בראשית ברא אלדים. במד"ר (פ"א ב) חותמו של הקב"ה אמת והן סופי תיבות של בראשית ברא אלדים (כ"כ בעה"ט והרא"ש). בא ללמדנו שמידת האמת היא גדולה מאד מאד ולא נברא העולם אלא בה, וכשהאמת בעולם אזי הצדק והטוב נשפע בעולם (ע"י מנוה"מ פ' ל"ה) שנ' (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ואף זה הפסוק ראשי תיבות אמת מלבד המלה. וכן חכמי הרמז רמזו על מלת אבג"ד, א"ב אמונה ברכה, שכל מי שהוא נאמן מתברך שנ' (משלי כח כ) איש אמונות רב ברכות, ג"ד ר"ת גזל דלות, שכל מי שהוא גזלן מארה שולטת במעשה ידיו. ומלת בראשית נוטריקון בקול רם אברך שם יי תמיד. (כ"כ בס' נפש יהודה ב' מאורי אור).
והארץ היתה תהו ובהו. פי' תחילת בריאתה היתה תוהו ובהו ואח"כ נשלם בריאתה, וזהו דעת הרמב"ן בפירושו על התורה, וכן כ' הרב עץ יוסף בפ' בא ב"א, וסיים והדברים עתיקים ולאו כל מוחא סביל דא וזה מסתרי בראשית, ופי' שם שבתחילה המציא הקב"ה יסוד דק שיוכל לקבל הצורה והוא הנקרא בפי החוקרים היולי, ואחר כך ברא הקב"ה כל שאר הבריאה. וכן הוא ענין לשון הרמב"ן ז"ל. ואל יקשה עליך זה הענין ח"ו, כי זה היסוד הוא נברא יש מאין ואחר כך נתלבשה בו הבריאה, והפילסוף היוני הנז' בב"ר (פ"א ט) שאמר לרבן גמליאל צייר גדול הוא אלדיכם אלא שמצא לו סממנים שסייעו אותו, דעתו שאלו הדברים שנזכרו בפ' תהו ובהו לא היו מחודשים בבריאה אלא שהיו נמצאים מקודם. ולפיכך השיב אותו ר"ג תיפח רוחיה דההוא גוברא כולהון כתיב בהו בריאה וכו' ע"ש.
אלה תולדות השמים וכו'. לפי שבכאן רצה לבאר על ענין יצירת האדם לפיכך חזר ואמר אלה תולדות השמים. ד"א לפי שעיקר בריאת העולם הוא שיבא האדם ויקיים התורה שעליה נאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו', לפיכך חזר ואמר אלה וכו', כלומר זהו עיקר ותכלית היצירה. ור"ת אלה תולדות השמים אתה, רמז שהקב"ה ברא עולמו קודם יצירת המלאכים, והוא מה שארז"ל במד' (ב"ר פ"א ג) בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי לא נבראו המלאכים ביום א' כדי שלא יאמרו מיכאל מותח בדרום וגבריאל בצפון והקב"ה ממדד באמצע, וזהו שאה"כ (ישעיה מד כד) נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם. ולפיכך אמר הכתוב (נחמיה ט ו) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכו'. ועל דרך האמת אתה רמז לספירה הנק' אתה, שנ' בה (תהלים צג ב) נכון כסאך מאז מעולם א'ת'ה', והשמים והארץ רמז לתפארת ומלכות שבעולם הבריאה, ולפי' נאמר בהבראם הה"א זעירה, שעולם הבריאה כנגד ה"א ראשונה של שם, והוא קטן כנגד האצילות, שכן הוא הסדר, יו"ד של שם כנגד עולם האצילות, ה"א ראשונה כנגד עולם הבריאה, וי"ו כנגד עולם היצירה, ה"א אחרונה כנגד עולם העשיה. וזהו ביום עשות יי אלדים ארץ ושמים ר"ת אבי"ע, (ואף שהוא שלא כסדר ר"ת).
ונהר יצא מעדן וכו'. שם האחד פישון, ושם הנהר השני גיחון וכו'. אלו הד' נהרות הם רמז על ד' עולמות אבי"ע, וג"כ ד' כנגד ד' אותיות ידוד. שם האחד פישון הוא רמז על מידת החכמה שהשפע בא ממנה לבינה, וזהו מלת פישון מלשון פושו וסגו. והיא אות היו"ד. הוא הסובב את כל ארץ החוילה אלו כל שאר הספירות שכח הנהגת כל העולמות בהם, מל' כוחי ועוצם ידי (דברים ח יז) ומתרגמינן חילי וכו'. אשר שם הזהב שהם הדינים הרפים, לא כמו מידת הגבורה, והוא מה שאמר וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם שהם טובים למתק הדינין. ושם הנהר השני גיחון היא מידת הבינה, ונקראת כן מפני שהיא מושכת הבינה, וגיחון מל' כי אתה גוחי מבטן (תהלים כח י) שפי' מושכי. הוא הסובב את כל ארץ כוש זהו עומק שבגבורה, ונתכנו במלת כוש מפני הדינין הקשים שבה, לפי שבכוש הכל שחור, ושחור אדום הוא (חולין מז ב). ושם הנהר השלישי חדקל היא אות הוי"ו שהוא נקרא קו האמצעי. הוא ההלך קדמת אשור שהוא מכונה בשם מזרח. שכך היא המידה. צפון (גדולה) [גבורה], דרום חסד, מזרח תפארת, מערב מלכות. אשור, שהיא המישרת כל המידות שתחתיה. והנהר הרביעי הוא פרת זוהי ה"א אחרונה של שם, ונקראת בשם פרת לפי שהכל נשפע ממנה, שכל שפע הספירות העליונות יורד אצלה והיא משפעת לעולם.
וייצר ה' אלדים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכו'. מלת לראות פי' רס"ג שהוא כמו להראות, כלו' להראותו לאדם מה יקרא לו. ונראה עוד לפרש שמלת לראות חוזרת אל המלאכים, כלו' שיראו המלאכים שהאדם יכול לקרות להם שמות. וחכמתו של אדם בענין השמות הוא שקרא לכל אדם כפי טבעו כמו שכ' ר"ב (נראה שהוא ר"ת רבינו בחיי אמנם שינה לשונו. ועיי"ש שלא פי' מלת שור) ע"ה וז"ל החמור קרא לו כן מפני טבע החומריות שבו שהיא גוברת בו יותר מכל שאר בעלי חיים. השור קרא לו כן מפני ההבנה שבו שנ' (ישעיה א ג) ידע שור קונהו, ותהיה מלת שור מן אשורנו ולא קרוב (במדבר כד יז). האריה קרא לו כן מפני שיש בו גבורה של מעלה. סוס מפני שהוא שש ושמח ומתפאר ביופיו, כמו שׂושׂ בשׂין. נשר מפני שהוא נושר נוצותיו מעשר שנים לעשר שנים. עכ"ל. וכן מצינו שכתבו ר"י בעל הטורים והראב"ע בפ' שמיני בשמות העופות כפי טבען. וכן מצינו שכ' רז"ל על שם התרנגול שהוא נוטריקון תר ומרנן בגילה, וכן מה שנקרא כמו כן שכוי הוא מפני מראית יופי כנפיו מל' משכיות כסף (משלי כה יא), או מפני שהוא מבין בין יום ובין לילה מל' סוֹכֶה (עי' ר"ה כו א וברש"י שם). וכן אתה יכול לדרוש אפי' בשמות שאין טעמם ידוע וקשה להבינם, כגון יונה אפשר מפני שהיא הוגה לפעמים כמי שמתאנח על חטאיו. וכן גמל מפני שהוא שומר בלבו מי שיעשה לו טובה או הפכה וגומל לו, כמו שידוע שמי שמקניט לו הוא נפרע ממנו אפי' אחר כמה ימים. ואם יש איזה שמות שאין אנחנו יכולים לדרוש בהם הוא מחסרון דעתנו או מפני שאין אנו יודעים בטבען. ואם רֵק הוא ממנו (ירושלמי פאה פ"א ה"א).
ויפל ה' אלדים תרדמה על האדם ויישן וכו'. מה שהפיל עליו תרדמה ארז"ל (סנהדרין לט א), כדי שלא תתגנה עליו כשיראה שהיא עדין חתיכת בשר. ונראה עוד לומר שהתרדמה הזאת היא כמו סמא דשינתא שאחז"ל (ב"מ פג ב) וזהו מה שקורין בערבי אלמנג', וכאן אצל האדם היתה התרדמה הזאת שלא ירגיש בצער חיתוך הבשר (וכ"ה בתפסיר רס"ג), כמו שעושה הרופא בסם הנקרא מנג' שלא ירגיש החולה בצער החיתוך. וקל להבין.
והנחש היה ערום ויאמר אל האשה וכו'. יש מרבותינו מפרשים זה הדבר כפשטו הפשוט, וזהו מאמרם ז"ל בתלמוד (סוטה ט ב) ובמדרש (ב"ר פ"ה י) שהנחש היה מדבר והיה לו ידים ורגלים ולאחר שחטא נתקצצו ידיו ורגליו וכן נעדר ממנו כח הדבור. וי"מ שהנחש הזה הוא שרו של נחש ס"מ נחש הקדמוני, ויתכן לפרש לפשט הכתוב שלא היה דבורו ממש כמו האדם בשפה ברורה, שאל"כ במה נתעלה האדם שנ' בו ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לנפש ממללא, אלא שהיה דיבורו מגומגם לגבי האדם. זהו מ"ש לע"ד.
ואיבה אשית בינך ובין האשה וכו'. זה כלל גדול בידינו למה שאה"כ (ישעיה יא ו) וגר זאב עם כבש וכו', שהוא כפשטו ממש וכדברי [חכמי] הש"ס והמדרשים (תו"כ בחקותי כו ו) ז"ל, שהרי לא נאמר ואיבה אשית אלא לאחר החטא הרי שמקודם לא היה חשש היזק כלל, וכן שאר כל החיות לא היו מזיקים כמו שאז"ל (ברכות לג ע"א ושם ערוד ועי' ר"ה צט א) אין הנחש ממית אלא החטא ממית, א"כ בסור החטאים והעוונות כמו שהבטיחנו הכ' (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, יסור כל הרע וההיזק, כמ"ש (ישעיה יא ט) לא ירעו ולא ישחיתו וכו'. ועיין בר"ב על התורה.
ויקרא האדם שם אשתו חוה וכו'. לטעם כי היא היתה אם כל חי היה ראוי שיקרא אותה חיה, ומה שקראה חוה, ראיתי בדברי רז"ל (זוהר חדש בראשית יט) שקראה כן ע"ש שנתפתתה אחר עצת הנחש והטיל בה זוהמא. עוד נראה לפרש כי קראה כן ע"ש שהיא דברנית, וחוה מל' וחוי שהוא תרגום ויגד, ואף חטא האדם הוא בדבריה שנ' כי שמעת לקול אשתך וכו'. וכן הנחש לא הטעה אותה אלא מטעם שספרה לו ואמרה אמר אלדים לא תאכלו ממנו, והוסיפה איסור בנגיעה, ולפיכך אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה (ב"ר פי"ט, ג).
(בסגנון אחר) חוה למה נקראה בשם זה, הטעם הא' מה שכתב רש"י שהיא כמו חיה שמחיה את ולדותיה. ועוד נקראה בשם זה מפני שחטאה בהגדת דברים יתרים, שאמרה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והקב"ה לא אמר אלא שלא יאכלו ממנו, ומפני זה נקראה חוה שהוסיפה על הצווי, שתרגום ויגד וחוי. ג' שהנחש הטעה אותה, שתרגום נחש חויא. ועוד אפשר לומר מפני שהיא צריכה לדבר הרבה לילד מפני זה נקראה חוה.
כתיבת תגובה