דברי הספד והתעוררות
נכתב ביום השלושים כ"ז טבת ה'תשנ"ו
"דודי, ירד לגנו, לערוגת הבושם, לרעות בגנים, וללקוט שושנים"
"דודי" זה הקב"ה "ירד לגנו" הקב"ה ירד לעולם הזה "לערוגת הבושם" ירד לעם ישראל "לרעות בגנים" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות "וללקוט שושנים" לסלק צדיקים שבישראל.
הסתלקה מאיתנו שושנה גדולה, איבדנו אבידה יקרה, כבוד סבינו ר' יחיא בן ר' שלמה זכר צדיק וקדוש לברכה זכותו תגן עלינו ועל כל עמו ישראל. תהא מנוחתו בגן עדן. אני רוצה לומר במקצת מעלות הגבוהות של הנפטר זצ"ל והלקח שאנו צריכים ללמוד ממנו.
- כל ימיו היה חי חיים רוחניים, חיים קדושים, חיים של רוממות הנפש, גם כשהיה מתעסק בדברים גשמיים כוונתו הייתה לעשות רצון אביו שבשמים.
- היה אדם שמקיים מצוות בשמחה ובהתלהבות, שש ושמח תמיד, היה מסתדר עם כולם, ולא מדבר על אף אחד, היה מרוצה מאוד כששמע שנכדיו לומדים "בישיבות קדושות" ולומדים תורה כל היום.
- סבינו זצ"ל "בא בימים" בא לעולם הבא עם כל ימיו, כל יום ויום זה היה יום חדש אצלו, יום מנוצל בתוכן רוחני, תפילות בזמן, בהשכמת הבוקר היה קם בקביעות וקובע מקום לתפילתו שעליו נאמר "הי חסיד, הי ענו" קובע עתים לתורה, היה בקי בתורה.
- סבינו היה מתפלל גדול, ידע מה זה תפילה ואיך מתפללים לא מן השפה ולחוץ, כשהיה עולה חזן באשמורת הבוקר לסליחות היה אפשר לחוש את יום הדין הקרב ובמיוחד במשפטים אלו:
"דמעות תזיל עינך ותתחרט על פשעים, ותתחנן למול קונך ואל תתחר במרעים, והשפל מאוד את גהונך וקח הטוב כי נעים, כבד אל מהונך לעת יעלו מושיעים, וישאו קול המונך הכון לקראת אלהיך"
בשנים האחרונות כשהייתי משמיע לו סליחות בטייפ היה ממש בוכה ומתחרט לקראת יום הדין.
- סבינו זצ"ל היה מקדש את ה', תמיד היה "מסתפק במועט" כבן מלך המייצג את מלכות ה'.
- בגמילת חסדים היה בדרגה גבוהה, הרבה שנים הסכים לפרנס ולעזור *לאימו עליה השלום, אפי' כשהיה חולה במיטה היה דואג שלאורחים יהיה נוח ושואל בשלומם ומברכם בברכת יעקב אבינו.
* מילותיו האחרונות היו אמא, אמא, כנראה שבאה לקראתו להקביל פניו
ז. את השבת היה מכבד כמו שצריך בערב שבת היה הולך לשוק להביא פירות מובחרים ויפים, והולך לבית הכנסת מוקדם, בקולו הערב היה מנעים את השבת הקדושה, היה שונה את הפרשה של השבת הבאה עם בניו ונכדיו כבר לאחר הסעודה, מכל זה קיבלנו הרבה אמונה ויראת שמים.
ח. סבינו זצ"ל היה משבח ומעריך את הבריות על כל דבר היה אומר תודה רבה גם לאשתו, ואפי' בימיו האחרונים נתן את ההרגשה שלא חייבים לו אלא עושים לו טובה.
ט. חינך את ילדיו ונכדיו בחינוך מעולה, כל מה שדרש זהו רק חיים רוחניים ולא גשמיים, ואני הנכד שלו הרגשתי אותו כאבא שלי שלימד אותי, ודאג לי לצרכים הרוחניים והגשמיים.
י. גם העבודה שהיה עובד לפרנס את ביתו היתה בקודש. שהיה אופה מצות, והעבודה האחרונה שלו היתה בישיבה הקדושה "אור ישראל" היה מגיש להם האוכל, זכה לשרת בני תורה אשר כל ימיהם בעמל תורה:
היה לדמות וסמל לכל משפחתינו, יתומים נשארנו ואין אב, מי ייתן תמורתו, השאיר בנים ונכדים שומרי תורה ומצוות-אוי מה היה לנו, על אלה דווה ליבנו, ועליו נאמר "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" כמו שהשם הטוב שיש לאדם בעולם הזה ממשיך להשאר לעולם ועד, מאשר השמן הטוב שיורד ושוקע, כך יום המוות מעולה הוא מיום הלידה שאז מתגלה האדם מה הוא היה "אשרי יולדתו".
תנצב"ה
כתיבת תגובה