אתרוגים הגדלים בארץ מרוק"ו שמעתי שדרך־כלל הגדול שבהם לא יהא יותר ממאתים גרם. גם אינם ראויים לאכילה כמות שהם. ובקובץ פרי תמרים דף קמ"ו כתוב בשם הטבעיים שהדבר ברור שבמרוק"ו ואיטליה וכו' לא היו אתרוגים כלל בימי הראשונים, רק בערך זה ארבע מאות שנה שהובאו אז מאינדי"א ע"ש. ואגב יש להעיר במ"ש ר"ש שלומאי ואחרים לערער עליהם מצד שאין בהם גרעינים, והתורה אמרה פרי עץ הדר ע"ש. וע"ע שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן ע"ו. והנה אמנם הרמב"ן על פסוק תדשא הארץ כתב, ממה שאמר עשה פרי אשר זרעו בו, נלמוד כי כל האילנות יצמחו מזרעם, אעפ"י שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף עכ"ל. אכן בתולדות יצחק למה"ר יצחק קארו דודו של־מרן הבית יוסף פרשת בראשית כתב, האילנות הם שני מינים, יש אילנות שתוך הפרי שלו הזרע לקיים המין והוא הגרעין, כמו פרי עץ הדר ותמרים וכיוצא בהם. ויש אילנות שאין תוך הפרי זרע, כמו לוזים וערמונים בטנים ושקדים. וכאן רצה לכלול שניהם. כנגד האילנות שאין בתוך הפרי גרעין, אמר עץ פרי, שאין בו אלא הפרי בלבד. וכנגד האילנות שהזרע תוך הפרי, אמר עושה פרי למינו אשר זרעו בו. ועץ, מושך עצמו ואחר עמו, עץ פרי, עץ עושה פרי למינו אשר זרעו וכו' עכ"ל. ואע"ג דהזכיר פרי עץ הדר שהוא אתרוג דוגמא לפירות שזרעם בם, מ"מ יש ללמוד מכלל דבריו דשייך שם פרי אעפ"י שאין בו גרעין, וקיום מינו באופן אחר. ובפרי תמרים קובץ ו' דף קס"א וקס"ב הובא מכמה ספרים בזה. וזאת מלבד מה שבדקו בארץ מרוק"ו ומצאו שבענף אחד גדלים עם גרעינים ובלי גרעינים. ואינו אלא מחמת שאבק הזכר נתקלקל כמ"ש המומחים והובאו דבריהם שם דף קמ"ב ומפורסם הדבר לעובדי האדמה. וזה מקרוב נפלאתי לראות גם אתרוג תימני אחד בלי גרעינים רק כרושם בעלמא, ופשוט שהוא מטעם זה, וזה ברור להיודעים. והנה עיקר העניין שגם בצמחים יש זכר ונקיבה, לא נודע להחוקרים אלא מקרוב, אבל רבותינו ז"ל בעלי רוח הקודש גלוי היה להם כדאיתא בגמרא ובמדרשים בעניין הדקלים, ובזוהר הקדוש פרשת ויחי דף רל"ה ע"א על הגפנים (ושם פרשת לך לך דף פ"ב ע"א, תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא) וע"ע תו"ש בראשית א' אות י"ח ותקע"ד על כל הצמחים]. אבל האתרוגים שלנו בתימן נמצאים רבים אפילו כשבעה ושמונה קיל"ו גר"ם, כאתרוגו של־ר' עקיבא שהביאו לבית הכנסת על כתיפו מרוב גדלו כדאיתא בסוכה דף לו: [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר שני הל"ו], ומזה יש להוכיח דדידן מייחסי טפי, מלבד מה שהם רכים מאד בגמר בישולם עד שנבדקים בנעיצת צפורן ע"ג הקליפה, ומתוקים וטובים למאכל כשהם חיים וכמו שזה גם־כן היה בזמן חז"ל וכמ"ש לעיל, ונאכלים הם כל ימות השנה אפילו לגויים, וכל כך פריו רך עד שמרווה את הצמא [ועיין להרמב"ם בהלכות רוצח פי"ב הל"ו, לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון וכו' ולעיל ענף שלישי עלה עשירי סוף ד"ה והנה, בשם הפר"ח]:
אמנם האתרוגים שלנו בעצמם שהביאו מתימן וזרעו מגרעיניהם כאן בארצינו הקדושה, אינם מביאים גדולים כל כך (אף כי הם גדולים עכ"פ לגבי שאר אתרוגים שמשאר ארצות) וגם אין כל כך מתיקות ויבשים הם (גם זה רק כלפי מה שהיו בתימן. אבל כלפי שאר אתרוגים, טובים הם ביותר), אפשר דזה מפני שבעוה"ר נתקללה ארצינו הקדושה כיעויין כתובות דף קיב. ומדרש תנחומא פרשת תצוה סוף אות י"ג. וע"ע רש"י בביצה דף ג: ד"ה קולחי, כרוב של־ארץ ישראל היה גדול כאילן כדאמרינן בכתובות דף קיא: ע"כ. וכן מוכח ממתניתין דכלים פי"ז מ"ז שהפירות של־ארץ ישראל גדולים היו, דתנן הקטנה שבארץ ישראל וכו' היא הבינונית שבמדינות. אמנם יש גורסים הגדולה, ולפי זה הוא בהיפך, ע"ש באליהו רבא להגר"א ומלאכת שלמה ותפארת ישראל:
כתיבת תגובה