הרב יצחק יעקב – דברי ימיו
זקני ז"ל, מָארִי יצחק בפי הכול, נולד בי"א באדר תרע"ה בעיר עדן לאביו מארי סאלם ולאמו בת-שבע. הוא נקרא על שם זְקֵנוֹ אבי אמו, שנפטר כשנתיים קודם לכן.
בילדותו למד בבית הספר על שם קינג ג'ורג', ואצל המארי בבית הכנסת על שם מארי שמואל נסים. בגיל 16 החל לעבוד כחייט, ולאחר מכן, והוא בן 21, פתח חנות לבגדים בתוואהי בשותפות עם יהודה נתנאל חמום ז"ל.
בשנת תרח"ץ נשא את רוזה בת מנחם יעקב שבתאי, וזו ילדה לו בת ובן. שבוע לאחר לידת הבן השני, בחודש מנחם בשנת ת"ש, נפטרה רוזה ז"ל. שנתיים וחצי לאחר מכן נשא מארי יצחק את אחותה אסתר ז"ל, ונולדו להם חמישה ילדים.
בשנת תרצ"ג שהה בארץ ישראל עם אביו חמישה חודשים, ובמהלכם ביקר במקומות הקדושים ובריכוזי הקהילה העדנית בארץ. בשנת תש"ו הגיע אביו מארי סאלם עם בנו הגדול מארי שמעון ארצה כדי להתרפא מחוליו (חולי שממנו נלב"ע). עם החמרת מצבו הרפואי של מארי סאלם הגיע מארי יצחק עם משפחתו לארץ על מנת להשתקע בה, ואולם לאחר שנה, בגלל המצב הכלכלי הקשה, חזר לעדן. באלול תשי"ב, לסדר 'והיה כי תבוא אל הארץ' חזר לארץ ישראל, ומאז ועד סוף ימיו לא יצא ממנה.
עם התיישבותו בארץ עבד במשרות פקידות שונות. בשנת תשי"ח נתעלה להיות הגזבר של משרד החינוך, והיה מופקד על המשכורות של המורים. הוא נשא בתפקיד זה עד צאתו לגמלאות.
והיה לאות ברית – מארי יצחק המוהל
את מלאכת המילה למד בעדן ובמיוחד בעת ביקוריו בארץ. הוא אף החזיק בידיו הסמכה לָמוּל מבית החולים אסותא, שקיבל בעת שהותו בארץ בשנת תש"ו.
בחודש כסלו בשנת תש"ח התחוללו מהומות בעדן, הערבים פרעו ברובע היהודים והרגו בהם כשמונים איש. בין החללים היה מארי סאלם בן מארי דאוד חסן, שהיה המוהל של העיר עדן. בכ"ז בכסלו, כמה ימים לאחר תום הפרעות, נתמנה מארי יצחק למוהל הקהילה בידי בית הדין של עדן. עוד בחיי מארי סאלם בן מארי דאוד היו מקרים שבהם נתבקש מארי יצחק למול תינוקות, ובדרך כלל סירב על פי צו בית הדין של עדן שאין ממנים על הציבור אלא מוהל אחד. ואולם היו כמה מקרים שבהם התעקש אבי הבן שהמילה תיעשה בידי מארי יצחק, ולאחר מתן רשות ממארי סאלם המוהל – ערך את הברית. לא פעם אחת ולא פעמיים אירע שנקרא לערוך בריתות גם בקהילות הסוחרים העדנים ששהו מחוץ לעדן, כגון באסמרה ובאתיופיה.
הכול ידעו שלא היה מבקש כל תמורה בעבור מלאכת המילה. אם הזדמנה לו ברית בשבת לא נמנע מלכתת רגליו גם למקומות רחוקים, ועם זאת דאג תמיד לשוב לביתו מיד לאחר הברית כדי לא להפר את השגרה ולעשות את שארית השבת במחיצת אשתו ז"ל. הקפיד מאוד לנוח מעט לפני המילה כדי שיהיה מרוכז במלאכת הקודש, ויעידו הכול על הזריזות והמיומנות בשעת מעשה. מעת לעת היה משתתף בכינוסים של מוהלים מכל הארץ כדי להתעדכן בחוקי הרפואה המתחדשים.
נהג לומר שעם כל החביבות של מצוות מילה – מצוות הסנדק מעולה ממנה, ובשל כך היה מעדיף לקיים אותה אם הוצעה לו. ראינו באמירה זו את התמצית של חייו – עבודת ה' תמה לשם שמים, לא על מנת לקבל פרס ולא על מנת שיחלקו לו כבוד, עד כי היה מוכן לוותר על התפקיד המרכזי בברית – מעשה המילה – לשם מצווה משובחת הימנה.
מארי יצחק שימש בקודש כמוהל יתר על חמישים שנה, ואלפי תינוקות זכו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו על ידיו – אנשי הקהילה העדנית ואף בני עדות אחרות.
איש על העדה – הנהגת הקהילה ועריכת חופה וקידושין
הגעתו לארץ בשנת תשי"ב עוררה שמחה רבה בקרב יוצאי הקהילה שעלו לישראל קודם לכן. הכול ציפו שימלא את החסרון שהורגש – איש שיתרום לגיבוש הקהילה ויסייע בשימור מסורתם של יוצאי עדן בארץ הקודש. בהשתדלות אנשים מבני הקהילה, ובפרט מר שלום הווארד ז"ל, התבקש מארי יצחק לעבור את התהליך הנדרש לקבלת אישור לערוך חופות בארץ ישראל. בענוותנותו הרבה היה צורך להכריחו ולשדלו רבות לשאת בתפקיד. בראשית שנת תשי"ח אושר לו לסדר חו"ק. מאחר שהאישור אבד במשרדי המועצה הדתית בתל אביב, נדרש מארי יצחק בשנת תשל"א לעבור בחינה בעל פה אצל הרב עובדיה יוסף שליט"א. זה הסמיך אותו בשנית לאחר שמצא אותו 'משיב כהלכה בבקיאות רבה ובהבנה ישרה' כלשון הרב יוסף.
יחד עם אחיו הגדול מארי שמעון ז"ל ליווה את הקהילה בכל אירוע ואירוע – שמחות וימי אבל, הכנסות ספר תורה, כינוסים והתוועדויות. בכל מקום היו השניים לעיני העדה, להוציאם ולהביאם, ולהורותם בדרך הישר. יחד עם נכבדי בית הכנסת 'שערי ציון', ה"ה יוסף דאוד, מארי שַעְבֵּן, ה"ה מנחם משה וגיסו ה"ה עואץ' בנין, זכר כולם לטובה ולברכה, ניהל בקודש את סדרי התפילות והאירועים בבית הכנסת. ומה נהדר היה בנועם קולו כשהיה יורד לפני התיבה באימה וביראה בתפילות ראש השנה יום הכיפורים, ובשמחה ובטוב לבב בליל יו"ט ראשון של פסח ובימי הסוכות.
עַם רב פקד את ביתו דבר יום ביומו ליהנות ממנו עצה ותושייה. לא אחת קרה שנתבקש ליישב מחלוקות ולהשכים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. הוא ונוות ביתו אירחו בביתם אנשים רבים שנסתייעו בו בכל עניין, ובמיוחד בקיום מצוות: להטיל ציציות לבגדיהם על פי מנהג עדן, לאגידת ארבעה מינים לחג הסוכות, להכין נערים ל'פצל' (הקריאה הראשונה בתורה) ולבר-המצווה ועוד.
את כישוריו לניהול חשבונות הקדיש לניהול קופת הגמ"ח שייסד יהודה טוב משה. נזקקים רבים מבני הקהילה פנו אליו והשתמשו בשירותי הקופה, ועל הכול ניצח בתום ביושר ובתבונה.
עם פטירתו של אחיו מארי שמעון ועם פטירתו של מארי יצחק כבו המאורות הגדולים של קהילת עדן בארץ, והמקום ימלא חסרוננו.
יום ליום יביע אמר – שגרת חייו
את יומו היה פותח מארי יצחק בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר באמירת תיקון חצות על הקרקע בבכי ובאנינה. לאחר מכן היה אומר את הבקשיות ומעשה הקרבנות במתינות וביישוב הדעת, ויוצא לבית הכנסת. בכל בוקר היה טובל במקווה שליד בית הכנסת ברחוב הכובשים ומקפיד להתפלל עם הנץ החמה. לאחר שנסגר המקווה, היה מקפיד מאוד על טבילה בערבי שבתות וימים טובים, ומכוון לקבל אור קדושת היום. תכף לתפילת שחרית, בעודו מעוטר בתפילין של רבנו תם, שהה ללימוד היומי ב'חק לישראל' ובספרים אחרים. לאחר עבודתו היה שב לביתו לעסוק בתורה. לבית הכנסת 'שערי ציון' היה פוסע לתפילת מנחה וערבית. לביתו שב לסעוד פת ערבית ולהמשיך בלימוד התורה. מקפיד היה להגות בה גם במיטתו עד שנפלה ממש שינה על עיניו.
כל מעשה שנעשה לו, לטוב ולמוטב, תלה בהשגחת הקב"ה, לקיים מה שנאמר 'בכל דרכיך דעהו'. תמיד היה אומר לנו שהיצר הרע הוא שגורם לעכבות ולבלבולים, ובכל עת יש לפשפש במעשים ולהבין על מה ולמה אירע אשר אירע.
מארי יצחק היה מחובר בכל מאודו ונפשו לבית הכנסת ולבית המדרש. גם לאחר ששבר את שתי רגליו בשתי נפילות שונות ועד אחרית ימיו עשה מאמצים כבירים להגיע לבית הכנסת להתפלל וללמוד. רבים היו תמהים כיצד עלה בידו בגיל מופלג וברגליים פגועות לעלות במדרגות ביתו יום יום. לכל מכיריו היה ברור שאש הקודש שבערה בלבו משכתו לבית התפילה, והיא שעמדה לו להמשיך ולזכות לפקוד את בית הכנסת. מעולם לא שמענו ממנו תלונה על מצבו. אף אלה שסעדו אותו בשנותיו האחרונות ידעו לספר שלא הייתה לא כל דרישה, אלא להתפלל ולעסוק בתורה. אפילו על ערש דְּוָי, שעות מעטות לפני פטירתו, היה מברך את ה' כשהיו שואלים בשלומו, ולא גילה בפני מבקריו טינה או טרוניא כלשהי.
בריתי יומם ולילה – תורתו, מידותיו ומעשיו
את תורתו ינק מאביו מארי סאלם, וכן שימש ולמד אצל תלמידי חכמים אחרים, דוגמת מארי יצחק הכהן, מארי משומר בן שמואל נסים, מארי סאלם שלמה יצחק, ראש ישיבת 'התורה ומצוה' בעדן, ומארי יעקב מנזלי. עוד בימיו בעדן היה משכים כל יום שעה לאחר חצות, ושם פעמיו לישיבת 'התורה והמצוה' יחד עם אביו ועם אחִיו מארי שמעון. שם למד גמרא, הלכה וזוהר בשעות הקבועות לכל ספר. בכל עת שהיה פנוי היה הוגה בתורה, אם מתוך הספר המונח לפניו אם בעל פה בשינון פסוקים. ובעינינו ראינו שגם בשעות האחרונות לחייו היו שפתותיו רוחשות תפילות ומקראות. אף היה מדרבן תמיד את ילדיו ונכדיו לעסוק בלימוד ולהתמיד בו, ויעץ להם לומר מזמורי תהילים בכל רגע פנוי, כפי שהיה מקיים בעצמו. היה מזהיר מאוד מפני הבטלה ומקפיד על מי שבילה את זמנו בשיחות ארוכות ובדברי שווא.
בשעות הרבות שזכינו ולמדנו אתו התפלאנו מבקיאותו ומהבנתו. אפילו לימוד הזוהר או לימוד רש"י, ומכל שכן משניות או גמרא, לא נעשו בדרך גרסה או מן השפה ולחוץ. תמיד היה מתעכב על כל מילה קשה או עניין שצריך ביאור, מקשה ומיישב, ואף בוחן אותנו כדי לוודא שהבנו כיאות את שיוצא מפינו. גם בסעודות של שבת ויום טוב, כשהיינו שרים מתוך הדיוואן שירים בערבית היה מתעכב לתרגם לנו את הנאמר. לימוד גדול למדנו מדרכו זו – הזהירות ממצוות אנשים מלומדה, חוסר התועלת בגרסה ובשינון מבלי להבין; הלימוד דורש הבנה ופירוש, עד שיתיישב היטב בדעת ובלב.
בכל יום מימות השבוע שמר כאמור על סדר יום מופתי – זמן לאכילה וזמן לשאר צורכי הגוף, זמן למלאכה וזמן למנוחה. הכול נעשה בהקפדה יתרה על כללי בריאות הגוף. תמיד נהג לומר שהכול נעשה כדי לאגור כוח לעבודתו יתברך.
ומעל הכול עשה תורתו קבע, ועסקיו בתורה היו על פי סדר וקביעות – עת למקרא (פרשת השבוע, ונביאים וכתובים) ועת לגמרא, עת לזוהר ועת למדרש. את כל מסכתות המשנה והתלמוד הבבלי זכה ללמוד כמה פעמים. כמעט בכל ספריו נמצאו סימניות והערות בכתב ידו, והן הן המעידות על שקידתו בלימודיו.
איש של שלום והשקט היה מארי יצחק. כל ימיו נמנע מן המחלוקת ורדף שלום. בתום וביושר התהלך כשלבו ודעתו מכוונים לשמים. ידוע היה גם כאיש חסד. ממון רב הזיל מכיסו ופיזר לצדקה, ומכתבי הבקשה והתודה גדשו את תיבת הדואר שלו עד תום שנות חייו. מעולם לא ראינו שהשיב פניו של איש ריקם, ותמיד נתן בעין יפה ובנדיבות ולא חש לחסרון כיס.
אף על פי שהיה מציין לטובה ולברכה את החיים בעדן, היה מודה תמיד לקב"ה על הגיעו לארץ הקודש. חיבתו לארץ ישראל הייתה רבה מאוד, והיה נוהג לומר שזכה לעלות לארץ ישראל שלוש פעמים. כמה רבה הייתה התרגשותו עת ביקר במקום חדש בארץ ישראל! בכל הזדמנות היה מודה לה' על שזכו ישראל לשוב לארצם, ונהג לספר על נסיו ועל נפלאותיו של הקב"ה בקום המדינה ובשאר מלחמות ישראל. בפרט היה משתוקק לבקר במקומות הקדושים – חברון, קבר רחל, ערי הגליל ומעל הכול ירושלים עיר הקודש והמקדש. גם בשנותיו האחרונות עדים היינו לרוח ה' שהייתה בו להתגבר על קשיי הגישה למקומות הללו, והיה שמח ומשבח לה' על שזכה לפקוד אותם.
ואחריתו ישגא מאד
עד שבת פרשת מקץ תשע"ב המשיך מארי יצחק לשמש הסומך של בית הכנסת 'שערי ציון'. בכוח נפשי מופלא התמיד לעמוד במהלך כל הקריאה ליד ספר התורה. בשבוע של פרשת ויגש נחלש מאוד, ולא עמדו לו כוחותיו לרדת מביתו. במוצאי פרשת ויחי אושפז בבית החולים איכילוב, ושם השיב את נשמתו הטהורה לבוראו ביום חמישי טו"ב בטבת, לסדר 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא', סמוך לשעה 16:00.
במהלך שבעת ימי האבל גדשו מכיריו ומוקיריו את ביתו, ומעשיות רבות נשמעו עליו ועל מעשיו. גם בחוג המשפחה, כל אימת שזכרו עולה בדעתנו, מפליאה העובדה שבתוכנו התהלך אדם בעל מידות טובות וישרות, שאין איש שיכול לומר או לחשוב עליו נדנוד דבר רע ח"ו.
מורנו ורבנו יצחק זכה לכבוד גדול בלווייתו. קהל רב עמד תחת מטר סוחף וחלק לו תודה ויקר – כביכול דמעות הניגרות משמים על אבדת כלי חמדה. הוא נטמן בהר הזיתים בקברו אשר כרה לו, סמוך ונראה לקברות אביו מארי סאלם ואחיו מארי שמעון. זכה ונקבר ביום שישי לאחר חצות היום, עת קדושת השבת ממשמשת ובאה ומשפיעה ברכה וטובה על המקבילים את פניה.
זכויותיו הרבות יעמדו לעם ישראל עד ביאת גואל צדק. תנצב"ה.
באדיבות נכדו ר' דורון יעקב הי"ו – חוקר יהדות עדן
כתיבת תגובה