בענין ברכת האילנות
בסי' רכו' כתבו הטושו"ע (ס"א): היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר וכו' דאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות אין לברך". ע"כ.
א. יבואר דעת הטושו"ע שבין ראה בין לא ראה אין לברך. ב. מה הגדר של "גדלו הפירות", עד כמה יגדלו הפירות שאז אין לברך עליהם. ג. יומי ניסן דוקא או לאו דוקא.
שיטת מרן דאף שלא ראה בתחילה אם גדלו לא יברך
א.
החיד"א בברכי יוסף (סק"א) כתב ז"ל: "דעת מרן דבין שראה אותם בתחילה ולא בירך בין שלא ראה אותם כלל עד אחר שגדלו אינו מברך, מדמשוי פלוגתא בין הטור והמרדכי". אבל הרב אליה רבה (אות ב) מסיק דאם לא ראה אותם כלל יברך, דאפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואפי' תימא דהטור איירי בכל גוונא, הוא יחיד לגבי מרדכי (סי' קמח) והגהמי"י (הל' ברכות פ"י אות ט)[א] והרב אבודרהם (שער ח עמ' שצ)[ב]. ודברי טעם הן. אמנם אנן בדידן דקבלנו הוראות מרן, בכל גוונא [ר"ל בין ראה בין לא ראה]. אין לברך, ומה גם דספק ברכות להקל. עכ"ל. ועי' ב"ח ס"ל שאין מח' בין הטור למרדכי והגהות אלא הטור מיירי שראה כבר הפירות מקודם, והמרדכי והגהות מיירו שלא ראה הפירות כלל ולכן יכול לברך אף אחר גידולם ע"כ.
והנה בפרמ"ג בא"א כתב דהיינו דווקא שנגמר הפרי לגמרי[ג], וכן הח"א חלק א כלל סג ס"א, ובנשמת אדם שם, כתב ע"ז: "והא"ר וכ"כ הגר"א דרוב הפוסקים ס"ל דאעפ"כ מברך ועיין א"ר. ואפשר דהטור אינו חולק דהטור מיירי שכבר גדלו כל צרכן עד שראויין לאכילה, וא"כ כבר ראוי לברך עליהן שהחיינו, ולכן אין מברכין עוד ברכה זו, כמש"כ הלבוש בטעם הטור, אבל המרדכי י"ל דמיירי שעדיין לא ראוין לאכילה ולכן מברכין, ודוקא כשלא ראה מקודם כמו שכתב המ"א בשם הרדב"ז גבי שהחיינו עכ"ל.
ומשמע בדבריו אף שגדלו לגמרי אלא שלא נגמר הפרי שעדיין לא ראוין לאכילה שפיר מצי לברך.
ועי' בפרישה והמאמ"ר שיישבו וחיזקו דברי הב"י שמחלוקת היא, ומ"מ דעת הב"י כהטור שאין לברך אז, וכמש"כ ע"ז "דברי טעם הם". וגם הרמ"א נראה שהסכים כן ממה דשתיק ליה בין בד"מ בין בהגה.
בטעם הדברים מדוע אין לברך כשגדל הפרי, עי' בהגהות מהרל"ח שכתב טעם בזה שכבר עבר ענין ברכה זו, ועל הפרי יברך שהחיינו ע"כ, והלבוש[ד] כתב כעי"ז "שכבר הוקבע לכל פרי ופרי ברכה בפני עצמו כגון שהחיינו על הראיה וברכת בורא פה"ע על האכילה" ע"כ.
אל ה' ויאר לנו בספר דברי מרדכי להרב המאמ"ר שהאיר לנו הרבה בדברי הלבוש בהקשותו עליו מהו שהחיינו שנקט הלא בסי' רכה' ס"ז למדנו שאין מברכים אותו רק אחר גמר בישולו של הפרי, ולא די בזה שהוא ראוי לאכילה, ואילו כאן משמע בהדיא דדי בזה שיהא ראוי לאכילה שכבר אז אין לברך, וגדר של ראוי לאכילה בברכה כבר נתבאר בסי' רב' ס"ב שהוא אף כשהפירות קטנים ביותר יעו"ש. [הרי שיש לנו ה' שלבים בפריחת וגדילת הפירות א) פרח. {ובפרח גופא י"ל שני שלבים ע"פ מש"כ ל' בדברי הלק"ט יעו"ש}. ב) ניצנים דהיינו תחילת גידול הפרי מתוך הפרח. ג) אמצע גידול הפרי שכבר ניכרים כפירות אבל עדיין אינם ראויים לאכילה כלל. ד) גמר גידולו שראויים לאכילה. ה) שבשלו לגמרי].
והסכים שהעיקר כטעם שכתב הלבוש בברכת האכילה, [ולא כפרמ"ג שדקדק מהלבוש איפכא יעו"ש], ולעד"ן נראה ליישב דברי הלבוש דאה"נ גם איהו כן כוונתו לדינא להסכים שהקובע הוא ברכת האכילה וממילא אף מקודם לכן כבר אין מברכים, אבל נקט בעניינינו "לא זו אף זו" ומשום דשייך הרבה שיראה אדם במקום אחד אילנות הרבה וחלקם ממהרים יותר וחלקם מאחרים וממילא באחד כבר יהיו פירות הטעונים ברכת שהחיינו ובחבירו המוקדם יותר רק ברכת אכילה ובמוקדם יותר גם זה לא יהא ראוי וא"כ הוא יבחר לברכת האילנות וכ"ז יתבאר כמין חומר בדברי הלבוש, ורבינו השת"ז שהעלהו לדינא. וכן דעת הרב פרי האדמה, והזכור לאברהם אלקלעי (בח"ג מערכת הב' סעי' כח').
והמשנה ברורה רכו ס"ק ד כתב היינו אפילו לא ראה כלל מקודם אפ"ה אבד הברכה כיון שגדלו הפירות כ"מ בב"י[ה], אבל בא"ר הכריע לדינא דאם לא ראה מקודם לא אבד הברכה, וכן משמע ג"כ בביאור הגר"א דאפילו כבר גדל הפרי לא אבד הברכה, ומ"מ אם כבר גדל הפרי ונגמר כל צרכו שראוי לברך עליה שהחיינו משמע מפמ"ג וח"א ששוב אין כדאי לברך ברכה זו: ע"כ.
ומבואר מדבריו שהסכים עם הא"ר בלא ראה מקודם שיכול לברך אפי' בגדלו[ו], ובנגמרו כ"צ הסכים עם הח"א והפרמ"ג שלא לברך אז, יתכן משום שי"ל שגם הגר"א והא"ר מסכימים לזה. ובס"ק ה כתב "אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראיה ראשונה" והוא מתשובת מהרי"ל סי' קמ"ג, והובא באגור סי' שיח' ובמט"מ סי' שסא'. וכן הרב המאמ"ר כתב שמבואר זה מדברי הטושו"ע.
ולסיכום העולה מהנ"ל הוא דדעת מרן השו"ע לכו"ע שהוא בין ראה בין לא ראה אחר שגדלו הפירות אין לברך, וכמש"כ כל האחרונים הנ"ל, ולענין כמה יגדלו הפירות דעת המ"ב כהח"א והפרמ"ג דדוקא בנגמרו לגמרי וכ"ד הלבוש ומהרל"ח אבל קודם לכן יכול לברך [ומשמע מדבריו בדעת השו"ע דאף קודם לכן לא יברך, וכמש"כ המאמ"ר שכ' לעיל].
♦
ביאור מחלוקת הפוסקים
ב.
והנה בטעם ברכה זו כבר כתב הריטב"א [מהר"ק, והרא"ה] וכן הוא בשימ"ק בברכות שם, "שתיקנו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן באופן מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקב"ה".
ונראה בביאור מחלוקת הפוסקים בזה נראה שנחלקו בגדר זמן ברכת האילנות האם זמן זה שנאמר בגמ' "וחזי אילני דקא מלבלבי" הוא תלוי בגוף האילן המתברך, היינו שכשרואה מצב זה הוא זמן הברכה ותו לא, וכן י"ל דס"ל לשו"ע וסיעתו שכתבו "וראה אילנות שמוציאים פרח"[ז], או שתלוי הדבר בראית האדם את חידוש האילנות שמגדלים פירות, וכן ס"ל לב"ח והגר"א וסיעתם, וע"כ יכול לברך אף כשהוא פרי ואף כשנגמר בישולו עכ"פ להגר"א וסיעתו כל עוד הוא על האילן אבל משנקטף אין לזה זכר, והחולקים שדוקא כשלא נגמר ס"ל שעל מצב ההתחדשות עצמו שייך לברך ולא על אח"כ כגון גמר הפירות, [ובאמת שאין הכרח לזה לא מהגר"א ולא משאר הראשונים לומר שאף אחר גמר הפירות לגמרי יברך וצ"ע].
♦
אם הברכה דוקא ביומי ניסן
ג.
א. והנה הטושו"ע כתבו "וראה אילנות שמוציאים פרח" וכל' הגמ' שם, ומהשתא צ"ע לכאו' לדעתם אם כוונתם בדווקא או לא.
דברי שו"ת הלק"ט
והלק"ט (ח"ב סי' כ"ח) כתב: "ומאמרו "יוצא בימי ניסן" משמע דעל פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן אין לברך.
ובביאור דבריו כתב החיד"א בברכ"י מתחילה בכוונתו שר"ל שלא יברך בניסן על אילנות שאינם רגילים להיות בלבלוב בניסן, ולהכי נקט דוקא שקדים משום שהם תדיר ממהרים להפריח קודם ניסן שאם יצא שראם בפרחיהם בניסן לא יברך, אבל אותם אילנות המפריחים תמיד בניסן ורק לפעמים שממהרים יכול לברך קודם ניסן, ובזה יישב עם דבריו את דברי הצידה לדרך מאמר א' סוף כלל ג' שכתב להדיא "וכן אם ראה אילנות פורחות בחדש אדר". שאינו סתירה לדברי הלק"ט.
והוסיף החיד"א שם "ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן. וכפ"ז נ"ל דגם על פרחי שקדים יכול לברך בימי ניסן, והכי חזינן לרבנן קשישאי ברוכי מברכי על פרחי שקדים בימי ניסן. [והם כמדקדקים שהביא רבינו בספר עבודת הקודש (במורה באצבע אות קצט)-הכותב] וכן עיקר. ואפשר דגם כוונת הרב הלק"ט אינה אלא למעט ברכה על הפרחים, ונקט פרחי שקדים דשכיחי דקדמי באדר, אבל ה"ה לפרחי אילנות אחרים, וגם הרב אזיל ומודה דבימי ניסן ברוכי מברכינן על פרחי שקדים נמי, דלמה יגרע פרח שקדים מפרחי אילנות אחרים. ודוק.
הרי שבמסקנא כתב הרב ברכ"י בכוונת הלק"ט שמאחר כיון שביומי ניסן בדוקא הוא, וגם בעינן שיהיו פרחים [או ניצנים-לשיטתו], א"כ כשיברך בניסן על השקדים כבר לא יהיו עליהם לא פרחים ולא ניצנים אלא כבר יהא תחילת גידול הפירות ולא מהני לברכה, ועל כן על פריחת שקדים ביומי ניסן מברכים עליהם. וכהבנה זו נקטו כמה מהאחרונים.
הבנת השתילי זיתים בדברי הלק"ט
ב. אבל רבינו השתילי זיתים רוח אחרת עמו בהבנת דברי הלק"ט, וכמו שהביא בסמוך את הדין של הלבוש שאף שיגדלו אפשר לברך ולאו דוקא פרחים, וממילא ה"ה לאו דוקא ניסן [וכפשטות הטושו"ע וכנ"ל] אבל היה לומר דאה"נ הכא מיירי כשעבר נמי אותו הזמן וכבר א"א לברך, ויותר נראה שלא מיירי בזה הלק"ט רק אמר שאז באותו הזמן שרואים אותם ממהרים להפריח אין לברך אבל אח"כ יכול לברך בזמן הפריחה של כל האילנות, אם אכתי זימניה הוא מבחינת מצב האילן שלא גדלו הפירות יותר מדאי. וכ"ז שלא כהבנת הברכ"י בהבנה ב' שדוקא פרחים, ודוקא בניסן.
וא"כ צריכים אנו לפרשו שהבין דברי הלק"ט כהבנה הראשונה של הברכ"י ומה שנטה מזה הברכ"י הוא בעיקר ממה ששמע ע"ד האמת וממה שראה לרבנן קשישאי שלא עשו כן, גם אינו מסתברא כל כך בדברי הלק"ט גם לומר שלאו דוקא הוא שקדים וגם שכפל דבריו ללא צורך שהרי בתחילת התשובה כתב לפרש מהו הלבלוב שנברך עליו וממילא ידעינא שעל אילנות שאין בהם תנאי זה אין לברך עליהם גם מה צריך ללמוד זה מעוד דיוק מיוחד מהגמ' מהא שאמרו יוצא בימי ניסן בלא"ה ידעינן לה מהא דנקטינן "דמלבלבי" ודבר ידוע הוא שהרב הלק"ט מקצר מאוד במילותיו ומדקדק גדול בדבריו, ואיך נפרש כן דבריו עד שנפלאתי על הרב החיד"א שדחק כן בדבריו וע"מ לישבו ע"ד הסוד וצ"ע. אח"כ ראיתי שזכיתי לכוין להרב ישמח לב [גאגין] בשו"ת סי' יב' שהשיגו שזהו דוחק גדול [יעו"ש שכ' כדעייל פילא בקובא דמחטא אחהמ"ר].
אלא הביאור כמש"כ הברכ"י מתחילה שעל השקדים בדוקא משום שהם תדיר ממהרים להפריח קודם ניסן [כ"ה בארץ ישראל, וה"ה בחו"ל והכלל בזה כל שהוא מין הממהר תדיר להפריח קודם שאר האילנות], אין לברך עליהם אף אם יצא שראם בפרחיהם בניסן, אבל אותם אילנות המפריחים תמיד בניסן ורק לפעמים שממהרים יכול לברך קודם ניסן, אף באדר או שבט ומה שהקשה הברכ"י "דלמה יגרע פרחי שקדים מפרחי אילנות אחרים" נראה דבזה גופא גרע שאינם רגילים להיות בלבלוב בניסן.
ובביאור דיוק הלק"ט מהגמ' לפי הבנה זו, כמש"כ "ומאמרו יוצא בימי ניסן משמע" נראה שדקדק מ"ש ניסן דנקט, אלא לומר שאז הוא עיקר חשיבות הזמן של לבלוב האילנות אם מפני שאז מגיע לרוב האילנות ברוב השנים יציאת הלבלוב, {גם עכ"פ בא"י מפני איכות האקלים וכיוצ"ב שמתאים לזה, אמנם בחו"ל במקומות שהחשיבות הפריחה בזמן אחר יהא אותו הזמן העיקרי כפי המקום, וכמש"כ הראשונים וכדלהלן}, ומינה דייק דמאחר שכך נאמרה התקנה של הברכה דהיינו על עיקר זמן החשוב של הלבלוב, וע"ז כתוב "ורואה אילנות שמוציאים פרח" א"כ אתי למעוטי אותם אילנות שאינם רגילים להוציא אז פרחים שכבר יצאו מאותה חשיבות וע"כ אין לברך עליהם כלל לא בזמנם הרגיל ולא אם הפריחו במקרה בניסן, שלא אמרו לברך בחודש ניסן דוקא על האילנות, אלא שחודש ניסן הוא החודש בו מודדים חשיבות האילנות לברכה כיון שאז עיקר זמן הלבלוב.
וגם יש לדקדק כן מלשון הלק"ט גופיה שמהו שנקט הך נ"מ דפרחי השקדים וכו' הלא אם אמת נכון הדבר שדעתו שאין לברך כלל רק בניסן על כל האילנות היה לו לכלול כל האילנות בחידוש זה, גם מאהבת הקיצור הידועה אצלו לא היה צ"ל רק "דימי ניסן" דוקא ותו לא מידי, ואידך זיל גמור, אלא ודאי שלא עלתה כן על דעתו של הרב הלק"ט, ובאמת גם להלק"ט אפשר לברך בחודשים אייר או אדר רק כמש"כ הרב החיד"א מתחילה. וגם החיד"א לא כתב כן רק בדרך "אפשר" וכמסתפק. [ועי' בתו"ח סופר כאן שגם נראה מדבריו כהבנה זו].
פירוש הנראה בדברי הלק"ט
ג. ואחר העיון גם לפום תי' הרב ברכ"י הנ"ל אכתי לא ניחא לן שפיר בדקדוק לישניה של מהרי"ח בהלק"ט שצ"ע מ"ש דנקט "הרבה" הלא בין אם מעט ובין אם הרבה לא שני אלא רק העיקר אם מקדימים תדיר מקודם שהגיע ניסן או לאו.
ולהכי נראה לפרש לשון הלק"ט יותר, שאף אלו המינים הממהרים תדיר אם אינם ממהרים "הרבה" רק קצת מקודם לכן בחודש אדר, אין לחוש כלל ויכול לברך עליהם לכתחילה כשרואם בפרחיהם בניסן, ובזה א"ש הכל דלהכי נקט בדוקא "שקדים" דאינהו גרעי בהכי שמוציאים פרחיהם כבר בטבת ושבט, ולכן אין לברך עליהם אף אם יצא שראם בפרחיהם בניסן, כיון שהמין הזה מין גרוע הוא לענין חשיבות הפריחה ואינו ראוי לברך עליו, [ואחר המחי"ר הוא לאפוקי ממש"כ הרב ברכ"י "ונקט פרחי שקדים דשכיחי דקדמי באדר"], ולכן דקדק הרב הלק"ט בלשונו וכתב "הרבה" שהגדר "הרבה" נראה שהוא יותר מחודש קודם כדמצינו בכמה עניינים, [ובזה נמי לק"מ מדברי הצידה לדרך במש"כ "אדר" דהלק"ט מודה בזה כיון שהוא רק קצת מקודם אפי' שהוא מין שיוציא כן תדיר, הגם שא"צ לזה שגם בדרך זו עדיין אנו דורכים כעין הפי' הראשון של הברכ"י לומר שאין זה אלא בתדיר ולא בלפעמים וממילא שי"ל גם כמו שתי' איהו דהצ"ל מיירי בלפעמים והלק"ט בתדיר].
ולפ"ז נוסיף במש"כ קודם לדקדוקו של הלק"ט להוציא זה מלשון הגמ' שהשתא נראה שהבין בלשון "יומי ניסן" ולא בניסן או בחודש ניסן [וכן דקדק רבינו הב"י ביו"ד סי' רא' ד"ה ומ"ש רבינו שר"י, לענין יומי תשרי וה"ה כאן, וכמש"כ כאן בהגהות החת"ס, וכמ"ש בשו"ת ויחי יעקב סי' ח והביא עוד ראיות לזה יעו"ש] שאדרבא לאו דוקא ולומר שסביבות חודש ניסן הוא לא מופלג הרבה לא לחודש מקודם לכן ולא חודש לאחר מכן ולומר שזמן זה הוא זמן עיקרי לפריחת האילנות וכנ"ל [וכן הוא המציאות באמת] אבל לא לומר שרק אז מברכינן אלא שאז נקבע הזמן לחשיבות האילנות שנברך עליהם ולאפוקי פרחי שקדים וכל כיוצ"ב.
והנראה ביותר בביאור דברי הלק"ט הוא, שר"ל שכיון שאילנות השקדים ממהרים להפריח שלא בזמן רוב האילנות אין לברך עליהם באותו הזמן, אבל בזמן לבלוב רוב האילנות דהיינו ביומי ניסן [וה"ה קצת קודם או אח"כ, לפי המקום והזמן וכנ"ל] יכול לברך עליהם, ובזה א"ש כסברת הברכ"י שלא יגרעו אילנות אלו מאלו כלל, ובזה ג"כ מדויק לשונו שכ' "הרבה" וכנ"ל, וא"ש הכל. ולפ"ז אמור מעתה שלא שהמין הזה מין גרוע הוא לענין חשיבות הפריחה ואינו ראוי לברך עליו, כדבעינן למימר מעיקרא אלא כל המינים ראויים הם רק הזמן צריך להיות ראוי והזמן הראוי הוא זמן הלבלוב ברוב האילנות וכנ"ל, וברוב השנים היינו יומי ניסן ולאו דוקא ניסן, רק דבר בהוה, ואם ישתנה הדבר לפי התקופה לחודש קודם או אח"כ שרוב האילנות ילבלבו בזמן ההוא, ממילא הוא יהא עיקר הזמן ולא ניסן, ומאידך י"ל נמי דאכתי אם יש לבלוב בניסן הוא עיקר כיון דאזלינן אחר רוב שנים, ויש לניסן חשיבות זו טפי מכולהו, ועכ"פ אם באותה שנה לא ימצא כלל בניסן הלבלוב פשיטא דאין לחוש לניסן כלל, ואזלינן כפי אותה שנה והזמן והמקום.
אלא שיש להסתפק לפירוש זה במקרה מצוי יותר, מה הדין כשרואה את האילנות האלו בלא פרחים וכשהחלו הפירות לגדול אך עדין הם במצב הראוי לברכה האם יכול לברך עליהם, אכן פשוט שאם יש לפניו או אפי' שיודע שיראה אילנות אחרים יברך עליהם, אבל ברואה אילנות אלו ואין ולא יראה האחרים [כלומר רובם] בזמן הפריחה כלל, שי"ל שכיון שלא התחילו עם שאר האילנות אין אפשרות לברך עליהם בזמן גדילת הפירות שלא אמרו זמן זה רק כהמשך והשלמה לתחילת זמן הברכה ולא להתחיל לברך בזמן זה או דלמא ל"ש. והעיקר נראה כן, וכמו שביארנו לעיל במח' זו, ומ"מ [היינו לשני הצדדים הנ"ל] יש ללמוד שאם יודע שיראה את האילנות האחרים היינו [רובם] אפי' בזמן גדילת הפירות שלהם שהוא זמנם המאוחר לברכה מ"מ לא יברך על אותו המין שרואה עכשיו, כיון שהם עדיפי וכנת'.
וראיתי שכיונתי בזה בעיקרי הדברים לדברי שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קיח ומלשונו "והיינו דהברכה נתקנה בזמן שרוב מיני אילנות מלבלבין, וכמו שאומר שם בהלק"ט דבעי רבוי אילנות ואין מברכין על אילן יחיד, ונמצא דדינו של הלק"ט אינו לומר דתליא בשם החדש אלא דבזמן לבלובא דאילנא, יהיה באיזה חדש שהוא, אם רוב אילנות מלבלבין מברכים".ע"כ יעו"ש עוד. וכן מבואר בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן ט"ז שאינו תלוי בשם החודש רק באקלים. והביא כן גם מספר מעשה חמד על ברכת האילנות. וכעי"ז בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חאו"ח סי' ו'), שכתב בפשיטות שכן הוא גם לתורת הסוד. וכן ראיתי שכתב בספר דברי מנחם שם שמצא כתוב בשם הרמ"ז בפ' כל כתבי הקדש, שדקדק כן מדברי הראשונים ועשה מעשה ובירך באדר ב' יעו"ש [ולא ידעתי אם כוונתו לרבי משה זכות זיע"א או שמא לסבו, וראיתי שהרב זכרינו לחיים הבין שהכוונה לסבו יעו"ש שכתב להדיא על הדברי מנחם נכדו וזה ברור שאינו נכדו של הרמ"ז ודו"ק].
אם מעכב שיהיה בחודש ניסן
עפ"י דרך האמת
ד. סוף דבר מאחר שכן נראה העיקר בפירוש דברי הלק"ט והוא מדוקדק בלשונו כמין חומר ולמה לנו להעמיס על הלק"ט בדיחוק לשון מה שלא אמר ואין שום הכרח לומר כן, ונגד פשטות דעת כל הראשונים והאחרונים, וכן נפרש בדברי רבינו השתילי זיתים שהביאו. [ואפי' אם נאמר שלכל היותר כוונתו הוא כמש"כ הברכ"י מתחילה וכדפירשנו לעיל שגם זה צ"ב בלשונו וכנת' מ"מ אכתי גם] ולפ"ז אין לנו עיקר שיטה זו שאין לברך אלא בניסן רק כדעת האמת שהביא החיד"א [והסכימו עימו הקמח סולת [בהלכות חודש ניסן עמוד צח:] שהביא דברי החיד"א הנ"ל בברכ"י, ובספר חסד לאלפים (לרא"פ בעל פלא יועץ סי' רכו). וכ"כ במועד לכל חי (למהר"ח פלאג'י סי' א -ט) ולפ"ז יפלא שמהר"א פלאג'י בנו לא זכר מדבריו אלה, ועלה ונסתפק בזה בספרו שמו אברהם על הפסיקתא ח"ב סי' שעב' [וציין לעי' בדבריו באו"ח כהנא-ספינקא], ומזה יש לי להוכיח במישור, שמבלי ספק דעת האב מהר"ח נמי לומר בזה ג"כ רק לכתחילה שיש לדקדק בזה ולא שאין לברך לאחמ"כ בדיעבד או מקודם לכן, וע"ז יפה כח הבן הנ"ל שנסתפק ע"פ דבריו אלו. נמצאנו למידים שכל האחרונים הנ"ל אין הכרח בדבריהם כלל לומר שאין לברך בשופו"א שלא בניסן רק לכתחילה בניסן.
ובספר לשון חכמים (לבעל הבא"ח סי' מב). נמי כתב כדברי החיד"א, ומ"מ בהגדת או"ח שלו בע' ז' ס"י, נתבאר דעתו להדיא שאין לברך כלל שלא בניסן, וכ"כ להדיא עוד כמה אחרונים, ה"ה הפתה"ד ח"ב (סי' רכו ס"ק ב' והדר ביה ממש"כ שם בס"ק א' יעו"ש, ודחה לחולקים העו"ש וסיעתו ממה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת בלק (דף קצו ע"ב), יעו"ש], וכ"ד הדברי מנחם שם, [והעיר ע"ד העו"ש שאין הוכחה מליקוטי האר"י רק על אחר ניסן ולא על קודם לכן יעו"ש, ומש"כ בזכרינו לחיים משמו שהסכים עם הרמ"ז הנ"ל לברך באדר צ"ע], וכ"כ זכרינו לחיים (ח"א אוה"ח אות ברכות סעיף יד'), וכן השד"ח נקט לדינא מטעם סב"ל והדגיש שהוא רק לדידהו יעו"ש, וכ"כ הכה"ח ומסיק וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וכ"מ מלשון הגמ' דדוקא בניסן, וגם קי"ל סב"ל אין לברך אלא בניסן דוקא וכן ע"ד, {והוסיף שם "מיהו מי שאיחר ולא בירך נראה שיכול לברך אח"כ בלא שו"מ" וכוונתו נראה לרבות אפי' לדעת המקובלים דבלא"ה פשיטא}.
[והשד"ח ח"ו בפאת השדה מערכת ברכות סי' ב' כתב להביא הוכחה מהגמ' בר"ה יא. דלאו דוקא ניסן מדקאמר על חודש אייר הוא חודש זיו דאית ביה זיוא לאילני יעו"ש ותמה על המחציה"ש שלא הרגיש בזה, אבל י"ל דמשום שעיקר זמנה של הפריחה בא"י הוא בניסן, א"כ ממילא בודאי באייר יש זיו ויופי על האילנות אם מחמת שנשארו מהפרחים עצמם אם מחמת שהנצו הניצנים, ובזה סרה התמיהה מהרב המחציה"ש.]
ומכיון שיש לנו גם את דעת החולקים העולת שמואל (להרשב"ם קונפורטי-פלורנטין, שנדפס בשאלוניקי בשנת התקלו' בחלק הליקוטים שבסוף הספר דף לז ע"א) וס"ל בדעת הזוהר והוכיח מליקוטי האריז"ל (דף מג.) שיכול לברך גם באייר סיון תמוז, וכן ס"ל למגיד תעלומה בברכות שם על דברי הרי"ף וכן הסכים בשולחן הטהור שפסקיו ע"פ הקבלה וכתב "היוצא באדר ובניסן או לאחר ניסן כל דבר לפי גידול מדינתו" וכו'. וליבי אומר לי מקור דברי החיד"א הנ"ל בענין הסוד הלא הם כתובים תחילה וראש בספר חמ"י (ח"ג בתחילת חודש ניסן פ"א), מש"כ כל הסדר הנז' בברכה זו, ומשם נראה שהבינו כן, וכ"מ בדברי מנחם שם, אבל ולעד"ן אחר העיון שם אדרבא משם דוקא יש להוכיח דלאו דוקא הוא יעו"ש היטיב ואכמ"ל.
וע"כ יותר נראה כמש"כ לעיל שגם בדעת החיד"א משמע שלא בא לומר רק שכך יש לעשות לכתחילה אבל לא לבטל הברכה בדיעבד, וכן ראיתי שדקדקו בשו"ת זכר יהוסף (סי' קצד). וכן בשו"ת בית היוצר (חאו"ח סי' י"ג), והביאו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יב. סימן כ'). וכן נראה שנקט לעיקר בספר בירך את אברהם (פריסקו- על הל' ברכות סי' סה' סוס"ג) שכתב "שבשנה מעוברת שיש לחוש שמא לא ישארו פרחי האילנות בניסן, פשוט שיברכו ברכת האילנות באדר". וכ"מ מהישמח לב הנ"ל יעו"ש. וכ"מ בתו"ח (סופר) כאן. וע"ז י"ל המוציא מחבירו עליו הראיה שהאחרונים הנ"ל שכתבו להדיא שלא לברך רובם נסמכו מתחילה בדברי החיד"א ובאחרונים שהביאו דבריו שכתבנו שאין בדבריהם הכרח כלל לומר שלא לברך שלא בניסן, ולו מחשש ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי של רוב בנין ומנין של ראשונים ואחרונים.
דברי הראשונים דחודש ניסן לאו דוקא
ה. ואחר הודיענו ה' כל זאת אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים שדברו בזה להדיא [וחלקם הביאם כבר השד"ח שם] ה"ה הריטב"א בר"ה שם, "ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי" ע"כ, אלא שדברו חכמים בהווה שבזמן זה מצוי פריחת האילנות ובפרט בארץ הקודש. וכן ספר האשכול (נחל אשכול ח"א סי' כט' ע' לח') בהלכות ברכות (עמוד סח) בזו הלשון: ולאו דוקא בימי ניסן, אלא בזמן שרואה פרחי האילן בפעם ראשונה בשנה, ע"כ. ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק ב דף קג טור ד) שהובא כבר בברכ"י בשיו"ב א' שכתב "כגון ביומי ניסן" וכ"כ הרוקח (ברכות סי' שמב), ובספר צידה לדרך (הנ"ל מאמר א' סוף כלל ג', דף לז ע"ב) כתב להדיא "וכן אם ראה אילנות פורחות בחודש אדר. והובא גם בברכ"י, והמרדכי (ברכות מג ע"ב סי' קמח) "בפעם ראשונה בשנה שמוציאין פרח" וגם השמיט את המילים "ביומי ניסן" ויש להוכיח כן מרש"י שעל הרי"ף שם בברכות שגם כתב כלשון המרדכי. וכן המחז"ו (סי' תקכט') השמיט זה. וגם הסמ"ג בחלק עשין סי' כז' שהביא מהרמב"ם הלכה זו השמיט מלשונו במכוון את המילים "ביומי ניסן". וכן ס' הפרנס ע' מו' וכן בפי' ריבר"י (ח"ב ע' נו') ובספר המספיק (לר"א ע' 249) כתב "בימי האביב" וכן הרב עיניים למשפט סי' רכו' כתב שהראבי"ה שם בברכות ודאי ס"ל דלאו דוקא יומי ניסן, והביאו המגיה שם [הרב ד. דבליצקי], אות צז'.
וגם הרבה אחרונים פסקו כן, שו"ת עמודי אש (סי' ב' יב') [ומש"כ שלא ראה הלק"ט לדברי הריטב"א וכו' הנה ע"פ משנ"ת דגם הלק"ט לא אמר דדוקא ניסן סרה מעליו התלונה] וכן בשו"ת ישמח לב גאגין (סי' יב') ושנה זאת בספרו יריעות האוהל על האוהל מועד (דף צט). וכ"כ הח"א (ח"א סג' ס"ב). וקיצוש"ע (סי' ס') והא"ר, ובאה"ט, ומחציה"ש, ומקו"ח, וכ"כ החת"ס בהגהותיו כאן, וכן שקיבל מרבו הגר"נ אדלר ז"ל, וכן בשו"ת ויחי יעקב (סי' ח) יעו"ש. ובשו"ת בית היוצר (סי' יג') והביאו בצי"א שם, ובספר אורחות חיים (כהנא-ספינקא), וכ"ד גופיה יעו"ש. וכ"כ בכרם שלמה כאן "שה"ה אדר או קודם לכן" וכ"ד השד"ח לעיקר לדינא, והביא שם עוד כמה אחרונים דס"ל כן, וכ"כ בס' הקובץ על הרמב"ם שם, והדברי מנחם בשם מו"ז יעו"ש, וכן המ"ב ס"ק א', {ובספר הלכות חג בחג הוסיף להוכיח ממה שלא הביאוהו הפוסקים דין זה בהלכות פסח [חודש ניסן], אלא בהלכות ברכות יעו"ש. אבל באמת אינו מוכרח כלל שי"ל משום שהוא מענין ברכות הראיה נקטו התם בעניינים אלו, ואחר הגמ' שגם נקטה לדין זה במסכתא דברכות שם, ואדרבא מאידך י"ל הוכחה להיפך ממה שנקטו הטושו"ע לדין ברכה זו בסימן נפרד ולכאו' מקומו יחד עם סי' רכה' בשאר דיני הראיה, אלמא דס"ל דשאני מהם ונראה משום שזמנו דוקא ביומי ניסן, משא"כ בשאר ברכות הראיה שאין להם איזה זמן קבוע אלא מל' יום לל' יום, ומ"מ גם זה אינו מוכרח שי"ל שמאחר שאורחא שמילתא הוא שיהא באיזה זמן מיוחד בשנה, או משום שהיא ברכה שמברכים אותה רק פ"א בשנה, ע"כ נקטו בנפרד}, ובהגהות מעט צרי שבסוף ספר ישועות מלכו [הרב י.י. טרונק] על הרמב"ם שם כתב בשם הפוסקים שזמן זה של יומי ניסן היינו דוקא לארץ ישראל נאמר, [וכדברי הריטב"א שכל מקום לפי עניינו] יעו"ש.
וכן משמע מסתימת הטושו"ע במש"כ "ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות לא יברך עוד" משמע שאם לא איחר כל כך מברך אף לאחר ניסן, ולא פסקו לו זמן בזה. וכן דקדק בשו"ת ישמח לב (גאגין חאו"ח סי' י"ב) ובשו"ת השיב משה (סי' ח), וכן בשו"ת שארית יהודה (חאו"ח סי' יח). ע"ש.
ובמש"כ השו"ע פעם אחת לברך בשנה. צריך לידע מאימתי יקרא תחילת השנה לענין זה אם מניסן שהוא ראשון לחדשי השנה אם מטו' בשבט שהוא ר"ה לאילנות, או שנאמר עוד צד שכל שנה תחל כפי תקופתה ולא ע"פ תאריך כלל. ולכאו' יש להוכיח כצד א' מכמה ראשונים הנז' שפי' דיומי ניסן היינו "בפעם ראשונה בשנה" [דאל"כ ל"ל למימר כן] וראתי שבשו"ת מט"ל ח"ב סי' י' עלה ונסתפק בזה ומסיק כצד ב' לדינא. והנ"מ למעשה מזה שלא נברך ב' פעמים שאם בירך באדר ונזדמן לו שוב באייר יברך או לא, וצ"ע.
♦
ועולה מהאומר אחר הלק"ט:
א) שחודש ניסן באמת לאו דוקא הוא, אלא שמ"מ זמן מובחר הוא לברך ברכה זו [ואצ"ל לדעת האומרים שיומי ניסן דוקא הוא, אלא אפי' לדעת החולקים נראה שעכ"פ מזמן מובחר לא נפיק] כיון שאז תלוי עיקר זמן הלבלוב ברוב השנים [וע"פ הביאור שכתבנו לעיל בתי' א' בברכ"י] וע"כ לכתחילה בסתמא אין כדאי לברך בחודש אדר וכ"ש שבט וקודם לכן, אלא ימתין לחודש ניסן, וגם שיוצא בזה ידי חובת כל הדעות, אבל באופן שמזדמן לו מעלת ברב עם או ריבוי אילנות בפרחיהם, [ולא יזדמן לו שוב כן], נראה שאף לכתחילה יברך וגם הוא בכלל מעלת זריזין אז, ואצ"ל שבדיעבד מי שלא בירך או מי שיודע שבניסן לא יוכל לברך וכל כיוצ"ב בודאי אפשר לברך גם הרבה קודם ניסן בשם ומלכות בלא חשש ואין כאן סב"ל. וכמש"כ בספר בירך את אברהם הנ"ל ע"ש. וכן ראה בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חאו"ח סי' ו'), שכתב בפשיטות שכן הוא גם לתורת הסוד.
ב) עוד נראה מהנ"ל שחודשים אדר ואייר עדיפי מהחודשים הסמוכים להם מאחריהם או שקודם.
ג) עוד נראה מהנ"ל שכל זה דוקא בא"י אבל בחו"ל כל מקום לפי עניינו [כנת' בראשונים וגם ע"פ הסוד] בעיקר חשיבות זמן לבלוב האילנות. ואז יברכו וגם המקדימים והמאחרים שם דינם כבכאן.
ד) עוד נראה מהאמור בפירוש דברי הלק"ט שאף אם יש מיני אילנות הממהרים תדיר להפריח הרבה ויותר מחודש קודם ניסן [כ"ה בארץ ישראל, וה"ה בחו"ל והכלל בזה כל שהוא מין הממהר תדיר להפריח הרבה קודם שאר האילנות, אפשר לברך עליהם אם יצא שראם בפרחיהם בניסן, ול"א שהמין הזה מין גרוע הוא לענין חשיבות הפריחה ואינו ראוי לברך עליו, וכגון פרחי השקדים [וכן השסק] שבמינו מצוי ענין זה שמפריחים כבר בטבת ושבט, וה"ה שאר אילנות הדומים לו, וכ"ש אלו הממהרים תדיר אך אינם ממהרים הרבה רק קצת מקודם לכן [פחות מחודש וכגון] בחודש אדר שיכול לברך עליהם לכתחילה כשרואם בפרחיהם בניסן, ואצ"ל אותם אילנות המפריחים תמיד בניסן ורק לפעמים שממהרים שיכול לברך אף הרבה קודם ניסן, כגון באדר [או אפי' שבט רק שפחות עדיף ומ"מ אין כדאי רק בזמן המובחר שהוא ניסן כנ"ל]. עוד נראה ע"פ הנת' דממהרים דנקט לאו דוקא וה"ה מאחרים.
[א] ויש לצרף לדברי הא"ר גם את ספר הפרנס הגם שלשיטתו ישתנה הברכה בכה"ג יעו"ש.
[ב] אמנם עי' במאמ"ר שהעיר שט"ס נפל שם באבודרהם-וה"ה שי"ל כן במנוה"מ פ"ו עמוד 458).
[ג] ודקדק כן מהלבוש שכתב ברכת שהחיינו ואיהי שייכא רק בגמר הפרי וכמו שיתבאר.
[ד] ובמאמ"ר כתב זה גם משם ספר קיצור ב"י.
[ה] וכמש"כ הברכ"י הנ"ל, וכ"כ המאמ"ר כאן והרחיב בזה וכ"ש ראה. וכ"כ הא"ר והביא ראיה מהב"ח והפרישה וממהרי"ל, דלא כעו"ש דס"ל דראה כבר, עדיף מלא ראה יעו"ש.
[ו] וכנראה מחמת צירוף דעת הגר"א שהסמיך לו.
[ז] ועי' מש"כ בזה להלן בדעתו.
כתיבת תגובה