ו' כתוב:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר".
ופירש הרמב"ם: תמרות של תלתן ושל חרדל, הם פרח התלתן והחרדל. ברטנורא מפרש: תמרות של תלתן – לולבין שבו, דהיינו הענפים הרכים, ויש מפרשים הפרח, ובא רשב"ג לומר, כי הפרח או הלולב של תלתן נחשבים כאוכל, ולכן חייבים להפריש מיהן מעשר.
רבי שלמה עדני, מחכמי תימן אשר חי בחברון במאה הט"ז (4) כתב בפירושו מלאכת שלמה, תמרות של תלתן הם הלולבים הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן, וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות, ויש בני אדם אוכלין אותן, וכן פירש הערוך.
ממקרים אלו במשנה ניתן להסיק כי התלתן, הוא החילבה, היה מאכל נפוץ בארץ ישראל בתקופת המשנה, והלכות אלו מלמדות, כי חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות כיון שהחילבה הינו מאכל אדם, וישנן התייחסויות שונות לגבי תערובת עם תרומה מעשר, שביעית וכדומה.
יש בידינו עדות מלפני כאלף שנה, מספר הערוך, כי את החילבה היו משרים במים כדי להוציא את המרירות שבו, כפי שנהוג היום.
להלן סוגיא תלמודית המלמדת עוד יותר על עתיקותו של מאכל החילבה.
ד) עשרה תנאים התנה יהושע בן נון
בתלמוד, מסכת בבא קמא (דף פ'- פ"א) כתוב:
"ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים בשדותיהם ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן, וקוטמים נטיעות בכל מקום…"
ופירש רש"י שם: "שיהו מרעין, בהמות בחורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך. ומלקטין עצים, משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה. חוץ משדה תלתן, דמעלו לה עשבים הגדילות עמה, והתולשן מפסיד את התלתן. תלתן מין קטנית ושמה פנגרי"א" (5).
פירוש הסוגיא: יהושע בן נון התנה עשרה תנאים בזמן כניסת עם ישראל לארץ, ואחד מהם, שמותר לרעות את הבהמות בחורשין בלי קבלת רשות מראש מבעל השדה, וכן ללקוט עצים מהשדות וללקוט עשבים לבהמות מהשדות ללא רשות הבעלים, ושבעל השדה לא יקפיד ולא יאסור על כך. אלולא התנאי, אסור לרעות וללקוט עצים ועשבים ללא רשות הבעלים וזהו גזל ממש. וכל זאת תיקן יהושע בן נון, כדי לעודד ולסייע לישוב ארץ ישראל, כפי שהסוגיא עוסקת שם במקרים נוספים של עידוד מצוות ישוב ארץ ישראל.
ואולם, התנאי שיהושע בן נון התנה שאין היתר לאסוף עשבים הגדילים יחד עם התלתן, שכן תלישת העשבים גורמת נזק לגידול התלתן, ויהושע בן נון לא התנה להתיר את מצוות ישוב הארץ תוך כדי פגיעה ישירה וגרימת נזק לבעל השדה.
ובהמשך הסוגיא התלמודית כתוב:
"ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן. למימרא דתלתן מעלו לה עשבים, ורמינהו תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור? אמר רב ירמיה לא קשיא, כאן לזרע כאן לזירין, לזרע קשו לה עשבים דמכחשי לה, לזירין מעלי לה דכי קיימי ביני עשבים מירכבא. איבעית אימא כאן לאדם כאן לבהמה, דכיון דלבהמה הוא דזרעה עשבים נמי מיבעי לה. ומנא ידעינן? א"ר פפא שאריה משארי לאדם, לא שאריה משארי, לבהמה".
פירוש הסוגיא: ומלקטים עצים בכל מקום חוץ משדה תלתן. משמע שעשבים שגדלים עם התלתן מועילים ומשביחים את התלתן, שכן אף מתנאי יהושע בן נון שאסור ללקוט עשבים בשדה תלתן, בשונה מגידולים אחרים שמותר ללקוט.
מקשה הגמרא, האם עשבים שגדלים עם התלתן מועילים לגידול התלתן, והרי שנינו, תלתן שגדל עם עשבים אין מחייבים אותו לעקור. פירוש, תלתן שגדל עם עשבים אינו אסור בכלאיים, ולכן לא מחייבים אותו לעקור את העשבים, כיון שהעשבים גורמים נזק לגידול התלתן, ולכן בעל השדה בהכרח עתיד לתלוש את העשבים. כלומר, גידול העשבים הוא גורם נזק ושלילי, ולא חיובי ומועיל לתלתן כפי שניתן להבין מהברייתא המקורית.
_________________________________________
4) ראה עליו באנציקלופדיה לחכמי תימן, א' ע' 430.
5) בברטנורא בלע"ז: פינגריג"ו, האותיות ג' ו' התחלפו באות א'. בגליון הש"ס מעיר כי במסכת ר"ה דף י"ב, ע"ב, פירש רש"י שהוא מין תבלין. וכמובן שאין סתירה בין הדברים. לזה יש להוסיף כי במסכת ע"ז כדלעיל, פירש רש"י שהוא גם שבלילתא.
בגמרא שני תירוצים, תירוץ הראשון של רב ירמיה, לעתים העשבים מועילים לגידול התלתן ולעתים הם מזיקים לתלתן. אם גידל את התלתן לזרע, העשבים הגדלים עם התלתן, גורמים נזק ומכחישים את התלתן, ולכן אין חשש לכלאיים, ובזה עוסק המקור השני. אבל הברייתא המזכירה את י' התנאים של יהושע בן נון עוסקת במקרה שגידל את התלתן "לזירין", העשבים דוקא משביחים את התלתן, שכן ענפי התלתן רוכבים וצומחים על העשבים וכך הן גדלים טוב יותר, ולכן אסור ללקוט אותם, כיון שליקוט העשבים גורם נזק לבעל השדה.
תירוץ שני מובא בגמרא, שכאן מדובר בגידול התלתן למאכל אדם וכאן מדובר בגידול תלתן למאכל בהמה. אם גידל את התלתן למאכל אדם, דהיינו לזרעים, הרי מותר לאדם אחר ללקוט את העשבים ואין בו חשש לכלאיים, אבל אם גידל את התלתן למאכל בהמה, דהיינו חשוב לו העשב, אסור לאחרים ללקוט את העשבים מהשדה, כיון שזה מזיק לו, וכיון שהבעלים חפצים בעשבים למאכל הבהמה, יש חשש לכלאיים.
שואלת הגמרא, ואיך ניתן לדעת אם גידל את התלתן למאכל אדם או למאכל בהמה, והתשובה היא, לפי הערוגות, אם עשויים כערוגות, סימן הוא שגידל למאכל אדם, ואם לא גידל את השדה כערוגות סימן הוא שגידל את התלתן למאכל בהמה.
כך פירש רש"י במקום, וכך פסק הרמב"ם בהלכות כלאיים פרק ב' הלכות ז' – י':
"הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים… במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו, אין מחייבין אותו למעט. כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא, וכל כל כיוצא בזה. ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם, כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב…".
ובהלכות נזקי ממון פרק ה' הלכה ג' פסק הרמב"ם:
"עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ, ואלו הן, א) התנה שמרעין בהמה דקה ביערים שאילניהן גסין… ג) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עשבים העולין מאליהן בכל מקום חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה…".
המסקנה המרכזית שניתן להסיק מסוגיא זו היא, כי בזמן שבני ישראל נכנסו לארץ, מאכל החילבה היה ידוע ומפורסם, וכי יהושע בן נון התנה עשרה תנאים כשנכנסו לארץ, ואחד התנאים עוסק בתלתן, שמותר לרעות את הצאן וללקוט עצים בשדות אחרים חוץ מתלתן. כלומר, החילבה מאכל ידוע ומפורסם. ועוד ניתן להסיק מסוגיא זו, כי גידלו את התלתן – חילבה, הן לזרעים, הוא מאכל החילבה למאכל אדם, והן "לזירין" לעשבים למאכל בהמה. וכן ניתן ללמוד שאכלו גם את התמרות שבתלתן, דהיינו, העלים הרכים או הלולבין שבו או את הפרח.
מניתוח הסוגיות התלמודיות למדנו על עתיקותו הרבה ביותר של מאכל התלתן בשמו העברי, וחילבה/חילבא/חולבה/חולבא בשמו הערבי המאוחר יותר, שהיה נפוץ בארץ ישראל כבר בכניסה לארץ, ועפ"י הסוגיא במסכת עבודה זרה, שהזכיר הר"י קאפח, הביאו העולים לארץ את המאכל ממצרים. פלא הוא שמאכל עתיק יומין זה נעלם משאר קהילות ישראל ומרוב ארצות המזרח התיכון, אך שמרנותם של יהודי תימן סייעה אף בנושא זה לשמר עד היום מאכל עתיק יומין זה. עפ"י תיאור בעל הערוך, יהודי ארץ ישראל נהגו לאכול את החילבה כפי שנהוג היום בקרב יהודי תימן כנראה, והיו משרים אותו במים כדי למתק אותו, ולפי הסוגיה התלמודית ופירוש מלאכת שלמה היו נוהגים לאכול גם את התמרות שלו. הוא שימש גם למאכל בהמות.
ידידי, הד"ר בנציון ברבי, סיפר לי כי בילדותו נהגו גם יהודי ג'רבה שבתוניס לשתות את המים של החילבה.
התלתן מוזכר גם בסוגיא בתלמוד הירושלמי, כפי שמפרט בעל הערוך.
התלתן – חילבה, הינו צמח ממשפחת הקטניות, בעל עלים מורכבים הבנויים שלושה עלעלים, ומכאן שמו: תלתן, מלשון תלת, שלוש.
הנה למדנו על מאכל, בריא מאוד, עתיק יומין בארץ ישראל מאז הכניסה לארץ, מאות שנים לפני בניית בית ראשון, אשר נותר שריד רק בקרב יהודי תימן.
הנושא השני הוא השד'אב, עשב או שיח ידוע ומפורסם מאוד להרחה בקרב יהודי תימן.
השד'אב
מהרי"ץ בסידורו, תכלאל עץ חיים, כתב בהלכות נהנין (במהדורת הדפוס הרגילה דף קע"ג, ע"א):
"ודע שעל העשב הנקרא פיגם, ובל' ערבי שד'אב, מברכין עליו בורא עשבי בשמים, לפי שהוא מין עשב. ואעפ"י שאתה רואה שנעשה ממנו עץ עב. ומו"ז מהר"ר צאלח ז"ל הביא ראיה לזה ממ"ש בכלאים אין מרכיבין פיגם בקדה שהוא ירק באילן, ומפרש שם רמב"ם ורע"ו (- ורבינו עובדיה מברטנורא) דפיגם היינו שד'אב בערבי".
במשנה כלאיים פרק א' משנה ח' כתוב:
"אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן".
פירוש המשנה: אין נוטעים ירקות בתוך גזע של אילן השקמה לאחר שנקצץ האילן, וכן אין מרכיבים פיגם, שיח ריחני, שהוא ירק, על גבי קידה, שהוא עץ בושם. מפני שהוא ירק באילן, כלומר, אסור להרכיב ירק בעץ, מפני שהוא כלאיים. וזוהי ההוכחה של הדיין מרי צאלח, סבו של מהרי"ץ, אם אסור להרכיב את השד'אב בעץ הקדה, משום שהוא כלאיים, משמע שהוא ירק ולא עץ, ולכן ברכתו של השד'אב צריכה להיות עשבי בשמים, ולא עצי בשמים.
למדנו עפ"י מפרשי המשנה, כי הפיגם הוא ירק.
הרמב"ם פירש את הפיגם במסכת כלאיים כך: "פיגם נקרא בלשון ישמעאל ערב שד'אב ובלעז רודע". כך עפ"י מסורת מהרי"ץ, ובמהדורת הר"י קאפח: סד'אב. במהדורת הדפוס המשובשת כתוב: סראב. ובשיבושי הלשון בכתבי היד מצאנו פעמים רבות כי האותיות ד' ור' מתחלפות. כמו כן, האותיות ס' וש' צורתן דומה, ואף הן מתחלפות בכתבי היד. סד'אב – שד'אב, ש' וס' מתחלפות. במסכת שביעית פירש הרמב"ם: אלפיגן, ובמהדורת הדפוס כתוב: בלעז רודע.
רבינו עובדיה מברטנורא מפרש "פיגם, עשב שקורין לו רוד"א בלע"ז". רבי מנחם לונזאנו, בספרו המעריך על הערוך, כותב כי הפיגם הוא הסדאב.
במשנה בראש פרק ט' במסכת שביעית, כתוב:
"הפיגם והירבוזין השוטים… כוסבר שבהרים… פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר".
פירוש: ירקות אלו כמו הפיגם וכוסבר ההרים, גדלים הפקר והם גם עשבי בר, ולכן אינם נשמרים, ואין חובה להפריש מהם מעשר, ומותר לקנות מכל אדם בשמיטה גם מאנשים שאינם נאמנים על שמירת השביעית.
הרב אברהם נדאף בחיבורו "ענף חיים" על תכלאל עץ חיים למהרי"ץ, כותב בהערה י"ט:
"וכ"כ הערוך והרמב"ם בפי' המשנה פ"ט דשביעית שהוא מין עשב ע"ש. ותמהני על דברי הרב המחבר ז"ל דמה ראיה מביא מזה לענין ברכת הריח. הרי מצינו דאפי' עץ גמור מברך עליו עשבי כשהוא גדל בשדה משום דמתיבש והולך לו אבל אם הוא בגנה מברך עצי משום דע"י שמשקין אותו הוא מתקיים כמו שמבואר כ"ז בש"ע וכ"פ האחרונים עי"ש. וא"כ, לפי"ז אפי' מן עשב שהוא מתקיים משנה לשנה ואינו מתייבש מברכין עצי… ועינינו הרואות דזה אלשדא"ב אית ביה תרתי לטיבותא, דהיינו שמתקיים משנה לשנה ואינו מתייבש וג"כ עליו יוצאין מעצו וע"כ לפק"ד נר' דשפיר מברכינן בורא עצי, וכן שמעתי שכן היה מורה מו"ז הגאון מהר"י בדיחי ז"ל. וחלילה לי שאני חולק ומכריע, אלא הכל דרך מו"מ, והבוחר יבחר".
הרב נדאף כותב כי לדעת סבו, מרי בדיחי, יש לברך על השד'אב בורא עצי בשמים בשונה ממהרי"ץ וסבו הדיין מרי צאלח, כי על השד'אב מברכים עשבי בשמים, למרות שלעתים יש לו גזע עבה, ונראה כמו עץ. וכיון שאין זו ממטרת המאמר לדון האם מברכים על השד'אב בורא עצי בשמים או עשבי בשמים, לא אאריך בזה כאן.
מ"מ, למדנו ממשניות אלו, כי שיח השד'אב היה ידוע ומוכר לחכמי המשנה, והוא מוזכר במשנה לפחות פעמיים במסכת כלאיים ושביעית. השד'אב, הוא הפיגם, הוא מן עשב ריחני, ונחשב בהלכה כמין ירק, נפוץ ושימושי, לפחות מתקופת המשנה. ומסתבר, כי הוא אף קדום למשנה, שכן הוא מוזכר כדבר ידוע ומפורסם, חיזוק למסורת תימן כי יהודי תימן משמרים מסורות, מנהגים ומאכלים מתקופת בית המקדש. זאת בנוסף למאכל החילבה.
באחד מהביקורים במוזיאון יהודי תימן שבבני ברק סיפר לי יהודי מיוצאי עירק, כי גם בעירק נהגו להריח את השד'אב, והם נוהגים לכנותו: סידאב (ס' בחירק וד' בפתח).
מקורות
גברא משה, אנציקלופדיה לחכמי תימן, חלק א' – ב', בני ברק תשס"א – תשס"ג
משנה ותלמוד
משנה עם פירוש ר"ע מברטנורא
משנה עם פירוש מלאכת שלמה לרבי שלמה עדני
משנה תורה לרמב"ם, מהדורת הר"י קאפח
נדאף, הרב אברהם, ענף חיים, נמצא בנספח לתכלאל עץ חיים למהרי"ץ
רבינו נתן מרומי, ספר הערוך
קאפח, הרב יוסף, הליכות תימן, ירושלים תשל"ח
שו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ, ירושלים תש"ל
תכלאל עץ חיים למהרי"ץ, מהדורת יוסף חסיד הנפוצה, ירושלים תשכ"ב
פורסם ב: עתיקותם של החילבה והשד'אב, בתוך: מתימן לציון – תרבות לשון ספרות וחינוך, ישראל תשע"א, ע' 264 – 274
כתיבת תגובה