הגאון רבי עזרא קרואני שליט"א
רב ביהכנ"ס בית לוי ב"ב
גירסת רש"י במתני'
במשנה במגילה (דף כא.) תנן הקורא את המגילה עומד ויושב קראה אחד קראוה שנים יצאו וכו'.
והנה גירסת רש"י במתני' "הקורא את המגילה עומד ויושב" ולשון זה מורה דאף לכתחלה קורא יושב, וכן מתבאר מפי' רש"י שפירש עומד ויושב אם רצה עומד אם רצה יושב. אלמא דאף לכתחלה קורא יושב. וכ"כ הט"ז תר"צ סק"א בד' רש"י.
וחיזק גירסת רש"י בספר המכתם וז"ל: הקורא את המגילה עומד ויושב. פירוש רשאי לקרותה עומד ויושב כמו שירצה. והיינו דאמר בגמרא מה שאין כן בתורה. [פירוש] אינו רשאי לקרות לכתחלה מיושב אלא מעומד לכבוד התורה. אבל לא גרסינן קרא עומד או יושב יצא. דמשמע מה שאין כן בתורה דאפילו בדיעבד לא יצא. וזה אינו דבתורה נמי בדיעבד יצא. ע"כ.
ובגמ' תנא משא"כ בתורה, פירש רש"י שאין קורין בתורה בציבור מיושב. ומדברי רש"י הללו מבואר עוד שאף בצבור יכולים לקרוא את המגילה יושב לכתחילה, וע"ז אמרה הגמ' משא"כ בתורה שלא קורין בציבור מיושב אלא צריך לעמוד. ובפשטות נראה שאין העמידה בתורה מעכבת שכל דין זה הוא לכתחילה, ואם קרא מיושב יצא. וכ"כ בנימוק"י וז"ל: ויש דלא גריס יצא במגילה. משמע לדבריו דאפילו לכתחלה יכול לקרותה מיושב, ובתורה בדיעבד יצא.
גירסת ר"ח הרי"ף והרמב"ם וש"ר
אמנם גירסת רבינו חננאל הרי"ף (בכת"י) והרמב"ם פ"ב ה"ז והרבה ראשונים "הקורא את המגילה עומד ויושב יצא", ומלשון "יצא" משמע שאינו אלא דיעבד.
אולם הרשב"א ועוד ראשונים כתבו דאע"ג דקתני יצא, אפי' לכתחלה קאמר, והרשב"א הביא ראיה מהא דקראה אחד קראוה שנים יצאו, וההיא ע"כ לכתחילה הוא, דהא קתני בברייתא ומגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. ועוד דהא קתני קראה אחד ובאחד מה יש לומר יצא בדיעבד, אלא ודאי לכתחילה קאמר. וגם מוכח מהירושלמי כך דהירושלמי מקשה ומתרץ עומד ויושב יצא, מה לשעבר [ר"ל-בדיעבד] הא לכתחילה לא, [בתמיה] והא תני מעשה בר"מ שקראה מיושב בביהכנ"ס שבטעין, ונתנה לאחר וברך עליה. כיני מתני' מותר לקרותה מעומד, מותר מיושב.
אמנם בטור (סי' תר"צ) כתב הקורא את המגילה עומד או יושב משמע בדיעבד, אבל לכתחילה לא יקרא יושב. ובירושלמי קאמר אפילו לכתחילה. והרמב"ם כתב אבל לא יקרא לכתחילה יושב בציבור, מפני כבוד הציבור. ע"כ.
בד' הטור
ובטורי אבן הקשה על הטור דאם איתא דבציבור אין קורין לכתחילה יושב, הרי הא דאמרינן בגמ' משא"כ בתורה, אקריאת תורה בציבור קאי דאין קורין יושב וכדפרש"י. והשתא מה בין מגילה לתורה הרי שניהם שוים דביחיד קורין יושב לכתחילה ובציבור לא, ולא מסתבר דבתורה קראה בציבור יושב אפילו בדיעבד לא יצא, אלא ודאי דהא דקתני במשנה יצא, הפירוש אפילו לכתחילה, וע"ז אמרה הגמ' משא"כ בתורה שצריך לכתחילה לעמוד. וכתב שלישנא דדיעבד במשנה לאו דוקא, והביא ראיה מהא דקראה אחד קראוה שנים יצאו, וזה אפילו לכתחילה, וכיון בזה לדעת הרשב"א הנ"ל.
והנה מה שכתב הטורי אבן שלא מסתבר לומר שבתורה לא יצא אפילו בדיעבד אם קראה יושב בציבור, הנה כיון בדבריו לד' המכתם שהובא לעיל, אך יעויין בב"ח שכתב כן אליבא דאמת לישב את דברי הטור, דהנה לפי הטור קשה מדוע נקטה המשנה עומד, הרי עומד פשוט שהוא לכתחילה, ורק יושב הוא בדיעבד. וכתב הב"ח דתני הכי למידק מינה דבמגילה דוקא דינא הכי דעומד אינו מעכב ויכול לצאת גם מיושב, אבל בתורה העמידה מעכבת, דכתיב ואתה פה עמוד עמדי. אבל יושב אפילו בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולקרות מעומד. וכ"כ המג"א סי' קמ"א סק"א לדקדק מלשון הטור שם שכתב "וצריך לקרות בתורה מעומד דתנן הקורא את המגילה יושב יצא משא"כ בתורה" ומשמע דבתורה אף בדיעבד לא יצא.
וכדברי הב"ח בד' הטור כתב בנימוק"י והוסיף לדייק כן בד' הרמב"ם, וז"ל: עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב, יצא. אבל לכתחלה לא יקראנה מיושב. וא"כ משמע מדאמרינן בגמרא מה שאין כן בתורה, דאפילו דיעבד לא יצא. והכי משמע דבגמרא מוכח תורה מואתה פה עמוד עמדי, ובדאורייתא ליכא חילוק בין לכתחלה בין לדיעבד. ואע"ג דמלך כשקורא פרשת הקהל היה יכול לקרות מיושב, מלך שאני. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, דבמגילה [פ"ב ה"ז] כתב דיצא בדיעבד, ובהלכות ספר תורה ובהלכות תפלה לא כתב כלל אם קורין מיושב או מעומד. עכ"ל. [אך עי' פמ"ג קמ"א משב"ז סק"א שכתב לדקדק בהיפוך דאי הרמב"ם ס"ל דאף בדיעבד לא יצא הו"ל להזכיר דין זה בהל' תפלה].
בד' הרמב"ם
ובד' הרמב"ם פירש הט"ז (תר"צ סק"א) דהוקשה לרמב"ם לשון הקורא דמשמע לכתחלה, ולשון יצא דמשמע דיעבד, ולכן פירש דאיכא גוונא דאף לכתחלה קורא מיושב והיינו ביחיד ואיכא גוונא דדוקא בדיעבד והיינו בצבור.
ובטעמו של הרמב"ם דלא יקרא לכתחילה יושב בציבור מפני כבוד הציבור. כתב הב"ח דלכל מילי חיישינן לכבוד הציבור בקריאת התורה וה"ה במגילה דהא טעם אחד לשניהם. וכתב דלפי"ז אע"פ שלדעת הרמב"ם נשים מוציאות את האנשים במקרא מגילה, אפ"ה בציבור לכתחילה לא תקרא אשה מפני כבוד הציבור, כמו בקריאת התורה.
אמנם דין עמידה בקריאת התורה אינו משום כבוד צבור אלא כמפורש בגמרא משום ואתה פה עמוד עמדי, וכן מתבאר ממש"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפילה הלי"א וז"ל ואין המתורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה וביראה עכ"ל. ובהגהות מימוניות אות ט' הביא את המקור לדבריו מירושלמי בפירקין ר' שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא חמא דבר נש קאים ומתרגם סמיך לעמודא א"ל אסור לך כשם שניתנה תורה באימה כך צריך לנהוג בה אימה וכ"ש הקורא עצמו. ע"כ. א"כ מבואר דמשום שנתנה באימה ויראה צריך לעמוד ולא משום כבוד הצבור. והדבר מוכח מדברי הרמב"ם גופיה שכתב שאסור אף לסמוך ואי אין העמידה אלא משום כבוד הצבור היה מותר לסמוך בה, כמש"כ הפמ"ג סי' קמ"א משב"ז סק"א, ובהגהות מצפה איתן כאן. וקדמם ביסוד זה המג"א סוס"י תכ"ב עיי"ש. [וצ"ע למה לא העלה רמב"ם דין עמידה בקריאת התורה גופא].
והנה לשיטת הרמב"ם שיש דין עמידה לכתחילה במגילה משום כבוד הציבור, צ"ב מה הפשט בגמ' שקריאת המגילה עומד ויושב משא"כ בתורה, וא"א לבאר שזה עולה על קריאה בציבור, שהרי הרמב"ם סובר שצריך לכתחילה לעמוד אף במגילה מפני כבוד הציבור. ואמנם לפי מש"כ בנימוק"י בשיטת הרמב"ם דבתורה אין יוצא אף בדיעבד, א"כ ניחא דקאי אצבור והא דקתני משא"כ בתורה היינו דבתורה אף בדיעבד לא יצא. ואכן במאירי עמד שיש לפרש כן לגירסת הרי"ף והרמב"ם וז"ל: ואין גורסין בכאן עומד או יושב יצא שאם כן היו הדברים מוכחין דיעבד אין לכתחילה לא, והיה יוצא לנו ממנה שבתורה אף דיעבד לא יצא ביושב ממה שנאמר על משנה זו בגמרא מה שאין כן בתורה וזה אינו שלא נאמר בקריאת התורה מעומד אלא לכתחלה כדי לעמוד ביראה הא במגלה אף לכתחלה אלא שמ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור. ע"כ. וכ"כ לפרש בד' הרמב"ם בשלטי גבורים סי' קמ"א סק"א, ברם מבואר בדברי המאירי דלא ניחא ליה לומר דלא יצא בתורה אף בדיעבד, ומכח זה דחה גירסת הרי"ף והרמב"ם.
[ובאגב יש להעיר במש"כ הבה"ל רס"י תר"צ דדברי הרמב"ם שבצבור צריך לעמוד נובעים מדברי המאירי דאינו מדינא אלא ממנהג שנהגו בו ישראל, והדברים צע"ג דהא המאירי דחה גירסת הרמב"ם ועל כן כתב שהוא מנהג, אבל הרמב"ם דגרס יצא, דמשמע בדיעבד, א"כ זהו דין המשנה דבצבור אין יוצא מיושב אלא בדיעבד, וכמש"כ בדעתו הנימוק"י הט"ז, ואיך יתכן א"כ לומר דדברי הרמב"ם נובעים מדברי המאירי. גם מה שהוכיח הבה"ל מדברי רש"י והר"ן ג"כ אינו ראיה להמבואר דרש"י לא גרס במתני' "יצא" ועל כן פירש דקורא יושב לכתחלה, משא"כ הרמב"ם דגרס "יצא", ואמנם הר"ן אזיל בשיטת הרשב"א דאע"ג דגרסי יצא פירשו דהיינו לכתחלה, אבל הם לא הזכירו שיש דין עמידה משום כבוד הצבור, אבל הרמב"ם שהזכיר דין עמידה משום כבוד הצבור שפיר י"ל דמפרש יצא בדיעבד כמש"כ הנימוק"י והט"ז].
והנה השו"ע (בסימן קמ"א ס"א) כתב צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור, אא"כ הוא בעל בשר. וכתב המ"א כב"ח בסימן תר"צ דאפילו בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולקרות, וכ"מ בטור. אבל ממ"ש הב"י בשם רש"י משמע דדוקא לכתחילה קפדינן, ובדיעבד יצא עיי"ש. וכ"מ מספ"ז דסוטה דאמרינן שהמלך קורא יושב, ואי איתא דאפילו בדיעבד לא יצא, משום כבודו של המלך לא שרי לכתחילה. ע"כ. וכן פסק רבינו השתילי זיתים קמ"א סק"ד דעמידה בתורה אינה מעכבת בדיעבד.
ולפי זה הדרא הקושיה הנ"ל לדעת השו"ע דכיון דנקטו הפוס' בד' השו"ע דבתורה אינו מעכב בדיעבד א"כ קשה למאי דפסק השו"ע בסי' תר"צ כד' הרמב"ם דבצבור לא יקרא מיושב א"כ איך יתפרש משא"כ בתורה.
ביאור ב' בד' הרמב"ם
ולפי המבואר בהגמ"י בד' הרמב"ם יש לפרש דקאי איחיד, דבמגילה קורא יושב לכתחילה, משא"כ בתורה שצריך אף ביחיד לעמוד משום שנתנה באימה ויראה. אלא דהטורי אבן הקשה על דרך זו דאין לומר שהפירוש משא"כ בתורה מדובר ביחיד וכדאמר בסמוך עד ימות ר"ג היו לומדים תורה מעומד וכו' הא ליתא דהא משא"כ בתורה אמתני' קאי, ורבי דסתם מתני' אחר ר"ג היה לאחר שירד חולי לעולם ולומדין תורה מיושב. ועוד אי קודם ר"ג מגילה נמי מעומד דאטו קריאת מגילה מי נפקא מכלל לימוד תורה. אלא ודאי משא"כ בתורה אקריאת ציבור קאי כדפרש"י.
אולם בשפת אמת כתב ליישב קושיית הטורי אבן שקריאת המגילה דאינה להבין ולהורות, רק לצאת ידי המצוה ולפרסם הנס, אין בה דין לימוד, ואפילו קודם ימי ר"ג היו קורין מיושב, והם תיקנוה להיות קריאתה מיושב. ולפי"ז י"ל דבתורה אפילו ביחיד מעומד דוקא, ולא מיבעי קודם ימי ר"ג אלא אפילו אח"כ אפשר שרק לימוד בקביעות התירו מיושב משום עת לעשות וחולשא דאינשי, אבל לקרות בס"ת לפי שעה אפילו ביחיד העמידו על דין תורה דדוקא מעומד, ועפי"ז מיושב הרמב"ם דקאי איחיד שבמגילה יכול לכתחילה לקרותה ביחיד מיושב, ואילו בקריאת התורה ביחיד צריך לעמוד, ולפי מה שכתבנו לעיל קריאת התורה בציבור נמי הקורא עומד כמבואר בהגהות מימוניות ובכ"מ, ודין זה נאמר על הקורא בלבד ולא על כל הציבור, כמבואר בב"י.
וזכר לדברי השפ"א דאין בקריאת מגילה קיום מצות ת"ת הוא מש"כ הב"י סי' מ"ז לצדד דק"ש לא מהני כדי לצאת ידי תלמוד תורה סמוך לברכות התורה משום דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי תלמוד תורה לחוד וק"ש כדברי תפילות הוא. ע"כ.
אמנם גם ביאור זה דוחק בד' השו"ע והפוסקים שלא הזכירו דין עמידה לקורא בתורה אלא בצבור ולא ביחיד.
ביאור ג' בד' הרמב"ם
ולכן המחוור בזה הוא מש"כ בחי' רבנו אברהם מן ההר בד' הרמב"ם דהא דקתני הקורא את המגילה עומד ויושב היינו דמצד דין קריאת מגילה אין עמידה, ומה שבצבור עומד הוא משום מכבוד הצבור ולא משום המגילה, משא"כ בתורה דדין עמידה בה הוא משום כבוד דידה ולא רק משום כבוד הצבור. וכוונו לזה המצפה איתן ובזכרון שמואל סי' ל"ג.
וקרוב לזה כתב הפמ"ג קמ"א משב"ז סק"א וכתב דנפ"מ בהא דדין עמידה מששום עמוד עמדי ולא משום כבוד צבור גרידא, לענין אי מהני מחילה של הצבור. ועוד איכא נפ"מ אי מותר לעמוד ע"י סמיכה כמש"כ במצפ"א.
בד' השתילי זיתים בשם הלבוש
ובעיקר הטעם דליכא דין עמידה בקריאת מגילה כתב הלבוש והובא בשתילי זיתים (תר"צ סק"א) על מה שכתב השו"ע שקורא את המגילה בין עומד בין יושב: משום שאינה אלא סיפור דברים לזכור את הנס, ואין בקריאתה משום יראה או אימה או קדושה (לבוש). ויש להסתפק בכונת הלבוש אם כונתו דמגילה אינה חשובה תורה מצד עצמה כיון שאינה אלא סיפור דברים לזכור הנס, ועל כן אין בקריאתה משום אימה ויראה וקדושה, אולם מלבד שאינו נכון לומר כן שאין מגילה חשובה תורה, הרי תיקשי למה הוצרך לכך שאין בקריאתה אימה ויראה וקדושה, תיפו"ל שאינה תורה וממילא לית בה דין עמידה אפילו אי הוי בה יראה וקדושה, וע"כ כונתו לומר שאע"פ שהיא תורה כיון שקריאתה השתא לזכרון הנס בעלמא אין בה משום יראה וקדושה, ועל כן לית בה דין עמידה כקריאת התורה.
ויתכן שסברת הלבוש חלוקה מסברת השפ"א, דלסברת השפ"א אין בקריאת המגילה דין תלמוד תורה כלל, ואינה אלא זכרון לנס, ולכן גם דין עמידה דתורה שהיה עד זמן ר"ג ליכא בקריאת מגילה, אולם לסברת הלבוש יתכן דדוקא עמידה של קריאת התורה שהיא משום אימה ויראה ליכא במגילה, אבל עמידה משום כבוד תורה שהיה עד זמנו של ר"ג שייך גם בקריאת המגילה.
והנה ידועה קושיית הבית אפרים או"ח סי' ס"ח והובא בהגהות מהר"ץ חיות מגילה ג' א' למה אמרו מבטלין ת"ת למקרא מגילה, והלא מגילה עצמה ת"ת היא, ולשיטת השפ"א ניחא דלפי דבריו כיון שנקראת לשם מצוה וזכרון הנס אין בה מצות ת"ת, אך לדרך הלבוש שהיא תורה אלא שאין בקריאתה אימה ויראה, צריך ליישב בפנים אחרות, [עי' הגהות הרש"ש ושו"ת חקרי לב או"ח סי' מ"ה, ועוד].
בד' השבלי הלקט בשם גאון
וראיתי דבר פלא בשבלי הלקט (סי' קצ"ח) בשם תשובת גאון דמנה שבע מצוות שנוהגים לעמוד בהם, והם ברכת הכהנים, קריאת הלל, תקיעת שופר, נטילת לולב, קריאת התורה, מקרא מגילה, ספירת העומר, וכולהו אסמכינהו רבנן אקראי עי"ש. ועל מקרא מגילה כתב אע"ג דתנן הקורא את המגילה עומד ויושב יצא, מצוותה בעמידה דגמרינן ליה מספר תורה עכ"ל. ומדבריו מבואר כדברי הטורי אבן דאיכא דין קריה"ת בקריאת המגילה. וכ"ה במעשה רוקח סי' קכ"ב. ולפי"ז דאיכא דין עמידה משום שקורא בתורה אסור גם עמידה בסמיכה.
אלא דצ"ע טובא דלכאו' זה סותר לגמ' במגילה שקריאת המגילה עומד ויושב, משא"כ בתורה, הרי שאין קריאת המגילה כקריאת התורה.
ויתכן לומר דהגאון מפרש דחיוב קריאת מגילה אינו חיוב של קריאת דברי תורה אלא חיוב קריאת פרסומי ניסא וכדאמרינן גבי האחשתרנים בני הרמכים מצות קריאה ופרסומי ניסא, ועל כן מצד מצות הקריאה של מגילה ליכא דין עמידה, אלא דאע"ג דאין חיוב עמידה מצד המצוה איכא דין עמידה משום שקורא בתורה. ועל כן הא דקתני קורא בין עומד בין יושב, היינו מצד מצות מגילה, משא"כ בקריאת התורה דמצות הקריאה היינו קריאת דברי תורה, ועל כן צריך עמידה מצד המצוה.
אלא דלכאו' א"כ תיקשי סוף סוף מאי האי דקתני הקורא את המגילה עומד ויושב, הא לד' הגאון איכא דין עמידה אף במגילה דגמרינן לה מספר תורה, אכן נראה דכיון דגירסת הגאון "עומד ויושב יצא", מפרש הוא כהטור והנימוק"י דהיינו יצא בדיעבד, דלכתחלה בעינן עמידה אף במגילה כיון שיש בה קריאת התורה, ואהא קתני משא"כ בתורה דהתם אף בדיעבד לא יצא כמש"כ בנימוק"י לגירסא זו, וטעם החילוק למה בתורה לא יצא בדיעבד ובמגילה יצא, מבואר היטב להנ"ל דגבי תורה דהמצוה היא לקרות בתורה כיון דהמצוה מחייבת עמידה הרי זה מעכב אף בדיעבד, אבל במגילה שהמצוה היא קריאה לפרסומי ניסא, בזה אע"ג דצריך עמידה משום שקורא בתורה, מ"מ אין זה מעכב בדיעבד, כיון דאין המצוה קריאת התורה אלא קריאה לפרסומי ניסא, ובקריאה זו ליכא דין עמידה.
ונראה עוד נפק"מ בין אם דין העמידה מצד המצוה לבין אם צריך עמידה משום שקורא בתורה, והוא לגבי הברכה, דהנה פירשו הפנ"י בסוגיין והיעב"ץ במור וקציעה סי' ח' דדין עמידה בברכת המצות הוא דוקא במקום שהמצוה צריכה עמידה, דכל שדין המצוה בעמידה אף הברכה בעמידה, ולפי דרכם נראה דאף אי נימא דיש דין עמידה משום שקורא בתורה כיון דאין דין העמידה משום המצוה אף בברכה אין צריך עמידה.
(יהיו הדברים לע"נ הטהורה של אאמו"ר מארי נסים ב"ר יוסף זצוק"ל
שנלב"ע ביום י"ט אדר ב' התשנ"ה).
כתיבת תגובה