בס"ד
במדרש רבה איכה פ"א אות כ"ד: "בכו תבכה בלילה", למה בלילה? לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר בלילה. א"ר אייבו לילה מושך עמו קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכנותו של ר"ג והיה לה בן תשחורת (פירוש בחור ורך בשנים/יפה ענף) ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה ר"ג שומע את קולה ונזכר חורבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו התלמידים עמדו ופנו אותה משכונתו עכ"ל.
וצ"ב כיצד בכייתה של האשה האלמנה עוררה את ר"ג לבכות על חורבן ביהמ"ק? דבכייתה היתה בכייה פרטית, ואיך זה גרם לו לבכות בכייה כללית על חורבן ביהמ"ק?
ונראה שבכיית האלמנה על בנה שהיה רך בשנים, כרחמי אם על בנה ואין זו בכייה רק של צער על מות בנה, אלא יש כאן בכייה עמוקה יותר שהרי כל תכלית הבריאה היא להיטיב, ובפרט אם לבנה האהבה מתבטאת בזה שרוצה להיטיב עם בנה, וכשאין לה את האפשרות הזו הרי זה בבחינת "ואם אין מתה אנכי", ועל זה בכתה ובכייתה בלילה שקולה נשמע למרחוק עוררה את ר"ג לבכות על חורבן ביהמ"ק.
דהנה הגמ' בברכות אומרת: שבשעה שישראל עונים "יהא שמיה רבה" הקב"ה מנענע את ראשו ואומר: 'אשרי האב שמקלסין אותו בביתו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם', הרי שיש צער לשכינה שהבנים גלו מעל שולחן אביהם דכ"ז שהם על שולחן אביהם לא חסר להם דבר שהאב דואג לכל מחסורם ועתה שגלו הקב"ה מצטער שאינו יכול להיטיב להם וע"כ בכייתה של האלמנה על חוסר היכולת להיטיב לבנה עוררה את ר"ג לבכות על גלות השכינה, שגם היא מצטערת ע"ז שאינה יכולה להיטיב עם בניה שגלו. וע"ז בכה ר"ג עד שנשרו ריסי עיניו.
ובגמ' בקידושין דף ל"א: 'אמרינן א"ר כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד, חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי בחיי אביו וכי אתי ר' אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטא התם יומא חד א"ל אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי ליה עד דאיתער, איסתייעא מילתא, ודריש אבימי "מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך", ופירש רש"י בעודו גחין לפניו, והבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן, ויש מפרשים שבמקרא זה לבדו דרש "מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך", "מזמור לאסף" קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכלה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה לישראל שאלמלא כך לא נשתייר מהם שריד וכה"א 'כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון' עכ"ל.
וצ"ע מדוע איסתייעא מילתא ודרש דרשה זו דוקא, ואם משום שלא הבין פסוק זה, מסתמא היו לו עוד עניינים שלא הבין בהם, ואם נזדמנה לו עתה לדרוש דרשה זו יש דברים בגו.
ונראה, שיש קשר בין כיבוד אב ואם לדרשה זו, דהנה ר' אבהו שבח את בנו שקיים מצוה זו בהידור, שלא נתן לאחד מבניו לשמש את אביו אלא הוא בכבודו שימש אותו, ולא זו בלבד, מהסיפור שלפנינו רואים כמה הקריב בעד כיבוד אב ואם, שהנה כאשר ראה שאביו מנמנם היה יכול להניח את הכוס עד שיתעורר ויראה את הכוס לפניו וישתה, אבל אבימי לא רצה שאביו יצטער לקחת בעצמו את השתיה אלא הוא יגיש את הכוס, וכך החזיק בכוס עד שיתעורר, שמיד שיתעורר לא יצטרך אפילו לקחת את הכוס אלא מיד הכוס מוכן לו לשתותו.
וכיון שחשב ע"ז שלא יהיה צער כל שהוא לאביו התעורר ר' אבהו לחשוב, שאם הבן חושב על האב, כמה האב חושב על הבן, שרחמי האב על הבן יותר מהבן על האב. ואם באב הגשמי כך באבינו שבשמים עאכ"ו שמרחם על בניו וחומל עליהם. וא"כ איסתייעא מילתא ודרש "מזמור לאסף" קינה לאסף מיבעי אלא שאמר אסף שירה ע"ז שהקב"ה כילה חמתו בעצים ואבנים והותיר את עם ישראל לפליטה.
עוד דרשו על הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא", אמר הקב"ה: 'אתם בכיתם בכייה של חנם אני אקבע לכם בכייה לדורות'. מהי בכייה של חנם? במכתב מאליהו ח"א כתב, שבכייה של חנם נובעת מחוסר בטחון. כשעמדו בני ישראל על גבול ארץ הקדושה סרבו להיכנס באמרם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", וכתב ע"ז הספורנו: 'בשנאת ה' אותנו על מה שעבדנו עכו"ם במצרים, לתת אותנו ביד האמורי שאף ע"פ שיש לאל ידו לכבוש את האמוריים ולהמיתם, יתן אותנו בידם להנקם', הרי שלכאורה בכייתם היתה בכייה של תשובה ויראת שמים, אך מערממיות היצר היה להפך את מחשבתם וערב בה שמץ של חסרון בבטחון ולהצמיחו עד כי "חזק הוא ממנו". וידוע פירושו ע"פ הנ"ל ופגם זה בבטחון שהוא חסרון בפנמיות- בדבקות בהשי"ת אי אפשר היה לתקנו אלא בקביעת בכייה לדורות,
והוסיף לבאר שהכרת ה' בפנימיות הלב היא השראת השכינה בישראל כאז"ל: "ושכנתי בתוכם"- בתוכו לא נאמר אלא בתוכם אפילו בהיות האדם בהסתר גדול במצב של טומאה ממש אין פוסק ממנו הניצוץ הקדוש הפנימי החבוי בתוך לבם של ישראל.
ע"י עבירות וחטאים והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבלבו ובין האני שלו, ועי"ז נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה ואינו מסוגל להאיר לנשמתו. וזה ענין שכינתא בגלותא. שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה אלא חבויה וחשוכה. יש גלות השכינה של הפרט ויש גלות השכינה של הכלל. כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש ע"י חומריות ועם ארצות, זהו המצב הגרוע ביותר שאפשר לאדם להמצא בו. שכמעט וניתק פתיל חייו הרוחניים וזיקתו לקדושה וקרוב לאבדון רוחני ח"ו. כשהמצב הזה מתפשט באומה ה"ז מצב של חורבן ח"ו, ומי שלא מרגיש בזה ולא מצטער בזה הרי זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן ח"ו. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהקב"ה כדבעי, ועל חורבן ביהמ"ק שבליבו ויגדל צערו עד כדי בכי ה"ז כבר תיקון לגלות השכינה שבליבו. כאז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". פירוש: גם עתה רואה התיקון בפנים לבבו ושמח בו. וזה ענין של קביעת בכייה לדורות אף שמשמעותה עונש אין היא אלא דרך התיקון היחידה. ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמ"י תכליתן לסבב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן ביהמ"ק הרוחני שבלבו והיא היא דרך הגאולה.
כתיבת תגובה