הרב יחיאל ב"ר שלום יצחק הלוי זצ"ל
נכד רבינו
אבי־אבי רכב ישראל ופרשיו
הרה"ג יחיא יצחק הלוי, נולד בשנת תרכ"ז, לאביו הרב מוסא יצחק למשפחת ששון הלוי, בן לשושלת רבת אנפין של חכמים ונגידים שקמו ליהדות תימן. נכדו מצד אמו, של הרה"ג שלום בן יהודה מנצורה משבט יהודה, מגדולי חכמי תימן במאה התשע עשרה. חכם מופלג בתורת הנגלה והנסתר ורופא ברפואות טבעיות במקצועו. הרב יחיא יצחק הלוי נשלח לבני עדתו הפזורים בכל רחבי תימן בכאלף ישובים, בשליחות של מעלה, לנהל את ארחות חייהם ולהדריך את בני קהילתו בשעות הקשות של התפוררות וחרבן הקהילה, בשנות המלחמה של התורכים באימאם יחיא מלך תימן. השנים היו שנות רעב ומצור, ויהדות צנעא המהוללה נידלדלה ברוח ובגשם. רבים מבניה נפלו חללים ברעב. חלקם נדדו ויצאו מעירם אל מקום מבטחים, ורק כעבור מספר שנים כשתמה המלחמה חזרו להקים מחדש את יסודות קהילתם.
היה זה בשנת תרס"ב, כדברים הללו ככתבם וכלשונם סיפרו לי זקני הרב אברהם הכהן ואדוני אבי הרה"ג שלום יצחק הלוי, רבים מבני הקהילה וראשי הקהל ביקשו למצוא דמות של מנהיג שֶׁיְּקוֹמֵם את הריסות הקהילה. הם פנו אל הרב יחיא קאפח ז"ל, שהיה מזקני הרבנים, וביקשו ממנו לנהל את עניני הקהילה. היו אלו הימים שלפני פרוץ המחלוקת הידועה על קדמות הקבלה. הוא כיהן כשנה אחת כרבה של יהדות תימן, אך רוחו לא עמדה לו. בהיותו תמים דרך, ונתון להשפעתם של אנשים בלתי ראויים שסבבו אותו, הבינו ראשי הקהל ועליהם הרה"ג חיים קורח זצ"ל – מי שהיה ראש הישיבה הגדולה ורבם ומורם של כל חכמי תימן באותו דור – כי לא יוכל לשאת את משא העם ולנהלו בתבונה. הרב חיים קורח ראש הישיבה הגדולה, שהכיר את תכונות כל תלמידי החכמים בדורו שלמדו בישיבתו, החליט בעצת ראשי הקהל לפנות אל הרב יחיא יצחק הלוי, מצעירי הרבנים, שהיה ידוע בחכמתו ובתבונתו הרבה, לקבל עליו את המשרה. הוא סירב בתוקף לקבל את התפקיד, בידעו את האחריות הרבה הרובצת לפתחו. קם הרב חיים קורח והכריז כי יש להטיל גורל בין חכמי הדור, ואשר יעלה בגורל הוא הקדוש. כל הקהילה על רבניה ומנהיגיה התכנסו לתפילה מיוחדת בבית הכנסת המרכזית על שם מהרי"ץ, ושם ערך הרב חיים קורח את ההגרלה. כשהציבור קורא פרקי תהלים נטל הרב חיים קורח את הפתקים, והנה שמו של הרב יחיא יצחק עלה בגורל. הרב יחיא יצחק ואביו סרבו בתוקף לקבל את ההכרעה. ושוב תוך כדי קריאת פרקי תהלים ותפילה, נטל הרב חיים קורח באמצעות ילד קטן פתק מפתקי הגורל, והנה שמו של הרב יחיא יצחק עלה בגורל. גם בפעם השנית סירב סבי הקדוש לקבל עליו את המשרה. אך ר' חיים קורח לא הירפה. הוא נטל שוב את פתקי הגורל, הכניסם להיכל, הניחם ליד ספרי התורה, ושוב עלה שמו של סבי הרב יחיא יצחק הלוי בגורל. עמדו כל העדה בבכי ותפילה ואף ר' יחיא יצחק ואביו בתוכם. בראות סבי כי מאת ה' היתה זאת, לא נותרה כל ברירה בפניו, אלא לקבל עליו מתוך חרדת קודש, את אשר נגזר עליו ממרומים. הוא רק היתנה את הסכמתו בכך, ומשום כבודם של חכמים, שיעמדו לצדו זקני הרבנים הרב אהרן הכהן והרב יחיא קאפח. הם קיבלו עליהם זאת, והצטרפו לבית הדין שהוא עמד בראשו. בית דינו נקרא בפי כל "ריש גלותא", ומרותו התפשטה על פני כל ישובי תימן הקרובים והרחוקים בקצות ארץ תימן, ועד גבול סעודיה מקום בו היהודים היו שוים במעמדם למוסלמים יושבי הארץ ונשאו נשק באמתחתם. כשהגיעו לעתים למשפט על פי הזמנת הרב יחיא יצחק הלוי, הסירו את נשקם ונכנסו בהכנעה הראויה לביתו. בסמכותו הכירו כל יושבי תימן כולל השליטים המוסלמים למחוזותיהם וכן מלך תימן האימאם יחיא.
הרב יחיא יצחק ראה בעול שהוטל עליו, משימה קדושה ושליחות של מצוה מאת הבורא. כך נטל על עצמו במלוא כובד האחריות הענוה והיראה, להנהיג את יהדות תימן על כל אגפיה, בימים הסוערים ההם, לעמוד בראש חכמיה וְדַבָּרֶיהָ, כראב"ד לכל קהילות תימן. סיפרו לי זקני דורנו, גם מקרב חסידיו של הרב יחיא אלקאפח, כי שני הרבנים נהגו כבוד זה בזה. במסיבת נישואין ראשונה שהיתה לאחר בחירתו של הרב יחיא יצחק הלוי, ישבו כל חכמי הדור בצנעא, ואף הרב חיים קורח רבם ומורם. כשנתבקשו לומר דברי תורה, נתנו כולם עיניהם במרי יחיא יצחק. איש מהם לא רצה לפתוח בדברי תורה לפניו, ואף גדולי הדור וזקניו הרב חיים קורח, הרב אהרן הכהן, הרב יחיא אלקאפח, הרב אברהם צאלח, הרב שלום שמן, הרב חיים אלעראקי והרב סעיד אלערוסי, פנו אליו והפצירו בו לשאת את דבריו, לפי שראו במנויו שליחות קדש מאת ה'.
הימים היו ימים קשים ומרים ליהודי תימן. כיבוש הממלכה על ידי התורכים, הביא להתפוררות ורפיון מוסרי בחיי כמה מבני הקהילה. רבו פורצי גדר, שמצאו משען ומקלט בחילות התורכים. בשנים תרס"ג-תרס"ד הטיל האימאם יחיא מצור על צנעא. הדבר הביא לרעב כבד ומחלות קשות מנשוא. רבים מיהודי צנעא מתו מתלאות הזמן. חלקם עזבו את צנעא, ועברו לערים אחרות, עד יעבור זעם. בשנת תרס"ה נכבשה צנעא על ידי האימאם, והיהודים אנשי החסות קיבלו עליהם את מרותו. המנהיגות ובראשם הרב יחיא יצחק הלוי, הלכו לחלות את פני המלך, וזה מסר להם כתב הרשאה להמשיך להנהיג את קהילתם בדרכי נועם, תוך הקפדה על חובותיהם כלפי הממלכה. פרטים על התקופה יכול הקורא למצוא בספר אשכלות מרורות לרב סלימאן חבשוש, מי שהיה לימים חותנו של הרב יחיא יצחק הלוי. (פורסם על ידי פרופ' ש. גויטין בספרו התימנים).
ר' יחיא יצחק שניחן בחכמת מדינאים, נהג נשיאותו ברמים. בכך הצליח לקומם את קהילת צנעא וקהילת תימן בכללה מהריסותיה, בחיי הכלכלה ובהליכות חייהם המוסריים והדתיים, ואף לבצר את מעמדם בקרב המוסלמים שוכני הארץ. כולם ללא יוצא מן הכלל כיבדוהו והעריצוהו. המוסלמים על שופטיהם ומנהיגיהם ראו בו מלך היהודים, לפי שמלבד חכמתו ותבונתו הרבה, היתה בהופעתו אצילות רוח והדר מלכות. כך גם האימאם מלך תימן נהג בו כבוד ונענה לדרישותיו. לעתים הדבר היה כרוך במאבק, והרב יחיא עמד בו ויוכל.
פרט לאוטונומיה השיפוטית הרחבה שהיתה לר' יחיא יצחק בקרב היהודים, שהתיחדה גם בסמכות ענישה הלכה למעשה, אף רבים מיושבי הארץ המוסלמים העדיפו להתדיין בפניו, על פני התדיינות בפני שופטיהם, מפני שהכירו ביכולת שיפוטו ופיקחותו הרבה, להוציא את האמת מלועם של המתדיינים והעדים. הכרעתו היתה עבור כולם דין אמת לאמיתו.
אף האימאם יחיא היה מזמינו לעתים אל ארמונו, כדי לפסוק יחד עמו בהכרעות ציבוריות, ובדין ודברים שהיה בין שופטי הארץ המוסלמים. ומרי יחיא הנכבד בעיני הכל, היה שומע טענותיהם, חוקר ודורש, ומכריע במחלוקתם לשביעות רצונם של כל המתדיינים, מפני שידעו והכירו בתבונתו הרבה ובמעמדו המוסרי והשיפוטי הרם. תופעה מיוחדת במינה שלא היה לה אח ורע בכל תפוצות היהודים בארצות גלותם עם שליטיהם, עד לקימום המשטר הדמוקרטי בעת החדשה בארצות המערב, מסוף המאה הי"ט, על ידי מתן זכיות שוות ומלאות לכל יושביהן, ללא הבדל דת, גזע ומעמד חברתי, ומימושן הלכה למעשה בכל תחומי החיים במאה העשרים.
כל תושבי תימן נהגו בו כבוד. כשהיה עובר ברחובה של עיר היו כולם יהודים ומוסלמים כאחד עומדים, נושאים פניהם ומרכינים ראשם בפניו. כך נהגו גם כלפי הכהן הגדול הרב אהרן הכהן, שהיה נשוא פנים, גבוה משכמו ומעלה ובעל תואר פני מלכות.
רבים מזקני תימן מספרים כי היו בצעירותם נוהגים לעמוד ליד חלונות ביתו או בית מדרשו, מקום בו היו מתקיימים המשפטים, כדי ליהנות מרוח בינתו ופיקחותו, במהלך חקירת המתדיינים ועדיהם. לא היה אדם שהצליח לעמוד בפניו בעת חקירותיו, ואלה שבאו לפניו עם מטען מר וערמומי להכחיש או להזים כדי לזכות במשפט בלא דין, נאלצו בסופו של דבר להודות על האמת ולבקש את סליחתו. אף חברי בית הדין הרב אהרן הכהן והרב יחיא אלקאפח, וספרא דבית דינו הרב עמרם קורח, התפרנסו מזיו תורתו וחכמתו, וחפצו לשבת במחיצתו כדי להשתעשע וליזון מפניני חכמתו.
הרב עמרם קורח אף היה בא לביתו, וכן תלמידיו המובהקים הרב חיים חובארה והרב יוסף שמן ז"ל היו מסתופפים בצלו להשתעשע בדברי תורה וחכמה ולשמוע את חידודיו וחידושיו בסוגיות התלמוד והפוסקים. "ולשמע חכמתו באים מכל הערים והכפרים ליהנות מאור תורתו, לפתור שאלותיהם וספקותיהם" (הרב עמרם קורח בספרו סערת תימן). וישראל ישעיהו מוסיף: "הוא הצליח יותר מקודמיו להשליט את מרותו של בית דין צנעא על כל קהילות היהודים בתימן. מכל הערים והכפרים מקרוב ומרחוק, נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו ולהתדיין לפניו או לקבל סמיכות מידו או לבקש עזרתו והתערבותו אצל השלטונות" (קובץ הראל לזכרו של הרב רפאל אלשיך הלוי).
זקני הדורות שהכירו ושמעו על גדולי רבני תימן ומנהיגיה, סיפרו כי לא קם ליהדות תימן מנהיג רב תושיה במאות השנים האחרונות כר' יחיא יצחק, שהנהיג את יהדות תימן על כל אגפיה, מסעודיה בצפונה ועד עדן בדרומה. ישובים תימנים שהיו נתונים למרות השלטונות בסעודיה ונשאו נשק, וכן אלו בעדן תחת השלטון הבריטי, הכירו בסמכותו העליונה של הרב יחיא יצחק וסרו למרותו. פתק קטן של הזמנה בחתימתו, גרם להופעתם של המתדיינים על נשקם להתדיין בפניו, בבחינת גיבורי כח אבל עושי רצונו, לפי שהכרעתו ופסיקתו נתקבלו על הכל. במקרים בודדים היה צורך בהורמנא דמלכא כדי לכפות את הכרעתו על המסרבים.
רבנים ותלמידי חכמים בערי המחוזות ששמעו על חכמתו ולא זכו לקבל תשובות מנומקות לשאלותיהם בהלכה, לפי שמרוב טרדותיו היה נוהג להשיב להן דבר הלכה למעשה בקצרה. נהגו הם לעלות לצנעא ולשבת בבית מדרשו מספר ימים ושבועות כדי ליהנות מפניני חכמתו ודעתו.
זקני הדור מספרים על מקרים רבים, שבהם היו יהודי צנעא באים אל ר' יחיא אלקאפח הזקן הפנוי מעיסוקים, ומפני שלא רצו להטריח את הראב"ד, בשאלה על בהמה שנמצא בה סימן טרפות באחד מאיבריה. ור' יחיא אלקאפח היה מסתכל, רואה מחט או נקב ומיד מטריף. הדבר היה נודע לצבור וגורם צער רב לבני הקהילה והפסד מרובה לקצבים. לפי שהמוסלמים הזיידים לא היו אוכלים משחיטת היהודים. כשהקצבים היו נזעקים אל הרב יחיא יצחק עם חלק הבשר, הלב או הריאה, וכיוצא באיברים הנטרפים בנקב שנמצא בה המחט, היה מרי יחיא בעינו הפקוחה מעיין היטב במחט ובחתיכת הבשר וחש שמשהוא אינו כשורה. הוא היה חוקר ודורש את הקצב מי ביקר בחנותו. כשהיה עולה שמו של אדם שנחשד על ידו, היה מזמינו לביתו, חוקרו חקירת שְׁתִי וערב עד שהיה מודה במעשה כי הוא אשר תחב את המחט בחנותו, בטענה כי יש לו דין ודברים עם הקצב. כך היה הרב יחיא מוציא דין לאמיתו, מונע צער ממשפחות והפסד מרובה מן הקצבים. וכדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה מ' ע"א): "נפקי שיפורי דרבא ואסר, שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרי", והודו לו לבסוף חבריו.
דברים מעין אלו קרו במפתיע גם בשעת סעודות מצוה. כשרבנים ישרי דרך אך תמימים בלבבם היו מסוגלים להטריף סעודות שלמות, על סמך שמועות נלוזות של ליצנים ועושי רשעה המבקשים בכך לפגוע בבעל השמחה. הם היו מלחשים בציבור, הידיעה היתה עוברת מפה לאוזן, והצבור היה נרתע ופונה אל אחד הרבנים המסבים בסעודה, ביניהם אל הרב אלקאפח הזקן שבחבורה. והם על פי דעתם הקלה והפשוטה, היו מטריפים את הסעודה. כשהדבר היה מגיע לידיעת מרי יחיא יצחק, היה הולך ברגליו למקום הסעודה. בכניסתו קמו כולם על רגליהם כמבקשים מענה ותשועה מרבם הנערץ. הוא היה עורך במקום חקירה קצרה בין הנוכחים, עד שהיה מתגלה בעל המזימה. ואם לא נמצא במקום, מזמינו מיד על ידי שליח. ובהתיצבו לפניו היה נוטלו לחדר צדדי, מדובבו עד שהיה מוציא מלועו את סיפור המעשה שעשה. משם היה חוזר לחדר הסעודה, עושה מעשה ונוטל חתיכה מן הבשר, מברך ואוכלה לעיני כולם. כך היה משיב את רוחם ואת השמחה לבעל הבית ולמחותנים.
צריך לידע כי חלקי הבשר היו נבדקים כראוי מיד אחרי השחיטה על ידי הרב השוחט והבודק המומחה הרב אברהם צאלח. ורק על פי בדיקתו והוראתו היה הבשר יוצא מבית המטבחים למכירה.
יום טוב צמח שליח כל ישראל חברים שהגיע מצרפת לתימן בשנת 1910 לצרכי מחקר, ועל מנת לסייע ליהודים להקים בית ספר שבו ילמדו ילדי תימן מדעים שונים בנוסף ללימודי היהדות שהיו משוקעים בהם, מספר על דמותו של הרב יחיא יצחק: "הרב הראשי החדש יחיא יצחק הלוי, הוא בן ארבעים שנה. פניו מפיקים תבונה והוא אהוד ושופע חיים. הוא אדם משכיל חריף פיקח נבון, ולוהט מרוב פעילות" (הובא בספרו של ש. יבנאלי מסע לתימן).
יודעי העתים מספרים, שלא היתה תקופה בתימן שבה היו היהודים בטוחים ושלוים בנפשם וברכושם כבימי שלטונו של האימאם יחיא מלך תימן, בכח השפעתו ותבונתו של הרב יחיא יצחק. הוא עמד לצדו של האימאם בעצה טובה לעודדו, להשבית כל אלים ותקיף, ולהכניע כל מושלי המחוזות המוסלמים לסור למרותו, ולא לעשות דבר ביהודים ללא הוראותיו. בדרך זו הצליח הרב יחיא להגן על יהודי תימן מפני מושלים מוסלמים תאבי שלטון ובצע. ואם מי מהם היה מנסה להציק ליהודים הנמצאים תחת חסותו, מיד היתה מגיעה הידיעה אל הרב יחיא, והוא ברוב תבונתו הולך מיד ברגל אל ארמון המלך, מרחק חמישה קילומטרים מביתו, ניגש אל האימאם ותובע את עלבון היהודים. המלך שהעריך והתיחס בכבוד רב אל הרב יחיא, הוציא מיד צו להביא לפניו את המושל ולהתרות בו שלא יחזור על מעשיו. כך ישבה קהילת תימן בטוחה במנהיגה וְדַבָּרָהּ שישבית כל צר ואויב מעליה.
הרב יוסף יעקב צובירי (שליט"א) [זצ"ל] רבה של העדה, היה והינו מגדולי מעריציו של הרב יחיא יצחק. הוא הכיר ושמע על רבים מחכמי תימן בדורו ובדורות שלפניו, אך ר' יחיא יצחק היה יחיד ומיוחד בהם. ובכל עת שהוא מעלה את זכרו, הוא מדבר עליו בחיל ורעדה, כשנימי לבו רותתים. הוא הבין והכיר בר' יחיא כאחד מגדולי האומה, שהוביל את צאן מרעיתו במדבר התלאות, ונשא אותו על כתפיו הרחבות כרועה נאמן.
בקובץ הראל שיצא לזכרו של הרב רפאל אלשיך, בעריכת י. שבטיאל וי. רצהבי. כותב י. ישעיהו על הרב יחיא יצחק את הדברים הבאים (עמ' 261): "מחמת עומס התפקידים שהיו מוטלים עליו, לא הניח מרי יחיא יצחק חיבור בכתובים. זוהי דוגמא מובהקת כיצד עלול זכרו של מנהיג חשוב להשתכח, כיוון שלא הניח אחריו חיבור, שדבריהם הן הן זכרונם. אולם מרי יחיא יצחק הניח אחריו ירושה גדולה של מכתבים, תזכירים ומיסמכים שונים, שבהם מקופלות פרשיות רבות ענין וחשיבות בדורו ובהם משוקעים הרבה מאונו והגותו ושביבי חכמתו". רובם של מסמכים ותזכירים אלו, יחד עם כל פנקסי בתי הדין האוצרים בתוכם תעודות רבות על מורשתה ותולדותיה של יהדות תימן, שהועלו ארצה באניה לנמל יפו, נעלמו ביד זדונית והיו כלא היו, יחד עם הספריה הגדולה והחשובה של יהדות תימן, שהיתה במחסני הסוכנות היהודית.
לפי דברי י. ישעיהו במאמרו על רבו ומורו הרב יחיא אלקאפח, ועל הרב יחיא יצחק הלוי הראב"ד ומנהיגה וְדַבָּרָהּ של יהדות תימן, אנו למדים: "כי מחמת עומס התפקידים שהוטלו עליו" נהג לבקש מהרב יחיא אלקאפח חבר בית דינו הזקן שבחבורה, לכתוב את פסקי הדין שנדרשו. "לפי שהיה יושב אהלים ועיתותיו בידו לעיין ולפסוק בהן הלכה". אבל מה שלא ידע ישראל ישעיהו הוא, כי הרב יחיא יצחק היה מקבל טיוטות אלו ממנו ומעיר את הערותיו, מוחק את שאינו לענין ולא בדרי דאוני, ומוסיף את הראוי לדעתו להוסיף. הרב יחיא אלקאפח היה נוטל זאת, ומעתיק את פסק הדין מחדש לפי הנחיותיו והערותיו של הרב יחיא יצחק, ולאחר מכן היו חברי בית הדין חותמים על פסק הדין. ומשום זקנתו של מהר"י קאפח היה מכבדו לחתום ראשון.
על דרך זו שבה נהג הרב יחיא יצחק הלוי בשאלות ציבוריות ובפסקי בית הדין, בתוקף תפקידו כרב ראשי וכראב"ד, מעידים זקני הרב אברהם כהן, הרב עמרם קורח שהיה ספרא דדיינא בבית דינו וליוהו בכל עבודתו הציבורית, וכן אדוני אבי הרב שלום יצחק הלוי. ידים לדבר מצינו בתשובות רבות ומהן גם באחת מתשובות חכמי בית הדין בצנעא אל חכמי ארץ ישראל, בשאלה כיצד נהגו יהודי תימן לאפות מצות בימי הפסח. השאלה הופנתה אל הרב יחיא יצחק הלוי, והוא מסרה לחבר בית דינו על מנת שיכין את תורף דברי התשובה. היא אמנם נכתבה והוכנה על ידו. אבל תכנה עבר ליבון ועיון תחת עינו הפקוחה של הרב יחיא יצחק. תשובה זו פורסמה בשעתו על ידי פרופ' יהודה רצהבי בחוברת מחניים פ'. [נדפסה שוב בספר איש ימיני כרך א' בעמ' רצ"ג-ש"ב]. ובתוך התשובה עצמה החתומה על ידי חברי בית הדין כתוב בכתב ידו של הר"י אלקאפח בזה"ל: "ושוב דחקנו עצמנו ונתועדנו יחד בחברת מו"ר מאריה דאתרא מ"ו יחיא יצחק הי"ו". זו לשון עדינה ובטוי לצורך ולהכרח להעביר את הנוסח שנכתב על ידו תחת בקורתו של מאריה דאתרא מו"ר הרב יחיא יצחק. לפי שכך נהגו בכל תקופת כהונתו של הרב יחיא יצחק כראב"ד וכרב ראשי ליהודי תימן. כפי שהדבר היה מקובל בארץ ישראל בתקופת כהונתם של הרב אברהם קוק, והרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, שהיו אף הם עמוסים לעייפה בתפקידים ציבוריים רבים, והטילו לעתים בעת הצורך את הכנת תורף התשובות על דיינים ורבנים שעבדו תחת מרותם, כמקובל אצל גדולי ישראל שהיו טרודים בהנהגת עם ישראל.
לצערי נקודה חשובה זו ביחסים שבין הרב יחיא יצחק לחברי בית דינו, לא הובנה כראוי בפרסומיהם של חוקרים מיוצאי תימן, שנתנו דעתם לכותב בקולמוס, ולא להכרעת הדעת של הפוסק מארה דארעא. שמחמת הכבוד לזקני הדור, היה לעתים מוסיף את חתימתו אחרי חתימתם של שני חברי בית דינו הזקנים ממנו.
סיפר לי זקני הרב אברהם הכהן ששמע מפי אביו הכהן הגדול הרב אהרן הכהן, בהיותם הוא והרב יחיא אלקאפח לומדים בבית מדרשו של מורם ורבם הרב חיים קורח, כתלמידיו הבוגרים והמובהקים. עמד הרב חיים קורח על טיבם וכישוריהם של כל תלמידיו. כי לאחר התמנותו של הרב יחיא יצחק לראב"ד ולרב הראשי, הורה הרב חיים קורח לתלמידו הרב יחיא אלקאפח, שלא להורות הלכה בעניני ציבור לפני שיביא חוות דעתו בפני הרב יחיא יצחק לעיון ויקבל הכרעתו. והדברים ברורים ומובנים לכל משכיל. הם אמנם התיחסו בכבוד זה לזה, ר' יחיא אלקאפח היה גדול וְשָׂב בשנים מר' יחיא יצחק בי"ד שנים. וברוב שנות פעילותם ישבו זה לצד זה, כשהרב יחיא יצחק הלוי היה הראב"ד. אך בהכרעת הדין בצוותא, נשמע הרב אלקאפח להנחיותיו והכרעותיו של הרב יחיא יצחק הלוי.
באחד ממכתביו פונה אדוני אבי מו"ר אל אביו בבקשה כי יעלה על הכתב בהרחבה את תשובותיו בהלכה על נמוקיהן, כדי שיהיו לזכרון לימים רבים, וכמנהגם של כל חכמי ישראל בספריהם. סבי משיבו במכתבו החוזר ומפרט בו את התלאות הרבות המוטלות עליו בעסקי ציבור שאינן נותנות לו מנוח לא ביום ולא בלילה ועיתותיו אינן פנויות לו לעסוק בכתיבה. ובשל עומס התפקידים הוא נאלץ להסתפק בתשובות קצרות לפונים אליו, שכל תכליתן היא הכרעת והוראת ההלכה למעשה. אף כי היה נודע ברבים כבעל זכרון מופלג פנומינלי כאחד בדורו. וכושר זכרונו היה מעין צילום של כל מה ששנה ולמד על עמודיו ושורותיו. כאשר היו מביאים לפניו לעיון תשובות מנומקות ומפורטות של גדולי הרבנים בדורו, היה מעיר את הערותיו על לשון חכמים והפוסקים וכוונתם, והם היו מתקנים תשובותיהם בהתאם.
בהיותו בגיל שש־עשרה שבע־עשרה שנה, כבר כתב חוות דעת ופסקי הלכה מנומקים שהובאו בפני חכמי הישיבה גדולי הדור. והם סמכו ידיהם עליהן. סיפר לי זקני הרה"ג אברהם הכהן, כי עוד בהיות הרב יחיא יצחק עוּל ימים, היה בכח זכרונו מסב תשומת לבם של רבותיו בשעת השעור בישיבה לדיוק לשון חכמים בסוגיא זו או אחרת בש"ס, וכן בלשון הפוסקים הקשורים לנושא שנדון בשעור הכללי.
על ששה דברים לפחות נאבק הרב יחיא יצחק עם השלטונות המוסלמים בתימן ויוכל.
א) על זכותם של יהודי תימן לעלות לארץ ישראל.
ב) על הצלת היתומים מפני הצו התקיף של חכמי הדת הזיידים לאסלמם.
ג) בעלות היהודים על אדמותיהם.
ד) הגנה על מעמדם וכבודם של היהודים בפני השופטים המוסלמים.
ה) צמצום עול המסים "הגזיה" על היהודים.
ו) שחרור יהודי תימן מגזירת ניקוי בתי המחראות בשכונות המוסלמים.
(א) מאז נודע להרב יחיא על הקמת התנועה הציונית, שיתף עצמו בכל לבטיה ומאמציה לישוב ארץ ישראל. הוא יצר קשרים עם התנועה הציונית בישראל, וביקש לסייע בכל דרך אפשרית על מנת שיהודי תימן יהיו שותפים מלאים ויקחו חלק בתקומת ישראל, בשוב בניה לאדמתה לעבדה ולשמרה.
בשנת תר"ע (1910) פנה הרב יחיא במכתב נרגש להנהלת התנועה הציונית, ודרש כי ינתן יצוג ליהודי תימן בקונגרס הציוני. תביעתו זו נתמכה על ידי שליח התנועה הציונית מר ש. יבנאלי. הוא סייע רבות לשליח התנועה הציונית שבא לתימן במסתרים בשליחות עטופה של הרב קוק, פנה באיגרות לכל יושבי תימן וקרא להם את הקריאה: מי בכל אחי יקום ויעלה לארץ ישראל.
הדבר לא היה פשוט כלל וכלל. המוסלמים והמלך בראשם ביקשו למנוע יציאת היהודים מארצם, לפי שהיהודים מילאו את כל התפקידים של בעלי המקצועות השונים בתימן ושירתו בכך את צרכי המוסלמים. יחד עם זאת המופתי של הערבים יושבי ארץ הקדש, הנודע לשמצה חאג יחיא, יצא בקריאה שכנגד למנוע בכל מחיר עלית יהודים לארץ ישראל.
שתי הגזרות האלה היו קשות מאד, ור' יחיא נאבק בכל כחו המוסרי והשכלי, כדי להשפיע על המלך לפתוח שער ליציאת יהודים מתימן. בכל מיני טענות מפוקחות ומדומות, של מצוקות הפרנסה והקיום, וחולי האנשים המבקשים לצאת להתרפאות, נענה האימאם להפצרותיו. ופה ושם הסתננו יהודים, יצאו לעדן, ומשם עלו לארץ ישראל. היו כאלה שנאלצו לשלם שוחד לשודדי דרכים כדי שלא יעכבו אותם ביציאתם. כך עלתה העליה השניה מתימן לארץ ישראל, בסיועה של התנועה הציונית אשר העמידה לרשותם אניות שהביאום מעדן לארץ ישראל.
"קשריו עם מרכזי היהודים מחוץ לתימן וביחוד עם מוסדות ואישים בארץ ישראל הִקְנוּ לו ידיעות מן המקור על טיבן של כל ההתרחשויות. אף זרים שבאו לתימן, בני ברית ושאינם בני ברית, נפגשו עמו כראש היהודים והחליפו אתו דעות וידיעות" (ישראל ישעיהו, שם).
לאחר שנודע לרב יחיא על הצהרת בלפור והחלטת ממשלת בריטניה ביום י"ז במרחשון תרע"ח (2.11.1917) להקים בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל, פנה הרב יחיא אל האימאם יחיא בדרישה לתמוך בהצהרה זו, לראות בה מפנה היסטורי בגזרת אללה (האל) המשותף לכל העמים ולהתיר ליהודים בארצו לעלות לארץ ישראל.
סיפר לי אדוני אבי כי כשנודע לאביו על הצהרת בלפור באמצעות ידידו הרב אברהם אלנדאף במכתבו אליו מארץ ישראל, כינס בביתו את נציגי הציבור וחכמיו, וקרא להם לדבר על כך בבתי כנסיות בציבור, ולראות בכך חזרה על הצהרת כורש מלך פרס בשעתו ומלוי חזון הנביאים. הוא הריץ מכתבים ושלוחים לכל יהודי תימן, כדי לעוררם להיות שותפים בתקומתו ובגאולתו של עם ישראל. לא עברו ימים רבים, ומנהיגי ארצות ערב החלו במאבק חריף נגד הצהרה זו, וסיכלו כל נסיון להתיר עלית יהודים מארצות ערב לארץ ישראל.
(ב) אחת הגזירות המרות שחלו על יהודי תימן, היא הצו הדתי המוסלמי כי יש לאסלם כל יהודי שלא הגיע לבגרות המתייתם מהוריו. בכל הדורות בהם שלטו הזיידים בתימן, כפו על ילדי היהודים הללו להתאסלם. הרב יחיא עמד כצור איתן בפני הגזירה. במקרים רבים נאלצו להשיאם בקטנותם, ובכך למנוע על פי הדת המוסלמית את חובתם להתאסלם.
הרב יחיא ביקש לעשות זאת בדרכים נאותות אחרות. הוא שוב פנה אל האימאם יחיא, ותבע ממנו בשם הדת היהודית ואבונא איברהים (ואבינו אברהם), להסיר את חרפת הגזירה מעל הילדים. הדבר לא היה קל כלל ועיקר, כי המלך עצמו היה כפוף לדת האסלאם, ולא יכל בשום פנים לתת הוראה מעין זו לנתיניו. אך נמצאה הדרך, ור' יחיא בחכמתו אילץ את האימאם להעלים עין מהברחתם של יתומים מערי ומכפרי תימן אל גבולות צנעא. הם הגיעו לביתו של הרב, וכאן בהחבא פוזרו היתומים בבתי היהודים כילדיהם. ובהגיעם לבגרות יצאו לדרכם, או דאגו לעליתם לארץ ישראל. בזכות עמידתו התקיפה והבלתי מתפשרת ניצלו אלפי ילדים משמד.
האיש שעמד כשליח נאמן לימינו של הרב יחיא יצחק בהצלת היתומים הללו היה הרב יחיא נחום ז"ל. הוא השכיל להביא לפתרונם של שאלות וסכסוכים ציבוריים בדרכי נועם. שליחותו היתה כרוכה ורוויה גם בסכנות רבות, לפי שנטל על עצמו בעוז רוחו לסייע בהברחת יתומים מכל הישובים, במסתרים ובדרך לא דרך, אל עיר הבירה צנעא. האימאם יחיא בהשפעתו הרבה ובחין ערכו של הרב יחיא, העלים עין מכל הפעולות הללו.
על אחד המקרים בימים ההם מעיד רבו של מחוז ד֗מאר הרב יחיא גרידי ז"ל שהיה גדול בהוראה, במכתבו אל בנו ר' יחיא גרידי בירושלים, וכך הוא כותב (אנו מביאים קטעים מדבריו בתמציתיות): "עוד אגיד לבני חביבי מה שקרה לנו בד֗מאר. שבא לעיר איש צר ואויב ודרש מסלימאן מעוצ֗ה שיחפש אחר היתומים. ויהי כשמענו את הדברים האלה, רעדו כל עצמותינו ואבדה תקותינו. ומי שיש לו יתום בתוך ביתו, ברח הוא והיתום. וישראל בן דודך מעוצ֗ה הברחנו אוזל (היא צנעא בפי יהודי תימן). ובחמישה ועשרים באלול תפש הצר תשעה אנשים לבית האסורים ואני מהם… והערים אשר סביבותינו נפלה עליהם אימה ופחד, ונגזרו תעניות בעריהם, ונתקיים הפסוק ובכל מדינה ומדינה אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד. ושמעו אחינו אנשי גאולתנו קהל קדוש יהודי צנעא הי"ו והתפללו בעדינו, ועמדו בפרץ ונתחננו לפני המלך, ועשה עמנו חסד וישא להם פנים והוציא אותנו מבית האסורים ברשיון המלך ויצאנו כולנו. והפליג ועמד בפרץ בצנעא כבוד מורינו הרב יחיא יצחק הי"ו ויאריך בימיו…". זה מקרה אחד מני רבים שבהם נאבק הרב יחיא יצחק עם המלכות ויוכל.
(ג) יהודי תימן בצנעא הבירה על בתיהם, ישבו על אדמת ההקדש המוסלמי ה"וַקְף". ובשל כך נאלצו לשלם מסים גבוהים להקדש המוסלמי, ואף להיות צפויים לנישול ולעקירתם מבתיהם. פרשה זו העסיקה והסעירה את קהילת צנעא ימים רבים. וכך כותב עליה ישראל ישעיהו בקובץ הראל עמ' 260: "מרי יחיא יצחק שׂם לילות כימים כדי למצא הוכחות שהקרקע הזו כבר קמה למקנה בידי היהודים מלפני כמה דורות. ואמנם על חלק מן הקרקעות הללו נמצאו לו הוכחות. ולפיכך ניהל משא ומתן מפורט ומייגע, עד שהביא לידי מסקנה שאפילו מקצת מאותן קרקעות השייכות ל"ווקף", הרי הן בטלות בתוך השטח הכולל של הקרקעות, הן משום שאינן ברורות ונקובות בעין, והן משום שהיו מיעוט בתוך רוב. בדרך זו נמצא ההיתר (על פי חוקת האסלאם) למכור אותה ליהודים, שאסור למכור להם אדמת ווקף. האימאם נאות למכור את הקרקע הזו למרי יחיא, בסכום כסף שנגבה מבעלי הבתים והמגרשים לפי ערך בתיהם ומגרשיהם. ובכך קמה הקרקע ליהודים כדין וכדת". אף הרב עמרם קורח כותב על כך בספרו סערת תימן עמ' ע"א. ואף הוסיף כי בהשפעתו של מרי יחיא ויתר האימאם על חלק מן הסכום של בעלי הבתים שלא יכלו לשלם. ואין צורך לראיה נוספת מפני הכותבים חסרי הדעת הטועים והמטעים.
(ד) "הוא לא רכב על סוס ולא הובל במרכבה. אך כל יושבי תימן יהודים וגויים ידעו והודו שיש שני אישים שליטים בתימן. ושם כל אחד מהם יחיא. בעיניהם היה מארי יחיא מלך היהודים כשם שהאימאם יחיא הוא מלך המוסלמים" (י. ישעיהו בקובץ הראל). לכן כל שליטי תימן למחוזותיהם, הם ושופטיהם נהגו כבוד ברב יחיא. וכשהיה הרב יחיא פונה אליהם באמצעות האימאם, היו נענים לבקשותיו, ומתיחסים ליהודים שתחת חסותם בזהירות, ומגינים עליהם ועל רכושם מפני צורר וחומס.
מלכות היא תפארת, היא הוד, היא גבורה. ובר' יחיא מצינו את יפעת המלכות על הדרה על הודה ועל גבורתה. הוא רועה נאמן לעמו, הוא מרומם את רוחם, הוא מעלה אותם מנבכי יסוריהם, והוא מגן עליהם בעוז רוחו.
כהמשך לתפקידו בתקופת שלטון התורכים בתימן ולתארו כחכם באשי, זכה למעמד מיוחד בתקופת שלטונו של האימאם יחיא. הוא צורף על ידו למועצת המלכות, ומדי יום ששי היו מתכנסים בארמון המלך השליטים והשרים המוסלמים, כשר' יחיא היהודי הגאה יושב לצדו של המלך, נוטל חלק נכבד בדיונים, ומשפיע בחכמתו על מהלכיו והחלטותיו המדיניות של המלך. כך הצליח ר' יחיא ברוב תבונתו וחכמתו, להשפיע על השליטים לשמור על מעמדם כבודם ורכושם של היהודים, שלא יהיו למרמס לכל נוגש ומתעלל.
ביקוריו המתמידים של הרב יחיא בארמון המלכות, לדרוש טובתם של היהודים והפגישות הרבות עם האימאם יועציו ושופטיו, הִקְנוּ לו מעמד מיוחד ונכבד בקרב כלל המוסלמים.
באחד מפסקי הדין מני רבים שפורסם בספרו של פרופ' ש. ד. גויטין "התימנים" עמ' 206 הכתוב בשפה הערבית ושלוח אל מושל המחוז המוסלמי בכַּוְכֲּבַּאן, עיר השוכנת בצפון מערב לצנעא, מאשר הרב יחיא יצחק הלוי הרב הראשי, שיהודי מן העיר כוכבאן קיבל, 37 שנים לפני כן, מן ראיס אליהוד אלמשהור (ראש היהודים המפורסם) סלימאן אלקארה, הרשאה לשחיטה, ואין לערער עליו.
מנהיגותו של הרב יחיא התבססה וחבקה זרועות עולם. מלכי ערב ושליטיהם בימים ההם, במצרים, בסעודיה, מרוקו, עיראק וירדן ידעו והכירו כי בענינים המדיניים מונהג מלך תימן האימאם יחיא על ידי "מלך" היהודים הרב יחיא. על פי עצתו ובהנהגתו ניהל מלך תימן את יחסיו המדיניים ומלחמותיו עם שכניו.
בשל מלחמותיו עם הבריטים ששלטו בדרום ערב, חתם מלך תימן בהמלצת הרב יחיא ועידודו, את הסכמי הידידות עם שלטונות איטליה וברית המועצות בשנים 1928-1926, למרות נטיותיו של האימאם יחיא להימנע מקשרים מדיניים עם מדינות זרות, לפי שביקש לשמור על משטרו האותוריטארי המושתת על הקוראן, ולמנוע השפעות זרות על תרבות האסלאם בארצו. בכך סייע הרב יחיא מחד ליצוב שלטונו בפני מתנגדיו מבית ומבחוץ. ומאידך ובעיקר למעמדם ולשלומם של היהודים בתימן, שהפכו במלחמות מעין אלו לשעיר לעזאזל. בשל ידידות רבת אנפין זו מנע מלך תימן מהרב יחיא לנטשו ולעלות לארץ ישראל משאת נפשו.
(ה) מס ה"גזיה" הוא מס הגולגולת שהוטל על כל יהודי בתימן מבן י"ג שנים ומעלה, וערכו לפי רמתו הכלכלית של כל אדם. ר' יחיא בהשפעתו הרבה הביא לצמצום ככל האפשר את סכום המס. כשהיו שליחיו גובים את המס, ולא היה מגיע לשיעור המתחייב על ידי האימאם לפי מספר התושבים היהודים, היה מרי יחיא מביא את הסכום שהצטבר לארמונו של האימאם, ושם מרבה שיחה עמו, מקדים לספר בשבחו ובמעלותיו לעיני שריו. לאחר מכן מספר לו על מצוקת הפרנסה של רבים מבני הקהילה, ולבסוף מרבה בברכות לשלום מלכותו כיד ה' הטובה עליו. כך היה האימאם מתרכך ונעתר ומוחל על יתרת הסכום. בתבונתו הרבה נהג ר' יחיא בדרך זו לדרוש בשלומם של שרי ממשלתו. הוא היה מבקר בכל עת בביתם, חולק להם שבחים ומברכם בשם כל הקהילה.
בשנים שקדמו למנהיגותו היה דבר מס הגזיה גורם למאסרם של העוקאל, גובי המסים וראשי הקהל. הם לא היו משתחררים ממאסרם עד שהיו מטילים על הקהל לשלם את חובם של הדלים. לפיכך היה ר' יחיא הולך בעצמו אל המלך, ונוטל על עצמו את האחריות לכך. והמלך משום כבודו היה מוחל על החוב.
קופת הצדקה הציבורית. בימים ההם עד לתקופתו של הרב יחיא יצחק היו הממונים על הצדקה גובים את הכספים מן הקהל וממקורות אחרים מתוך סמיכות דעת ובלא לנהל חשבון כראוי. ברבים מן המקרים כשהיה מגיע זמן החלוקה לנזקקים ובמיוחד בערב חג ומועד, היתה הקופה מידלדלת ולא היה בידי הממונים מספיק לחלק לעניים די מחסורם. לאחר חקירה ודרישה הבין הרב יחיא כי קופת הצדקה אינה מנוהלת כראוי על ידי אנשים ראויים. הוא נטל את ניהול קופת הצדקה תחת חסותו. והנה לשמחת הנזקקים וכלל הציבור, היה בה די והותר למלא את צרכיהם ורוְחתם של הנזקקים בכל ימות השנה.
(ו) הגזירה של נקוי המחראות בשכונות המוסלמים היתה בזויה ביותר, והיא הוטלה על כל יהודי גם על בני המעמד הנכבד, "בלי הבדל רב או מורה, נכבד או נקלה, לנקות את צואת האדם מכל האשפתות ובתי כסאות, ולטהר את המדינה מנבלת כלבים סוסים וחמורים. והחלו לפגוע בגדולי הקהילה לטנפם במלאכה נמבזה זו" (הרב עמרם קורח בספרו סערת תימן).
בתקופתו של ר' יחיא יצחק ובהשפעתו, נעתר האימאם, ומלאכה זו צומצמה והוטלה על מספר מועט מבני הקהילה שלא צלחו למלאכות אחרות, ונרתמו מרצונם לצורך פרנסתם וקיומם לעסוק במלאכה זו, והקהילה נשאה על גבה את שכרם.
החינוך לילדי ישראל בתימן
בראש דאגותיו ופעליו של הרב יחיא יצחק היתה הדאגה לחינוך ילדי תימן. הוא שלח שליחים לכל קצוי תימן ולכל ישוב וישוב כדי לעמוד על צרכיהם של הקהילות בתחום החינוך וצרכי הדת בכלל. הוא תבע מראשי הקהלות הקמת מסגרות לחינוך חובה לילדי תימן. דאג להכשרת רבנים ומלמדים – מָריין בכל קהילה וקהילה. בראש השליחים המסורים הללו היה הרב יחיא נחום זצ"ל, שפיקח על כל מלאכת הקדש הזו, ארגון וסיפוק צרכי החינוך והדת בקרב כל הקהילות, קטנות כגדולות, הפזורות בכאלף ישובים. הוא נשלח על ידו לכל קהילות תימן כדי להעמיד פרנסים, מלמדים, שוחטים ומוהלים ולהסמיך רבנים לקהילותיהם. בכך ביצר לבלי הכר את כל מערכת החינוך וההוראה בכל רחבי תימן והעמידה על העקרונות ההלכתיים, המחייבים את ההורים ללמד את בניהם ולהעמיד להם מורים ומלמדים למימוש החובה החינוכית הזו.
פרשה מיוחדת במסכת חייו שעלתה בראשית כהונתו וירדה כלעומת שבאה, מפאת חששותיו של האימאם יחיא לשלטונו, עקב ההשפעה שתהיה לכך על חיי המוסלמים בארצו, היא פרשת פתיחת בית הספר על ידי כל ישראל חברים. בשנת 1908 ביקש הרב יחיא יצחק להביא להתפתחות מערכת החינוך בקרב יהודי תימן. הדים לשינויים שהחלו בקרב יהודי התפוצות במערב בתחילת המאה הי"ח למנינם הגיעו לידיעתו, והוא ביקש להנחיל גם ליהודי תימן ידיעות בתחומים רחבים. הוא בא בקשרים עם מוסדות התנועה הציונית בישראל ועם חברת כל ישראל חברים, תנועה יהודית בצרפת שנטלה על עצמה להחדיר שינויים אלו גם בין יהודי התפוצות במזרח. עם הופעתו של יום טוב צמח שליח אליאנס בצרפת, ביקש להקים בית ספר כזה בתימן. יום טוב צמח בא ונפגש עם הרב יחיא יצחק כרבה וְדַבָּרָהּ של יהדות תימן, והתיעץ עמו כיצד ניתן לעשות את הדבר.
הרב יחיא יצחק קלט את התפישות והמגמות החינוכיות של כי"ח וביקש לעצור בעדן. אך ידע לנצל לצרכי קהילתו ולפי תפישותיו את האמצעים שהם יכלו להעמיד לרשותו. בסיוע החמרי של כי"ח ובסיועה של התנועה הציונית החינוכית הדתית בישראל ביקש ליסד בתי ספר לילדי תימן, בהם ילמדו לימודים תורניים על פי מסורת ישראל סבא, ולימודים כלליים בתחומים רחבים, תוך שמירה קפדנית על ארחות חייהם של התלמידים, בלא לפגוע כמלא נימה במסורתה ובהליכותיה של קהילה קדושה זו.
הימים היו ימי כיבוש צנעא על ידי התורכים. הרב יחיא פנה אל החכם באשי בתורכיה, וזה על פי בקשתו פנה לשלטונות התורכים לאשר את בקשתו. השלטונות נענו ברצון, ואף שלחו מורים תורכים לסייע בדבר.
בשנת 1909 הוקם "בית הספר" לנסיון. חדר (מַכְּתַּבּ) בו ישבה קבוצת תלמידים ראשונים. כמשגיח וכמלמד בבית הספר ללימודי מקרא ותרגום אונקלוס כמנהגם של יהודי תימן, נתמנה על ידי הרב הראשי יחיא יצחק, הרב יחיא אלקאפח, בהנחה ובתקוה שיהא בכוחו ובתבונתו לשמור על ערכי היהדות והמסורת בקרב התלמידים הצעירים ולפקח על התנהגותם. כמורים למקצועות כלליים נתמנו מורים תורכים, לפי שלא היו מצויים אחרים.
אך דא עקא, השפעתם של המורים התורכים על התלמידים היתה גדולה מאד. והרב יחיא אלקאפח לא השכיל לעצור התפתחות זו ולהבין את ההשלכות החמורות שיהיו לכך. לא ארכו הימים, והתלמידים החלו להסיר מעליהם את המחלצות, לגזוז פיאותיהם, וללבוש בגדי נכרים, ואף לעשות מעשים מעבר לזה. הורים רבים נטלו את ילדיהם, ובית הספר הלך וגרע. הרב יחיא אלקאפח נגרר כדרכו אחר הסממנים החיצוניים, וחשב שבכך תגדל "השכלתם" של הילדים. סייעו בידו כמה צעירים בוגרים שביקשו לפרוק עול, והוא בתמימותו לא נתן לבו לנעשה בבית הספר.
באותם ימים הגיע לתימן שליח התנועה הציונית מר ש. יבנאלי, הוא ביקר בביתו של הרב הראשי, ושח והתיעץ אתו על דבר שליחותו לעודד עליית יהודים מתימן. הרב הראשי ביקש ממנו לסייע גם בשליחת מורים שומרי תורה מארץ ישראל ללימודי המקצועות הכללים, כדי להתנתק מהשפעתם של המורים התורכים, ובכך ליצב את הפיקוח הצמוד על התלמידים ברוח התורה והמצוות. משנודע לו על קיום בית הספר, הוא הלך לבקר בו כשהוא מתלוה לרב הראשי, מתוך מחשבה ומגמה לסייע בפיתוחו. וכך הוא כותב בספרו מסע לתימן עמ' 103 במכתבו אל ד"ר א. רופין וד"ר י. טון מראשי הסוכנות בישראל: "בערב ל"ג בעומר שלחתי לכם מכתב עם הצעה לכם ולמרכז המורים לכתוב הנה לראשי העיר ולשלוח מורה… אעיר כי החכם באשי דפה מארי יחיא יצחק ידע את תוכן המכתב ההוא, קראתי אותו לפניו". בעמ' 111 בספרו מובא מכתב נוסף שהוא שולח אליהם ובו הוא כותב: "תמול קיבלתי מכתב מהחכם באשי בצנעא מארי יחיא יצחק ומאת האדון סלימאן חבשוש (מעשירי הקהל ומבחירי מנהיגיו) ובין יתר הדברים מבקשים הם ממני תשובה על אודות כל ההצעות שנשלחו לכם מצנעא. כן הם מצפים לאותם ספרי השכלה שביקשתי מכם בשביל צנעא".
יו"ט צמח שאף להשכלה בלא יהדות, כפי שהתפתחה באירופה. ואלו הרב יחיא יצחק הרב הראשי, שאף לחינוך על יסודות היהדות עם השכלה במקצועות כלליים. כך ראה זאת גם ש. יבנאלי. מגמת פניו של הרב הראשי היתה להקים בצנעא בית ספר מפותח, שבו ילמדו מקצועות כלליים, לצד המקצועות התורניים, על ידי מורים יהודים שומרי מצוות שהשפעתם על חינוך הילדים תהיה יהודית למקורותיה בקדושה ובטהרה, בלי לפגוע כמלוא נימה בארחות חייהם היהודיים והמוסריים. אלא שמינויו של ר' יחיא אלקאפח מטעמי כבוד לא עלה יפה, הכשיל את המגמות והכוונות החשובות הללו, והם אשר הביאו בסופו של דבר לדעיכתו. בית הספר דעך, ועם כיבוש צנעא שנית על ידי האימאם נסגר בית הספר בפקודת האימאם, מחשש שההשפעה הזרה תתפשט גם אל המוסלמים. כך מנע בכח כל נסיון להכניס שינויים באופיה השמרני של תימן המוסלמית, וכל הנסיון עלה בתוהו. וכלשון הרב עמרם קורח בספרו עמ' ע': "והרב הראשי דאגתו בלבו על כל העמל והיגיעה בבית ספר זה שעלה בתוהו ואבד".
ככל מנהיג רב תושיה הגדול משכמו ומעלה, המוסר נפשו על האמת והצדק, קמו גם לר' יחיא קנאים בעלי מזימות ושונאים מבית, לפי "שלא היה מחניף לבעלי זרוע ואנשי זדון, כי אם היה עומד מנגד לשבר מלתעות עול ולהגן על העלובים שבורי הלב". "וימררוהו ורבו וישטמהו בעלי חצים". אך הוא תמיד היה רגיל לומר "עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (הרב עמרם קורח בספרו). מסירות נפשו ללא גבול לעניני הפרט והכלל, עלתה לו בבריאותו, ובחדש סיון בשנת התרצ"ב, הששים ושש לחייו, מסר נפשו לבוראו בקדושה ובטהרה.
עם הסתלקותו לגנזי מרומים הוכרז אבל רבתי בכל רחבי תימן למשך שלשה ימים. אלפים רבים יצאו הם וטפם להשתתף בהלויתו כשהם מבכים בקולם את רבם הנערץ. אף האימאם ושריו ליווהו לבית עולמו. שבעים מחכמי הדור ומנהיגיו הספידוהו בהלויתו שנמשכה מבקר עד שקיעתה של חמה2. אלפים קרעו בגדיהם על איש רם ונישא זה, עמוד הימיני הנשר הגדול שקם ועמד בעוז להנחות ולגונן על יהדות תימן, לקומם הריסותיה ולהקים עוּלָּהּ של תורה, בדור אחרון של גלות וצמיחת ראשית גאולתה.
כתיבת תגובה