לק"י
פרק כ"ה
ה' – אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד.
י"ב –וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ – תיבת וְיָצַקְתָּ מלעיל בשונה מהפסוק בהמשך הפרשה (כו לז) וְיָצַקְתָּ֣ מלרע. ולכן תיבת לּוֹ בדגש מדין אתי מרחיק. וכן בהמשך הפרשה וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ (פסוק כד ועוד).
כ"א – מִלְמָ֑עְלָה – הלמ"ד בלא דגש ובשווא נח. ובהמשך הפרשה מִלְּמַטָּה֒ (כו כד, כז ה) הלמ"ד בדגש ובשווא נע.
כ"ה – וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת – יזקוף מעט תיבת לּוֹ להבדילה מתיבת לֹא.
כ"ט – וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו – הקו"ף בדגש חזק מדין אתי מרחיק, וכן בהמשך הפרשה וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ (כז ג).הכלל בזה הוא שכאשר יבואו שתי תיבות סמוכות שהראשונה נקראת מלעיל (מעצם קריאת המלה ולא מדין נסוג אחור) ומסתיימת בניקוד קמץ או פתח סגול, והתיבה שלאחריה מוטעמת בהברתה הראשונה (או שהיא תיבה בת הברה אחת) אזי יבוא דגש חזק באות הראשונה בתיבה השנייה כגון וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ, בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע, אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן וכדומה. ולפי זה לא היה צריך להיות דגש בתיבות שעליהם אנו דנים מפני שהטעם בתיבה השנייה אינו בהברה הראשונה אלא לאחר מכן, והסיבה שיש כאן דגש היא מפני הגעיא שנמצאת בהברה הראשונה (בתיבת קְּעָרֹתָ֜יו ההברה הראשונה היא "קְּעָ" מפני שהשווא איננו הברה בפני עצמו). ולא בכל מקום שיש געיא בהברה הראשונה נחשבת כטעם לעניין הדגש והמסורת סייג לתורה. וראה מה שכתבתי בפרשת בשלח (לעיל טו א) על הפסוק אָשִׁ֤ירָה לַֽה֙.
ל' – לְפָנַ֥י תָּמִֽיד – התי"ו בדגש קל.ואף שאותיות אהו"י שיבואו לפני אותיות בג"ד כפ"ת יבטלו מהן הדגש, הכלל הוא כי כאשר היו"ד יוצאת במבטא כמו תיבת לְפָנַי לא יתבטל הדגש. וכלל זה נקרא אצל המדקדקים "מפיק".
פרק כ"ו
ל"ג – וְהִבְדִּילָ֤ה – קריאתה מלרע.
פרק כ"ז
כ"ב – מִלְּמָ֑טָּה – הטי"ת בדגש חזק. הכלל הוא כי לא יבוא דגש חזק אחרי תנועה גדולה (והקמץ תנועה גדולה) זולת בתיבות אשר סימנן ל"ב אי"ש לָמָּה בָּתִּים אָנָּא יָמָּה שָׁמָּה. ומה שכאן יש דגש היינו מפני שעיקר כתיבת תיבה זו בפתח (כדלעיל כו כד מִלְּמַטָּה֒) ורק מפני האתנחא השתנה הפתח לקמץ והדגש לא נעקר ממקומו.
כתיבת תגובה