עשיר גדול, יהודי מעיר מנאכה הסמוכה ללמחוית, ששמו נחום, היה מלווה כספים לערבים בסביבה בתקופת היובש שלהם, ואלה, עם אסיף יבולי הצאפי (הקפה) מכרמיהם, היו מחזירים לו את כספו בתוספת ריווח. שנה אחר שנה הלווה להם היהודי את כספו בהקפה, והם תמיד החזירו את ההלוואה במועד. דבר שנטע אמון בינו לבינם.
והנה קרה מקרה, שערבי אחד, שמו עבדאללה, הצטבר אצלו חוב גדול מכמה שנים ולא השתדל לפרוע את חובו. מפעם לפעם פנה אליו היהודי בדרישה להחזיר לו את כספו, וזה לא התכחש לחובו, אלא דחה תמיד את זה בלך ושוב.
פעם אחת כשבא היהודי לבקש את כספו, אמר לו הערבי "סור אלי ביום פלוני ותקבל את כספך, עד הפרוטה האחרונה". היהודי כמוסכם התיצב אצלו במועד שנקבע, והערבי עמד בדיבורו ופרע את כל חובו. היהודי תחב את צרור הריאלים הכבד בזועבת העור שלו, ולאחר שנפרד מהערבי בלחיצת יד חמה, עמס את הזועבה על גבו, והלך לדרכו. אולם לא הרחיק ברגליו יותר מקילומטרים ספורים, והערבי דלק אחריו והדביק אותו במקום שמם. החושך נטה כבר וכמעט כיסה את הארץ והיהודי היה מרוכז כולו בדרך שלפניו. הוא לא הרגיש בערבי המתקרב עד שזה עמד מאחורי גבו וחרבו שלופה בידו. היהודי לא הספיק לסובב ראשו, לברר את פשר הרחש הנשמע מאחוריו, והחרב היכתה בצוארו בעצמה רבה ושברה את מפרקתו. היהודי התמוטט תחתיו. ובעודו מפרפר את פרפורו האחרון, נטל הערבי את הזועבה שהכילה את הכסף ושאר דבריו של היהודי, – ולפני שיסתלק גרר את הגופה אל בין השיחים שבצד הדרך, דאג להסתירה מעין רואים, ושב על עקבותיו כלעומת שבא.
בהגיעו לביתו בדק את תכולת הזועבה ומצא מלבד הכסף גם פריטי לבוש שאינו יכול למכרם או לעשות בהם שימוש. היו בו טלית מצוייצת עשויה צמר עזים, תפלין וסידור תפלה. הוא חיכה עד שבני ביתו ישקעו בשנתם וירד לרפת שנמצאה בקומה התחתונה של הבית. שם, בתוך הזבל והמדמנה, חפר בור לעומק והטמין בתוכו את הזועבה של היהודי בתוך הטיט והרפש, יחד עם תשמישי הקדושה שמצא בתוכה. כיסה את הבור, יישר את השטח, ועלה לחדרו לישון מנוגב מהרפש שדבק בו מפעילותו הנועזת והפושעת, ושכב לישון כשהחיוך נסוך על פניו. אותו לילה, בעוד עבדאללה ישן בביתו במנוחה, ובשקט, ימימה אשתו של נחום, לא יכלה לתת תנומה לעפעפיה. היא חיכתה בדאגה לבעלה וציפתה בכל רגע לטריקת הדלת ולכניסתו, היתה מודאגת מאוד כי בעלה לא איחר מעולם לחזור אל ביתו. ילדיה, שהגדול בהם בן עשר, היו כבר ישנים ואילו היא מסתובבת מחדר לחדר, עולה ויורדת יורדת ועולה בוהה וסהרורית. כל שעה שחלפה הגבירה את פחדה וחרדתה לגורל בעלה שלא הראה שום אות או סימן.היא מתחה את עצמה עד לחצות. אך משלא הופיע געתה בככי מר ודמעותיה שטפו את לחייה. לבה ניבא לה רעות. זה היה אחד מלילי רמדאן שבו המוסלמים הופכים את הלילות לימים. העיר הערבית היתה תוססת ושוקקת חיים, וימימה היתה חייבת להתאזר בסבלנות עד שיעלה עמוד השחר. כעת זו יוצא העאמל עם חייליו לתפלת הבוקר שלהם במסגד הקרוב והיא תחכה להם בדרך. כך חשבה וכך עשתה, בעוד ילדיה שקועים בתרדמתם, התעטפה בבגדיה והגיחה לתוך האפלה, כשהיא נועלת את הדלת אחריה. בצעדים מהירים דילגה בין המתים עד שרגליה עמדו ברחבה שהשתרעה בחזית המסגד. המתינה דקות. וכשאלה חלפו לידה פתחה בזעקות שבר שהרעידה את החלל תוך שקראה, "יא מולאי, יא מולאי, הושע נא!". לשמע זעקתה עצר העאמל את פמלייתו והורה לאפשר לה להתקרב. היא סיפרה לו על היעדרות בעלה מאתמול, שלא כמנהגו. העאמל הרגיע אותה ויעץ לה להמתין עוד יממה אחת שמא הוא התעכב לצורך עסקיו. ואם עד אז הוא לא יחזור – ביקש ממנה שתפנה אליו שוב והוא ידאג לבירור הענין.
היעלמותו של נחום עוררה דאגה בקרב היהודים בעיר, בהיות האיש ידוע כמי שלא עזב את ביתו מעודו. חלפה יממה והאיש לא הראה שום סימן חיים. האשה פנתה שוב אל העאמל ושטחה לפניו את דאגתה לגורל בעלה. הפעם, העאמל לא התמהמה ושיגר טלגרמה לאימאם יחיא בה הודיע לו על היעלמותו של היהודי. האמאם בתשובתו הורה לעאמל המקומי לשלוח עסכאר (חיילים) בזוגות לכל המקומות שבסביבה ולחפש בהם ככל פינה עד שיגלו מה עלה בגורלו של נחום היהודי, ופקודת המלך בוצעה. החיילים יצאו אל כל הכפרים מסביב ועשו מלאכתם נאמנה. הם חיפשו במקומות חשודים, וככל בית ובית, ולא הניחו מרתף או אבן שלא הפכוה. שיחק המזל ואחד החיילים, שהיה בעל חוש מפותח ועין חדה, שנקלע לאותו כפר שבו גר הרוצח, חיפש שם בביתו של החשוד, ולא נרתע מלהיכנס גם לתוך הרפת הבוצית אפופת ריח החציר והזבל. לאור הנר הוא הבחין במשטח אדמה טרייה מעורבת בזבל כשהיא מיושרת גסות, והממצא עורר את חשדו. הוא פקד על בעל הבית לחפור במקום, וזה, בעינים פעורות שהסגירו את חרדתו: ניסח להתעלם מדרישתו של החייל באמתלאות שונות. החיילים לא התעצלו, הפשילו את שרווליהם, הניפו את הטוריה והחלו בעצמם בפיזור האדמה. לאחר חפירה שטחית, ביצבץ קצהו שלעור אזועבה, ובמשיכה קלה נמשתה ונחשפה כולה. מכאן ועד למציאת הגופה הדרך היתה קצרה. עבדאלה נלקח אל העאמל, נחקר והודה ברצח היהודי, הוא הוביל את החיילים למקום בו הסתיר את הגופה, וזו נמסרה מיד לקבורה. אבל גדול ירד על יהודי העיר ורבים מהם הדירו רגליהם מכפרי הסביבה, לזמן מה. אלו הנרצח היה מוסלם היה הרוצח משלם בראשו, לפי דין נפש תחת נפש. אבל כיון שהיה יהודי, נתחייב הרוצח בתשלום כופר נפש בלבד, בסך – 700 ריאלים, הסכום הקבוע ככופר ליהודי. הוא גם נדון למאסר ללא הגבלת זמן, עד שיאות המלך לשחררו. כמה מאדמותיו של הרוצח הועברו לבעלותה של משפחת הנרצח, כחלק מסכום הכופר, ושאר הסכום הוטל על כל ערביי הכפרים – ארבעה ריאלים על כל בית ובית, ובכך נסתיים הענין.
כתיבת תגובה